שש שנים לאחור, יוני 2012. אני באחד מבתי החולים בירושלים, נפגשת אחרי לידה עם היולדת שליוויתי. אנחנו מדברות, צוחקות ואני עוזרת לה בהנקה. בכל הזמן הזה אני רואה את שותפתה לחדר. לא צוחקת, אפילו לא חצי חיוך על הפנים. יושבת לבד ונראית כאובה.
כאב לי לראות אותה ככה. הייתי חייבת לעצור ולהתייחס. “מזל טוב!”, אמרתי לה בחיוך. “מה ילדת?” שאלתי. “בן, ברוך השם”, היא השיבה. “כמה הוא נולד?”, המשכתי. חששתי שאני מציקה לה, אבל רציתי קצת לשמוע אותה. להראות לה שראיתי אותה, ששמתי לב. “3.450”, ענתה. זיק קטן של חיוך. יופי, זה מצליח קצת… ואיך הייתה הלידה? הסתכלתי על העיניים שלה והן התמלאו דמעות: “זה היה ניתוח, כל כך רציתי ללדת רגיל”.
ניסיתי לעודד אותה. גם לי היה ניתוח, סיפרתי, ואחר כך ילדתי עוד שבע פעמים בלידה רגילה. דיברתי על כך שכל תינוק בוחר איך להיכנס לעולם. רציתי להמשיך, אבל ראיתי שהיא בכלל לא איתי ושאני לא מצליחה לעודד אותה. אז עברתי לגישה המקצועית. שאלתי אותה למה ניתחו, והיא דיקלמה את מה שאמרו לה בחדר הניתוח. אני אחות במקצועי, והמושגים הרפואיים לא זרים לי. הבנתי שמבחינה רפואית היה נכון לנתח אותה. הסברתי לה מה שהבנתי, שהרופאים בחרו נכון לנתח, אבל ראיתי שזה עדיין לא עוזר.
היא המשיכה לדבר, והדמעות שלה כבר זלגו חופשי על הלחיים. “האמת שאני כבר לא יודעת… הם הסבירו משהו, ואמרו שחייבים לנתח. וזה היה ארוך, והייתי עייפה, ולא הבנתי. התביישתי שלא הבנתי. וניתחו אותי. אבל אני עדיין לא יודעת למה. מהרגע שירדו המים בבית ועד הניתוח, לא הבנתי כלום. הרגשתי חוסר שליטה, והרגשתי שאני לא חלק מהלידה שלי. חוויה כל כך מיוחדת, שחיכיתי לה עם המון התרגשות ופחד, ובסופו של דבר פספסתי אותה. היא לא הייתה שלי”.
להיות חלק מהסרט
לקחת את הלידה בידיים. מה זה אומר בכלל? הרי יש כל כך הרבה פרמטרים בלידה שלא קשורים אלינו, ושבכלל לא נמצאים בידיים שלנו. מתי זה יתחיל? איך זה יתחיל? יהיו צירים או תהיה ירידת מים? כמה זמן הלידה תימשך? ומה יהיה בסוף? האם אנחנו יכולות לשנות משהו מכל זה, או שזו גזירה מלמעלה?…
אם האישה הזו שפגשתי בבית החולים הייתה לוקחת את הלידה שלה בידיים, האם בהכרח לא היו מנתחים אותה? האם אפשר לדבר על שליטה, במקום שבעצם אין בו שליטה בכלל? והרי דווקא מלמדים אותנו להרפות, לזרום, לקבל – אז מה פתאום שליטה? שליטה על מה?
ובכן, השליטה היא על התגובה שלנו לתרחישים שקורים. אנחנו הרי משתתפות בסרט מקסים שביים הקדוש־ברוך־הוא. הלידה היא מיקרוקוסמוס של כל החיים. וכמו בחיים, אין לנו באמת שליטה על מה שקורה. אבל כן יש לנו שליטה על מה שאנחנו עושות עם זה, ועל איך אנחנו מרגישות.
הדבר הראשון שאפשר לעשות בכיוון זו הכנה טובה ללידה. בין המשפטים הראשונים שאני אומרת לזוגות שלי בהכנה ללידה, זה שבבית חולים מדברים שפה אחרת, שפה שאתן לא מכירות. אני מלמדת אתכן את השפה הזו, וכך לא יהיו מילים שיגידו בחדר לידה ושלא תבינו. בעיניי זהו שלב ראשון בלקיחת אחריות על הלידה.
הכנה ללידה שהיא טובה, תעזור להבין מה קורה בלידה. ברגע שאני מבינה, אני יכולה גם להיות שותפה בקבלת החלטות. כמו לדוגמה, כששואלים את היולדת אם לפקוע לה את המים או לא. אם היא מבינה את ההשלכות שיכולות להיות לפקיעת מים, היא יכולה לשקול את הנקודות בעד ונגד ולקבל החלטה שמתאימה לה. התחושה של יולדת כזו אחרי לידה, תהיה מאוד שונה מיולדת שלא הבינה מה זה אומר מבחינתה.
בהכנה טובה גם לומדים על התהליך. ברגע שאני מבינה מה קורה, למשל, באגן בזמן הלידה, אני יכולה לבחור באיזו תנוחה להיות כדי לקדם את הלידה. אז נכון, אני לא אבחר מתי תתחיל הלידה ואיך בדיוק זה יקרה, אבל אני כן יכולה לעשות את המקסימום שלי להשפיע על איך היא תתקדם. ואני יכולה לבחור להיות פעילה בזמן הצירים, אם אני מבינה כמה זה יכול לעזור לגוף שלי ללדת.
מה שאפשר לתכנן
כחלק מהכנה ללידה אני תמיד ממליצה לבנות תוכנית לידה, או “משאלת לידה”. בתוכנית לידה אני לא אתכנן דברים שממש לא נמצאים בידיים שלי, כמו למשל איך או מתי הלידה תתחיל, או כמה שעות אחכה בבית לפני שאסע לבית חולים. אבל אני אתכנן דברים שכן נמצאים בידיים שלי. כמו מי יהיו המלווים שלי בלידה, ומה אני רוצה ללבוש בלידה. או אם ארצה מיד אפידורל או שאבחר לחכות איתו ולראות איך אני מתמודדת (אני לא ממליצה להחליט מראש אם כן או לא לקחת אפידורל, במיוחד בלידה ראשונה, זאת משום שאין לדעת מה יהיה ואיך נרגיש). להיות פעילה יותר או פחות בזמן הצירים – זו הבחירה שלי.
כל דבר בתוכנית לידה יכול להשתנות, אבל כשאני יודעת יותר ומתכננת יותר זה מוריד הרבה חרדות ופחדים. גם לפני הלידה, וגם במהלכה. כחלק מההכנה יש זוגות שיבחרו לקרוא ספרים, ואני ממש ממליצה לזוגות שאני מכינה לעשות זאת. רבים מהם כבר באים אליי עם רשימת ספרים ואתרים שהם קוראים. זה מעולה בעיניי. ממש לקיחת אחריות על התהליך, שמשפיעה מאוד על החוויה בלידה.
הדבר האחרון שלדעתי יכול להשפיע מאוד על לקיחת הלידה בידיים, הוא לקחת איתכם ללידה דולה (תומכת לידה). דולה היא אשת מקצוע שנמצאת איתכם לאורך כל הלידה. הצוות בחדרי הלידה מקסים, ויחד עם זאת – בדרך כלל יש להם הרבה עבודה. כל מיילדת אחראית על לפחות שני חדרים. אז למרות שרוב המיילדות היו מאוד רוצות, הן לרוב לא יכולות להישאר ולהחזיק לך את היד, לעשות לך עיסויים, להיכנס איתך למקלחת ולעזור לך להתמודד עם הצירים. זה תפקידה של הדולה.
הדולה היא לא במקום בן הזוג, ממש לא. היא בנוסף לבן הזוג. אני תמיד אומרת שאנחנו לא עומדים על אותה משבצת. הרבה פעמים היא יכולה לעזור גם לבן הזוג להתמודד עם הלידה. ולכוון אותו איך לעזור לך. כשלעצמו, זה כבר מקל על שניכם.
דולה היא אישה שאת נפגשת איתה בזמן ההיריון, מתחברת אליה וסומכת עליה. יש הרבה סוגים של דולות. כאלה שמגיעות עם אג’נדה, וכאלה שממש לא. אלה שלא, נמצאות איתך כדי לנסות לעזור לך לכוון לתוכנית הלידה שנבנית ומותאמת אך ורק על פי הרצונות שלכם.
לסיכום, לקחת את הלידה בידיים זה להתכונן ללידה, ללמוד ולדעת כדי שאוכל להיות שותפה בקבלת ההחלטות. להישאר כל הזמן כאן ועכשיו. להרפות ולדעת שאני אחראית רק על התחושות שלי, על כמה אני מרפה וכמה אני מקבלת את התהליך. וכל זה עם הרבה ידע והבנה.
אז נכון, לא ניתן לדעת אם היולדת מהסיפור שפתחתי בו הייתה משנה את הלידה שלה אם הייתה לוקחת את הלידה שלה בידיים. מה שכן היה עשוי להשתנות זו ההרגשה שלה, החוויה שלה. וזה חשוב מאוד.
ראיתי יולדות שממש רצו ללדת טבעי ובסופו של דבר ילדו בקיסרי, אבל זה היה ממקום שלם ורגוע. הן ידעו שאת המקסימום שלהן הן עשו, וכך גם הצוות סביבן. הן הרגישו חלק מהתהליך, ואפילו יכלו להודות לקדוש ברוך הוא על הצוות ועל היכולת ללדת בניתוח קיסרי.
שושי נויבואר היא אחות מוסמכת, דולה ויועצת הנקה. היא רכזת קורס מדריכות הכנה ללידה בבית הספר ‘ללדת’, מרצה בתחום הריון, לידה והנקה, ופותחת השנה את ‘הנקה מבראשית’ – קורס מדריכות/יועצות הנקה
