1994. המשפחה שלי מצטרפת לסטטיסטיקת הגירושים במדינת ישראל. אבא יוצא מהבית, ואמא מטפלת בכול – פרנסה וחינוך. אני גדל בלי מודל של משפחה ובלי מודל של אבהות. אבא עשה אמנם כמיטב יכולתו, אבל זה לא תמיד הספיק. גם לאבא לא היה מודל לחיקוי. בגיל צעיר הוא איבד את אביו, ואת התפקיד לקח אחיו הגדול. אבא לא ידע איך להיות אבא, לא היה לו ממי ללמוד.
1996. ביום בהיר אחד אני פונה לאמא שלי בבקשה קטנה: "אני רוצה אח". היא צוחקת ומסבירה לי שזה לא ממש אפשרי. תמיד רציתי אח, תמיד אהבתי ילדים קטנים.
2014. אני מתחתן. בשלב מוקדם ביחסים כבר התחלנו לדבר על זוגיות ועל הורות. עולות שאלות כמו אילו הורים נהיה. השיחות האלה הדליקו אצלי נורה. הבנתי שלאורך השנים היו לי כמה דמויות שראיתי בהן דמות אבהית חלקית, אבל עכשיו עליי לגבש לעצמי אבהות משלי. אבהות שלמה שכוללת את הדברים הטובים במה שראיתי, ומותאמת לי ולבת זוגי.
2017. מור בהיריון. יש לי כבר כמה תובנות על אבהות. קודם כול אני מבין שזה נושא שכדי להצליח בו צריך לעסוק בו. בדיוק כמו שמשקיעים בזוגיות, בעבודה ובפנאי. במקום להשוות את עצמי לאבא שלי או לאבות אחרים שאני מכיר, אני שובר את ה"שרשרת" ומפתח מודל אבהות לעצמי. הבנתי שאבהות לא מתחילה לאחר הלידה, אלא הרבה לפני כן. אבהות זו תפיסה והבנת התפקיד שלך מול הילד שלך ומול בת הזוג שלך. קיבלתי על עצמי החלטה מכרעת, שמעתה אני נוכח ללא יוצא מן הכלל. בכל בדיקות ההיריון, מהחשובה ועד הפעוטה ביותר (למשל, בדיקת דם מיותרת).
לקראת הלידה התחזקה בתוכי הגישה שכדי להיות אבא טוב אני צריך ללמוד. קראנו יחד ספרים ומאמרים על היריון ולידה, ראינו סרטים וסרטונים, ועשינו קורס אישי של הכנה ללידה אצל דולה.
כל אלה הובילו אותי ללידה עצמה, אחד הרגעים המכוננים ביותר בחייו של אדם. הרגשתי צורך עצום להיות נוכח. מרגע כניסתנו לחדר הלידה כיביתי את הטלפון ונטרלתי מחשבות מיותרות. כל כולי הייתי שם. בשש שעות הלידה לא יצאתי לדקה. לא שתיתי, לא אכלתי, לא נחתי. חוויתי את הלידה במלואה. האינטימיות והקשר בינינו רק התחזקו והתעצמו. בימים שלאחר מכן היה לי ברור שאנחנו לא נפרדים לדקה, זה מזו ומהתינוק. במהלך ימי האשפוז, למעט הלילות שבהם לא אפשרו לי להישאר, היינו יחד 100 אחוז מהזמן.
החלטה נוספת שקיבלנו יחד הייתה ששנינו לא חוזרים לעבוד. רצינו להיות שם אחד עבור השנייה ועבור התינוק. באופן הזה הצלחנו להתגבר על קשיים שמשפחות אחרות נתקלות בהם. הנטל התחלק שווה בשווה, העומק הרגשי והפיזי התאזן, ומצד כולנו הייתה פניות רבה לצרכים הבסיסיים. בספרות המקצועית משתמשים במונח "אמא ראויה דיה". לדעתי כאשר האב לוקח חלק פעיל, משמעותי ושוויוני כמו האם, ראוי להרחיב מונח זה ל"אמא ואבא ראויים דיים".
2018. חמישי בבוקר, הולכים יחד לבוקר הורים ותינוקות. נכנסים לחדר. 27 נשים, מנחת קבוצה ואני. מיותר לציין שהרגשתי מעט נבוך ועזבתי. הסיטואציה גרמה לי לחשוב רבות: מה מקום הגבר בתבנית המשפחתית הזאת? מה מצופה מאיתנו? כמה החברה מפנה לגבר מקום בהורות?
כדי לתת מענה לנושא, החלטתי להקים את 'אבאניBe' – המרכז לאבהות נוכחת. רציתי לקדם את נושא האבהות הנוכחת בכל שלבי ההורות – מההיריון ועד הלידה, ולאחר מכן באתגרי ההורות היומיומיים. המטרה היא לאגד גברים נוספים כמוני, שחוו עצמם בודדים בתוך קבוצת נשים.
גברים רוצים להיות הורים מעורבים, אבל אין די ארגונים שעוסקים בכך ועוזרים להם להיכנס לעולם הזה. אני מאמין שבשנים הבאות הנושא יתקדם ויתפתח, ונזכה לראות את האבהות החדשה – נוכחות ומעורבות מלאה כבר משלב ההיריון. לאב שנמצא בתהליך ההיריון והלידה קל יותר להיות נוכח בשלבים הבאים, ולכן זוהי נקודת מפתח לאבהות טובה יותר.
ברק פימה הוא מאמן אישי ומנחה קבוצות. מייסד 'אבאניBe – המרכז לאבהות נוכחת'
