"ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר, בעמק בהר בצפון ובדרום, וגם בסוף המדבר" – את המילים המוכרות הללו כתב הרב משה צבי נריה לפני עשרות שנים. כאשר מרכז ישיבות בני עקיבא הוקם על ידי הרב אברהם צוקרמן בשנת 1954, היו רק שלוש ישיבות תיכוניות של בני עקיבא, ולצדן מדרשיית נעם. חמש שנים לאחר מכן הוקמה אולפנת בני עקיבא הראשונה.שישים שנה אחרי, מרכז ישיבות בני עקיבא מאגד בתוכו עשרות ישיבות ואולפנות, וזוהי רק רשת אחת של מוסדות חינוך דתיים־לאומיים. עשרות ישיבות ואולפנות נוספות מאוגדות ברשת אמי"ת, וברשת נעם־צביה. להן צריך להוסיף עוד ישיבות ואולפנות שאינן מאוגדות ברשת מסוימת, וכמובן תיכונים דתיים עירוניים, כך שבסך הכול אפשר לסכם שחזונו של הרב נריה התממש מעל ומעבר.
הציבור הדתי־לאומי גדל והוא מפוזר יותר ברחבי הארץ, מגוון הרבה יותר מאשר בעבר, וגם דורש יותר עבור ילדיו. לכן, ריבוי המוסדות ופרישתם הוא לכאורה תופעה מבורכת. אלא שייתכן שלריבוי הישיבות והאולפנות יש גם מחיר כלכלי וחברתי לא קטן שמשלמים ההורים, ופעמים רבות גם התלמידים.
ממחקר שקיימה תנועת 'נאמני תורה ועבודה' עולה כי בעוד שבתיכון ממלכתי לומדים בממוצע 972 תלמידים, במוסד דתי מקביל לומדים 385 תלמידים. לבית ספר גדול יש יתרונות כלכליים וחברתיים. מבחינה כלכלית הוא יכול לפתוח יותר מגמות לימוד ולחסוך בשדרת הניהול, ומבחינה חברתית הוא יכול לקבל יותר תלמידים וממילא לסנן פחות ולמנוע יצירת מעמדות חברתיים שונים. מצד שני, גם לבית ספר קטן יש יתרונות של יחס אישי ומשפחתיות, ולטענת חלק מאנשי החינוך הוא גם לא יקר יותר, לא למדינה ולא להורים.
תלמידים זה שמחה
ברב־מכר שכתב על תיכונים אמריקניים טוען פרופ' טד סייזר, מהבכירים שבחוקרי החינוך בארה"ב, שהגודל האידאלי לבית ספר של כיתות ז' עד י"ב הוא 350 תלמידים, כלומר שתי כיתות בשכבה בממוצע. לדעת סייזר זהו הגודל שמאפשר שמירה על קשר אישי ועל משפחתיות מסוימת, יחד עם מגוון אנושי של תלמידים ומגוון מסלולי לימוד, תוך השקעת משאבים כספיים הגיוניים שאינם מחייבים הורים לשלם תוספת לתקציב שהמדינה נותנת. את טענתו גיבה סייזר במחקר עומק שערך במוסדות חינוך רבים בארה"ב, במשך כמה שנים.
רעות גיאת, סגנית ראש מִנהל החינוך ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, ניהלה במשך שמונה שנים את אולפנית ישורון בפתח תקווה. היו לה 1,500 תלמידות בשש שכבות, 240 תלמידות בשכבה, והיא משוכנעת שזהו מודל נכון.
"בראיונות הקבלה הייתי שואלת את הבנות אם הן יודעות שבשנה הבאה יהיו איתן 240 תלמידות בשכבה", היא מספרת. "הבת בדרך כלל הייתה זורחת מאושר, וההורה מתכווץ בכיסאו. מבחינת התלמידות היה משהו שמח וחיובי בלימודים יחד עם הרבה בנות. ההורה, לעומת זאת, חשש שהוא מביא את בתו למפעל. אמרתי להורים שבסופו של דבר הבת שלהם נכנסת לכיתה יחד עם עוד שלושים בנות ומורה אחת שסוגרת אחריה את הדלת. השאלה מה מתרחש בכיתה לא תלויה בגודל השכבה. זה מורה מול תלמידים בכיתה אחת, ומה שמתרחש שם זה המעשה החינוכי. היתרון של הגודל הוא ההפסקות, כלומר חיי החברה, הפעילויות, המגוון והחשיפה, ושם הבת רק תוכל להרוויח. בעידן המסכים והטכנולוגיות, אני חושבת שזה עוד יותר חשוב. ככל שנייצר עבור התלמידים יותר אפשרויות מפגש, רק נעמוד במטרה החינוכית שלנו".
גיאת מאמינה שריבוי המוסדות בציבור הדתי־לאומי נובע פעמים רבות מחיפוש הומוגניות: "יש יותר בתי ספר קטנים בגלל הצורך בסקטוריאליות ובהפרדה על רקע תורני או לימודי. אחת המשימות שלי כמנהלת הייתה להפוך את ההטרוגניות לא לאילוץ של בדיעבד, אלא לבחירה של לכתחילה. אמרתי להורים בפתח־תקווה – זה לא שהבת שלכם לא מפסידה מכך שהיא במקום מעורב וגדול, היא מרוויחה. זו מהפכה שצריכים לחולל. צריך שההורים יבינו שהחשיפה למגוון אוכלוסיות היא משהו שבונה ומפתח את האישיות של הילד. התקדמנו בעניין הזה, אבל אנחנו עוד לא לגמרי שם מבחינה חברתית. אני זוכרת שהרגשתי הצלחה כשאימא שנחשבה מאוכלוסייה חזקה אמרה לי עם דמעות בעיניים שהבת שלה לימדה אותה עד כמה חשוב להיות פתוחים לאוכלוסיות אחרות".
אלישע פלג מנהל כבר שנה שישית את התיכון הדתי מקיף אמי"ת באר שבע, שבו לומדים 1,400 תלמידים בכיתות ז'־י"ב, כשבכל שכבה שמונה־תשע כיתות. "אין ספק שלגודלו של מוסד חינוכי יש אפקט על הקשר האישי", הוא מודה", ובכל זאת, אנחנו לא מפעל. אתגר היחס האישי מונח לפתחנו כל הזמן, ולכן בנינו תתי־מסגרות שייתנו את המענה. לכל שכבה אצלנו יש רכז שכבה שהוא מנהל, וישנה גם יועצת שכבה, כך שמעבר למחנך יש לכל תלמיד גם אותם. בנוסף, מחנכים מלווים אצלנו כיתות בין שנתיים לארבע שנים כדי להתמודד עם הגודל. ועדיין, זה אתגר".
עם זאת, פלג מזכיר גם את יתרונות הגודל. "כשאתה רוצה להביא הרצאה, להוציא טיולים או לפתוח מגמות ייחודיות, אין ספק שהגודל הוא יתרון שמאפשר. מה שאני יכול לתת מבחינת המגוון, שום ישיבה תיכונית קטנה לא יכולה לתת. בגלל שיש לי המון תלמידים, יהיו לי מספיק תלמידים כמעט לכל מגמה שאפתח". פלג סבור שהגודל האידיאלי למוסד תיכוני הוא כ־800 תלמידים. "מסגרת של 300 תלמידים קטנה מדי, ומסגרת של 1,400 היא מסגרת גדולה. כשבכל שכבה יש כמאה תלמידים בארבע כיתות, אפשר גם ליהנות מיתרונות הגודל ועדיין לייצר אינטימיות שכבתית".
הורי התלמידים בתיכון של פלג משלמים כאלף שקלים בשנה בלבד, פחות מהסכום החודשי שמשלמים רוב ההורים שילדיהם לומדים בישיבות ואולפנות. אלא שצריך לציין שהתיכון של פלג אינו מוסד פנימייתי, והלימודים מסתיימים בו בשעה חמש או שש בערב. בתחום הפעילות החברתית פלג משוכנע שהוא לא נותן לתלמידיו פחות מאשר בישיבות ואולפנות.
היחיד והיחד
מהעבר השני של מוסדות ענקיים כמו ישורון ואמי"ת באר שבע, ניצבות ישיבות ואולפנות קטנות עם כיתה אחת במחזור. אחת מהן היא ישיבת "אורות הזורעים", ישיבה תיכונית לחינוך סביבתי ותורני במושב הדתי הזורעים הסמוך לטבריה. 160 תלמידים בלבד לומדים בישיבה. לצד כיתה בכל שכבה, קיימות בישיבה גם שתי כיתות תקשורת קטנות לתלמידים על הרצף האוטיסטי.
הרב ניר וינברג, מייסד הישיבה והעומד בראשה מאז הקמתה, מספר שכשאחת האימהות שאלה אותו מדוע אינו פותח שתי כיתות במחזור, הוא שאל אותה בתגובה מדוע יש לה שישה ילדים ולא ארבעים. "אני לא יודע לחנך 160 תלמידים בשכבה, וגם ארבעים זה לא קל. כולם משתמשים היום במושג משפחה, אבל הרבה פעמים אלה רק מילים. הרעיון המרכזי אצלנו הוא שילד שנכנס לישיבה באמת הופך להיות חלק ממשפחה. כראש ישיבה אני מקבל את הילדים בכיתה ט', מחנך אותם, ובשנים הבאות מלווה אותם כראש ישיבה לאורך השנים. כמחנך כיתה ט' מדי שנה, אני מכיר אותם לפני ולפנים וגם את המשפחות שלהם".
הרב וינברג תומך בריבוי מוסדות, גם אם הם קטנים: "אני לא מקבל ממשרד החינוך שקל יותר ממוסדות אחרים, ואני גובה מההורים שכר לימוד כמו ישיבה תיכונית שיש לה ארבע כיתות במחזור. בתקציב הזה אני נותן לתלמידים לא פחות. אני מוציא אותם ל־26 ימי סיור וסדנאות בשנה, יותר מכפול ממוסדות אחרים, ובנוסף, מספר המגמות שלנו רב. הייתי במוסדות גדולים, ולצערי הרב למנהל במוסדות כאלו אין סיכוי להכיר היטב את התלמידים, ויש לכך הרבה משמעויות. מה שאני בתור ראש ישיבה ואבא של כל המשפחה הזאת יכול לעשות, ר"מ, עם כל הקרבה שלו לתלמיד, לא יכול. היכולת להעביר שיחה לכל הישיבה, היכולת לקיים בית מדרש אמיתי כמו בישיבה גבוהה, אלה לא דברים שאפשר לעשות עם 600 תלמידים".
הרב וינברג רגיל שמאשימים את ישיבתו באליטיזם ובבררנות של תלמידים. "הישיבה שלנו מגוונת כמו בכל מקום. יש בה גם תלמידים של חינוך מיוחד וגם ילדי עולים. אנחנו כן מנסים לבחור בצורה מאוזנת וליצור כיתה הטרוגנית, אבל מצד שני מטבע הדברים ברור שמי שלומד במוסד כמו שלנו בחר ללמוד בישיבה עם היקפי לימוד גדולים. אני בעד שיהיו הרבה מוסדות קטנים שלא יקבלו עוד מימון מהמדינה וגם לא יגבו יותר מההורים, ושכל ילד ילמד במוסד שמתאים לו".
שאלת ריבוי המוסדות וגודלם מונחת גם לפתחן של רשתות החינוך הדתיות־לאומיות. הרב איתן איזמן ייסד את רשת 'נעם־צביה' ועמד בראשה במשך עשרות שנים, וגם כיום הוא חבר בהנהלתה. "מוסד שאין לו שתיים־שלוש כיתות מקבילות בקושי יכול להחזיק את עצמו, וגם מתקשה בפתיחת מגמות שונות", הוא סבור. "מכיוון שהמוסדות מודעים לכך, יש היום פחות סינון בהליכי הקבלה מעבר לסינון הטבעי. יש עדיין כמה מוסדות פנימייתיים שמרשים לעצמם לנהוג ביותר בררנות, ואני חושב שגם זה צריך להיגמר, אבל זהו גם עניין של היצע וביקוש. בישיבה התיכונית בדימונה למשל, ששייכת לרשת שלנו, יש ביקוש אדיר ונפתחות שם, בלחץ שלנו, שתי כיתות בשכבה. הם היו יכולים לפתוח יותר, אבל טוענים שהם לא ערוכים לכך. צריך לזכור גם שהציבור הדתי מחפש קשר אישי ולא אוהב מוסדות גדולים, ואם תפתח חמש או שש כיתות הוא יברח. לכן המתכון הנכון בעיניי הוא שלוש כיתות, ועוד כיתה קטנה לחינוך מיוחד. אנחנו כרשת אפשרנו כיתה אחת בשכבה רק בזמן ההקמה של המוסד, אבל לא לאורך זמן".
ד"ר אמנון אלדר, מנהל רשת אמי"ת, סבור שמוסד חינוכי תיכוני צריך לכלול בין 600 ל־800 תלמידים. "הערך של 'כלל ישראל' הוא אחד משלושת הערכים של הרשת שלנו. המטרה היא להצליח לתת תחת מוסד גדול אחד מגוון של מענים לימודיים ותורניים, ועדיין לא לפחד להיות גם ביחד. אנחנו עושים מאמץ שהמוסדות שלנו יהיו גדולים ומכילים, והאתגר שלנו הוא להראות שאפשר ליהנות במוסדות כאלה גם מהיחיד וגם מהיחד. מצד אחד להעניק ליווי אישי, ומצד שני גם ריבוי מגמות ואפשרויות בחירה. החינוך הכללי מצליח להעמיד חינוך איכותי עם בתי ספר גדולים, והעולם הולך היום לאפשרויות של בחירה לא רק במגמות. הפדגוגיה החדשה יודעת היום להתאים חליפה לתלמיד לפי בחירה, וכשאתה עם שתי כיתות אי אפשר ליצור מצב כזה. צריך לפחות שלוש כיתות בשכבה כדי ליצור מצב של מוסד עם בחירה, ושלא גובה מההורים תשלומים מופרזים".
אלדר מבהיר שאמי"ת איננה פותחת מוסד חינוכי ללא הצדקה כמותית. "סירבנו לשתי פניות ממועצות אזוריות להקים מוסד, כי ראינו שהמוסדות צפויים להיות קטנים. אמנם יש לנו כמה מוסדות קטנים, אבל בעיקר במקומות מרוחקים שהקהילות בהם קטנות. גם שם אני בעד לאחד כוחות וליצור מוסד גדול יותר. אהיה מוכן גם לסגור בית ספר קטן שלי, לטובת איחוד עם בית ספר מרשת חינוך אחרת".
אלחנן גלט, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מעדיף גם הוא מוסדות גדולים אבל מציין שהמציאות של מוסדות קטנים איננה נובעת רק מרצון לקשר אישי או למוסד הומוגני. "יש לנו ברשת מוסדות של אלף תלמידים, והם מאוד מבורכים גם באפשרויות לבחור מסלולים ומגמות וגם בהטרוגניות של מגוון התלמידים. הצד השני של המטבע הוא שהפרישה הגיאוגרפית של הציבור הדתי לא מאפשרת בכל מקום הקמת מוסדות גדולים, ולכן לפעמים יש צורך להקים מוסדות קטנים יותר. אם נקים רק מוסדות אזוריים גדולים נאבד תלמידים שרוצים ללמוד קרוב יותר לבית. הבעיה מתחילה במקומות שבהם יש רשויות מקומיות סמוכות, שרוצות כל אחת מוסד משלה. זה נושא שדורש טיפול וצריך ליצור שיתופי פעולה בין רשויות להקמת מוסדות משותפים. לא חייבים שבשתי ערים צמודות יהיו שתי ישיבות".
עם זאת, גם גלט מודה שפעמים רבות הריבוי נובע מרצון להתבדלות. "לפעמים הגוונים השונים בציבור הדתי יוצרים ריבוי של מוסדות, ואני חושב שרק במקומות מאוד מסוימים הדבר מוצדק. בדרך כלל צריך לנסות למצוא את המכנה המשותף וליצור מוסדות גדולים יותר. אנחנו ברשת משתדלים שמוסד יהיה לפחות עם שלוש כיתות. יש מוסדות שבגלל אילוצים יש בהם רק שתי כיתות, ומצד שני אנחנו שמחים שיש מוסדות עם חמש או שש כיתות. יש לנו גם דוגמאות טובות למוסדות שיש בהם מסלול ישיבתי לצד מסלול לא ישיבתי, תחת אותה קורת גג".
בין רגולציה לרגישות
את ד"ר אברהם ליפשיץ, שמסיים בימים אלו את תפקידו כראש החמ"ד, לא צריך לשכנע שמוסדות גדולים הם יתרון. במשך קרוב לשלושים שנה הוא עמד בראש אולפנית טבריה שבה למדו כאלף תלמידות מרקעים שונים. עם זאת, כמי שבשמונה השנים האחרונות עמד בראש הפירמידה של החינוך הדתי, הוא נדרש למצוא איזון בין תפיסתו החינוכית התומכת במוסדות גדולים ואינטגרטיביים ובין המקום שבו נמצא הציבור הדתי־לאומי. "לצד העובדה שאנחנו בעד מוסדות גדולים ככל שניתן, בציבור שלנו יש אנשים שונים שמבקשים מענים מגוונים, ואנחנו מנסים ככל שניתן לשמור על האיזון הנכון בין לענות על רצון ההורים ובין הצורך ליצור מוסדות לא קטנים מדי והטרוגניים. לא כולם מוכנים לשלוח את ילדיהם למוסד גדול כמו אולפנית טבריה.
"בשנים האחרונות הנחלנו מדיניות חדשה בנושא הקבלה למוסדות. היום כולם נרשמים בתקופה מסוימת ונבחנים באותו זמן, וכל תלמיד צריך לקבל תשובה חיובית אחת, פחות או יותר באותם ימים, מאחד המוסדות שאליהם נרשם. אנחנו גם מקיימים שולחן עגול של מוסדות כדי לתת מענה לכל התלמידים באזור. השינוי הארגוני הזה יוצר מציאות אחרת גם בנושא ריבוי המוסדות. נכון, לא הגענו למצב כמו בזרם הממלכתי, שבו כולם נכנסים למוסד של אלפיים תלמידים, אבל יש תהליכים ארגוניים שמשפיעים על ההטרוגניות של מוסדות החינוך וגם על הגודל של בתי הספר".
בפועל, מספר ליפשיץ, כל בקשה לפתיחת בית ספר נדונה לגופה ונבדקת בהתאם לצורך באותו מרחב. "יש מקומות שבהם אנחנו יוזמים הקמה של מוסד על פי צורך גיאוגרפי, ומצד שני היכן שלא צריך אנחנו נלחמים ולא מאפשרים לפתוח מוסדות חדשים. אנחנו בודקים לעומק את הפוטנציאל המספרי, וגם אם יש מוסדות קיימים במרחב שעלולים להיפגע. גם לאחר שפותחים מוסד, הדבר נעשה תוך קביעת כללים. בסופו של דבר, אנחנו לא במצב של 'איש הישר בעיניו יעשה'. המטרה הסופית היא ליצור מצב שבתי הספר יהיו קולטים יותר, קשובים יותר, הטרוגניים ונותנים מענה אזורי. כשנכנסתי לתפקיד הציעו לי לא לגעת בכוחות השוק, אבל נקטנו בגישה אחרת. לא פתרנו את כל הבעיות, אבל אנחנו מנסים למצוא את האיזון הנכון בין רגולציה ובין רגישות ומחשבה". 
