עמנואל ארביב הוא איש עסקים, המשמש בתפקיד יושב ראש ומנכ"ל חברתIntergrated Asset Management, המתמחה בענף הפיננסים. לעמנואל ארביב ABA במנהל עסקים (אוניברסיטת בוקיני, מילאנו), ו- MBA בכלכלה ומימון. לאורך השנים מעורב ושותף לפעילות עסקית בינלאומית, הדורשת בקיאות באקטואליה וביחסים בינלאומיים. במאמר מעניין זה מתייחס ארביב למערכת היחסים המורכבת בין ארצות הברית וצפון קוריאה.
טראמפ פוגש את איש הטילים
בצעד תיאטרלי, טראמפ שוב מוכיח כי אנחנו לא מעריכים די את נכונותו לעשות את הבלתי צפוי תוך כדי שהוא מסכן את עצמו. כניסתו לגוב האריות היא הימור גבוה, הן מהיבט האבטחה האישית (הסיוט של השירות החשאי!), והן, כמובן, מההיבט הפוליטי. טראמפ יצטרך להתחייב שלא לחזור על שגיאות קודמיו, בניהול משא ומתן מיגע וארוך עם מישהו שאולי רק רוצה להרוויח לעצמו זמן נוסף ולרמות עוד נשיא. אולם אם ההימור יצליח, הדבר עשוי להוות תקדים חשוב בהתמודדות מול איראן ומול הסכסוך הפלסטיני. לומר את האמת ישירות כמות שהיא, לדבר בקשיחות בכל עוצמתו של הדוד סם ולאחר מכן לשאת ולתת על עסקה מסובכת.
סכסוך ישן, מתמשך ותקוע
הסכסוך בין ארה"ב לקוריאה הצפונית לא התחיל בימיו של דונלד טראמפ, אלא עבר אליו בירושה מקודמו אובמה, שירש אותו מבוש, שירש מקלינטון וכן הלאה עשרים שנים לאחור. בכל אותה עת התקיימו מאמצים דיפלומטיים ושיחות חשאיות במטרה לפתור את המשבר, ללא הצלחה וללא שינויים מהותיים. בכל אותו זמן המשיכה צפון קוריאה לפתח את הארסנל הגרעיני ואת תוכנית הטילים הבליסטית, בעוד היא "מצפצפת" על המערב ומתמודדת עם הסנקציות המוטלות עליה. אכן, לא פשוט לייצר לחצים משמעותיים על משטר דיקטטורי שאינו מחויב כמקובל אצלנו לשלום התושבים, ושהיכולת הגרעינית היא המפתח היחיד להישרדותו. כמובן, הכישלון המתמשך השפיע על גישתן של מדינות אחרות, ובפרט איראן, אשר מקיימת קשרים עם צפון קוריאה גם במישור הגרעיני.
פנים חדשות לסכסוך?
התקופה הראשונה לנשיאותו של טראמפ התאפיינה בהחרפת טונים משמעותית כלפי קוריאה הצפונית. כך לדוגמא, בניגוד לאובמה שהנהיג גישה סבלנית כלפי המדינה הסוררת (ולמעשה במדיניות החוץ בכללותה), טראמפ החל את דרכו עם החזרת קוריאה הצפונית לרשימת המדינות התומכות בטרור. הנשיא הטרי הכריז כי הדבר היה צריך להתבצע מזמן, ובהמשך לא בחל באמירות שעוררו חששות כבדים. למשל שימטיר על צפון קוריאה "אש וזעם", או שהכפתור הגרעיני שלו גדול משל קים ג'ונג און, אותו כינה "איש הטילים הקטן". גם צפון קוריאה החריפה את התנהלותה, למשל עם שיגור מטחי טילים מעל ליפן שדימו פגיעה בבסיסים אמריקנים באי. הריב המתפתח בין שני המנהיגים, אשר לכל אחד מהם קווי אישיות יוצאי דופן, יכול היה להיות מצחיק אלמלא מאות הטילים הגרעיניים שממתינים ברקע. יתרה מכך, האופן שבו טראמפ "ניהל" את המשבר נראה כאוטי, חובבני ואימפולסיבי, ללא מטרה ברורה מלבד שמירה על האגו האישי והלאומי.
גם לקים ג'ונג און יש אגו לא קטן משלו, ומאז שנת 2011 הוא המנהיג העליון של צפון קוריאה. למרות שבתחילה הכריז על השהיית תוכנית הגרעין, כעבור מספר שנים ביצע מספר ניסויים ואף ביטל את הסכם שביתת הנשק עם השכנה מדרום. שנותיו כילד ונער עברו עליו בבית ספר יוקרתי בשוויץ, בעל גינונים מערביים, אשתו היא זמרת ומעודדת ועל ידידיו הקרובים נמנה דניס רודמן, כוכב ה- N.B.A לשעבר. ואולם, אין ספק שמדובר ברודן אשר בארצו פועל משטר דיכוי אכזרי, זכויות האזרח אינן עומדות בראש מעייניו, והוא נהנה ממנעמים מופרכים לעינינו – כמו הרמון של אלפי נשים הסרות לגחמותיו המיניות.
והנה, בחודשים האחרונים מסתמן מפנה מפתיע. כבר בינואר השנה אמר טראמפ כי יש לו יחסים חיוביים עם קים ג'ונג און, ולאחר מכן רחשו השמועות על ניסיון לייצר שיחות עם הצפון קוריאנים. לפני כשבוע אישר טראמפ כי הוא נענה להצעתו של קים להיפגש ולדון בתוכנית הגרעין, בעוד סין וקוריאה הדרומית מברכות על כך. האם טראמפ הצליח להוריד את קים מהעץ ולגרור אותו לשיחות שכבר עשרים שנה אינן יוצאות לפועל? לא כל כך מהר.
מה אפשר להשיג בשיחות, אם בכלל?
קודם כל, קשה לדעת מה יקרה כאשר איל הנדל"ן וכוכב הריאליטי לשעבר, יישב בחדר אחד עם "איש הטילים הקטן". את הניתוח הזה נשאיר לפסיכולוגים. אבל למי שחושב שבתוך שנה או שנתיים נראה את האי הקוריאני מפורז מנשק גרעיני, כדאי לחשוב שוב. לא כל כך מהר מוותרים על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שמבטיח את הישרדות משפחת קים, וכנראה שלא מוותרים עליו אף פעם.
יתרה מכך, יש הטוענים כי טראמפ הוא שנגרר להצעתו של קים לשיחות, מבלי לתת לעניין מחשבה מספקת. בין המקטרגים מצוי כנראה גם שר החוץ האמריקני, רקס טילרסון (שטראמפ הספיק לפטר), שאמר שההחלטה התקבלה "על דעת הנשיא בלבד". למעשה, קים ג'ונג און ואביו לפניו משוועים כבר זמן רב להיענות אמריקנית לשיחות. לא מפני שהם מתכוונים לוותר על הארסנל הגרעיני, אלא מפני שפגישה עם נשיא אמריקני תייצב את המשפחה כמנהיגה המוסכמת של צפון קוריאה גם מבחינה בינלאומית. במילים אחרות, עצם הפגישה היא הישג עצום לקים וזאת מבלי שיצטרך לוותר על דבר.
הנקודה לא נעלמה גם מעיניו של הממשל האמריקני, שמיהר לצנן את ההתלהבות מהפגישה והודיע כי קיומה תלוי בצעדים משמעותיים לריסון תוכנית הגרעין הצפון קוריאנית. טראמפ גם שוחח עם נשיא סין שי וסיכם עימו כי הסנקציות על המדינה יימשכו ללא שינוי. הדבר מעיד על ראייה בהירה ללא פנטזיות לגבי "הסכם שלום". למעשה אפשר לומר שאנו נמצאים בשלב כלשהו של ביסוס אמון והבעת נכונות בין הצדדים, הגם שטרם גובו בצעדים ממשיים. מבחינה מעשית קשה להאמין שהשיחות יובילו לנטישת תוכנית הגרעין, אך אם יתקיימו הן עשויות להוביל לריסון מסוים שלה (למשל, הסכמה לפיקוח מוגבר על מתקני הגרעין, התחייבות להפסקת הניסויים בטילים בליסטיים, וכדומה). לא פחות חשובה מכך, לפחות עבורנו בישראל, היא הדרך שבה מנהל טראמפ את הסכסוך והשלכותיו לגבי איראן והפלסטינים.
גם מול איראן – אחרת לגמרי מאובמה
האם אובמה כשל בניהול הסכסוך מול הצפון קוריאנים? האם הגיע להסכם גרוע עם איראן? האם מדיניות "ההובלה מאחור" הייתה כישלון חרוץ? אין שחור ולבן, ובכל מקרה תלוי את מי שואלים. מה שבטוח הוא שמדיניותו הסבלנית כלפי צפון קוריאה לא הביאה פירות שונים משל הנשיאים הקודמים, ובשנים אלו שכללה והגדילה המדינה את הארסנל הגרעיני שלה, את היכולות הבליסטיות, ואת הכושר להרכיב ראשי חץ גרעיניים על טילים. ובאשר לאיראן, ההסכם נחשב להישג החוץ הגדול ביותר של ממשל אובמה. לפחות בישראל יש הגורסים כי בתמורה להשהיה של שנים ספורות של תוכנית הגרעין, ההסכם נתן לאיראנים לגיטימציה בינלאומית, הסרה של סנקציות כואבות, ואפשרות להתקדם בינתיים בכיוונים אחרים כמו שיפור היכולות הבליסטיות והרחבת ההשפעה בעיראק, בסוריה, בתימן ובמדינות אחרות. אז מבחינת המקטרגים, ההסכם גרוע.
אין ספק שטראמפ מתנהל בצורה שונה לחלוטין מול קים, וצריך לראות את הדברים גם בעיניים איראניות. בעוד שאובמה דיבר בקול שקט והחזיק מקל גדול, טראמפ מנופף במקל הגדול שלו לכל עבר. ייתכן שהגישה הלוחמנית לא תניב פירות מול קים בסופו של יום, אך היא כבר גורמת לחישוב מסלול מחדש בקרב גורמים בינלאומיים. את הדוגמא לכך אנו רואים למשל בהסכמתן של שלושת המדינות האירופאיות החתומות על ההסכם עם איראן, להוסיף אליו הסכם המשך שיטיל הגבלות נוספות על היכולות הצבאיות שלה. ואם בסופו של דבר תוביל ההתנהלות המיוחדת של טראמפ לוויתורים מצד קים, הרי שההרתעה עשויה להירשם גם במשרדי הממשל בטהראן. אין לדעת לאן תוביל הקשיחות של טראמפ ומה יניב המו"מ מול קים, אך לכל הפחות זהו שינוי בקיפאון שהיה עד כה, ששיחק לידיים הקוריאניות כפי שהוא משחק גם לידיים האיראניות.
בהנחה שלא יהיו הפתעות משמעותיות, בעוד כעשר שנים יסתיימו מגבלות ההסכם על איראן, שתהיה עם תשתיות מפותחות המאפשרות ריצה מהירה לארסנל גרעיני. במילים אחרות, היא תהיה בדיוק באותו המצב שבו מצויה צפון קוריאה היום, רק שכנה שלנו. ייתכן שההתנהלות השונה של טראמפ שנראית לעיתים קפריזית, ביחד עם האמירות הברורות והנחרצות, תוביל לשינוי הכיוון שאנו כה זקוקים לו.
ומה הקשר לפלסטינאים?
גם שכנינו הפלסטינאים נושאים עיניים לעברו של טראמפ, ובעת האחרונה אלו עיניים משתאות ונזעמות, מלאות בגעגועים לאובמה. יש הגורסים כי ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, עם העברת השגרירות הצפויה והתנהלות פרו ישראלית במישורים רבים – מרחיקה את שיחות השלום. ייתכן, אבל השיחות ממילא לא קיימות כיום ולא נשאו פירות מזה שנים.
השאלה הגדולה היא, אם אבו מאזן באמת ירשה לעצמו להצטייר כסרבן שלום, או להסתכן באובדן הסיוע האמריקאי. האם כדאי לו לבחון את סבלנותו של בעל בית חדש, קצת מוזר וקפריזי, שמאיים על מדינות סוררות ב- "אש וזעם". בימים אלו, כאשר פרטים מהצעת השלום האמריקנית מתחילים לדלוף, וכוללים לא מעט ויתורים מצד ישראל, ייתכן שאבו מאזן מסתכל על קים ג'ונג און, על המעצמות האירופיות ועל האיראנים, וחושב שאולי בכל זאת עדיף להיכנס לשיחות, מאשר להיכנס לרשימה השחורה של טראמפ.
