אם חשבתם שכבר ראיתם הכול – את נחלי הגליל והגולן כבר חרשתם ברגליים ואת סודותיו של הצפון גיליתם מזמן – תרשו לנו לשאול: כפר ביקרתם ביישובי הדרוזים והבדואים בגליל? עולם חדש של תיירות התפתח בשנים האחרונות בכפרים הלא יהודיים שברחבי הגליל, ואפילו מצאנו משפחה דרוזית טיפוסית מקסימה שפתחה את ביתה ומצאה דרך להכיר גם לשומרי הכשרות המטיילים את מכמני המטבח הדרוזי האותנטי.
את ביקורנו החלטנו להתחיל על קיבה מלאה והגענו לאבתיסאם פארס (050־6917337) שביחד עם בעלה אמל פתחה בפנינו את ביתה שבכפר חורפיש לארוחת טעימות ולסדנת בישול. לאחרונה הכשירה אבתיסאם חדר מיוחד וסגור בביתה עם ציוד כשר, ובתיאום מראש מגיע אל ביתה משגיח הכשרות של ארגון צהר ומפקח על הסדנאות והארוחות שהיא מגישה לשומרי הכשרות. זו הזדמנות נדירה להיחשף לעולם שונה של טעמים, ריחות וחוויות. אמרנו כבר שאנחנו מחפשים ריגוש בדברים שעוד לא עשינו בחיים? ואם יש גם חותמת כשרות, זה בכלל לעניין.
"ראיתי שליהודים דתיים שאוהבים לאכול את האוכל שלנו אין היכן ללמוד איך מכינים אותו או הזדמנות לאכול ממנו. תמיד התקשרו אליי שומרי כשרות שהתאכזבו כשעניתי שאין לי כשרות, ואמרתי שאני רוצה לעזור לאנשים כי אני כל כך רוצה שיבואו וייהנו וילמדו אצלי", פותחת אבתיסאם את דבריה כשנכנסנו אל ביתה. כשמה כן היא: חיוך. "זה פירוש השם שלי בערבית", היא אומרת בפנים מאירות. אבתיסאם מציעה סדנאות מיוחדות שבהן היא מלמדת ומכינה ביחד עם האורחים בביתה את תבשילי המטבח הדרוזי. בתפריט: מנסף עוף ואורז, סינייה קציצות עגל טחון בטחינה, מג'דרה, ממולאים שונים, חומוס, פלאפל ועוד. עלות הסדנה לסועד היא בין 150ל־200 שקלים. מחיר ארוחה בלבד לסועד עומד על כ־120 שקל – מינימום 15 סועדים ובתיאום מראש.
התפקידים במקום ברורים; אבתיסאם מספרת ומדריכה על סודות המטבח ומגוללת את סיפורה האישי, ואמל הבעל מספר על סודות הדת והעדה. "נולדתי בשכונה הזאת בחורפיש. אל החתונה יצאתי מהבית ברחוב ממול עם השמלה הלבנה וחציתי את הכביש. אמל הוא בן הדוד שלי", היא מספרת. "הייתי הבת הצעירה בבית, ואמי לא הייתה מוכנה ללמד אותי להכין אוכל כי היא הייתה המבשלת של כל החתונות והאירועים בכפר ורצתה שלא אלך בדרכה. אחרי שהתחתנתי גרנו בחיפה, ובמשך זמן רב לא ידעתי להכין כלום. אכלנו רק ג'אנק פוד. הגעתי אל אמא הביתה, ובכל שבוע היא הייתה מלמדת אותי להכין משהו שאותו הייתי מכינה כל השבוע עד שאלמד להכין דבר חדש. גיליתי שאני מאוד אוהבת לבשל לאנשים ולארח, והתחלתי למכור אוכל מחוץ לבית בכל מיני פסטיבלים".
הרגע שבו החליטה לפתוח את ביתה לאנשים זרים ולארח אותם לארוחות משפחתיות מסורתיות, התרחש ממש במקרה. "יום אחד הבטחתי לילדים שאכין להם מוגרביה. זהו תבשיל שמכינים פעמיים בשנה בסיר מיוחד בן שלוש קומות עם בשר, בורגול, בצל ושמן זית. באותו היום תפסו את אמל אורחים יהודים מחוץ לכפר שאמרו לו שהם מחפשים מקום שבו יוכלו לאכול אוכל ביתי. אמל לא ידע לאן לשלוח אותם, וביקש שאקבל אותם. ברור שהסכמתי. האורחים היו אצלי, אכלנו ביחד והיה נעים. באותו רגע החלטתי שאני מקדמת את זה הלאה. מאז, בארגון 'אוצרות הגליל' של רעיה שטראוס ו'הרשות לפיתוח הגליל' עוזרים לי מאוד לפתח את האירוח. אני הכי אוהבת לארח בבית עם תה הצמחים החריף שלי".
מבחינת אבתיסאם ואמל, האורחים מוזמנים אליהם עם הילדים לארוחה שנמשכת כמה שעות, ואז להישאר ללון באחד ממאות הצימרים הפועלים בכפר. "אני מלמדת את הצעירות להכין אוכל כדי שהן לא יהיו במצב כמו זה שבו אני הייתי, שמתחתנים ולא יודעים לבשל. בכל פעם שאורחים באים לפה לאכול ויוצאים מחייכים, אני יודעת שאמא שלי בשמיים מחייכת. לא אוותר עד שהם יצאו מכאן מחייכים". אכן, יצאנו מחייכים.
שימו לב, בכפרים הדרוזים יש כמה מסעדות המציגות עצמן כשרות עם תעודות כשרות מארגונים לא מוכרים ולא רשמיים. מומלץ לשאול לזהות נותן הכשרות לפני שאתם מגיעים לסעוד בהן.
מופיד אבו ריש (2600094־054), מדריך הטיולים שלנו, מזמין אותנו להיפתח לעולם אחר, לתרבות זרה ומרתקת שצניעותה ואמונתה מזכירים מאוד את זו הנהוגה בקרב שומרי המצוות היהודים. מחורפיש אנו יוצאים לטיול יחד עם אייל מרגולין הצלם, ועושים את דרכנו לכפר ירכא. אם תרצו, מעצמת הקניות של ישראל עם לא מעט קניונים ענקיים וזולים, לונה פארק מקורה וממוזג בתוך החנות "מיי בייבי", הגדולה ביותר במזרח התיכון למוצרי ילדים ותינוקות. אבל מי אנחנו ומה לנו ולשופינג מסחרר? באנו לדבר על החיים עצמם. "בירכא גרים כ־17 אלף תושבים, כולם דרוזים. זהו אחד הכפרים העתיקים ביותר בישראל, ובני אדם חיים כאן מזה 3,000 שנה", מספר מופיד.
בנסיעה לתחנה הראשונה שלנו בטיול, הוא מספר על רגל אחת פרטים מרתקים על הדת הדרוזית, העדה שכרתה ברית נאמנות עם היהודים והייתה חלק משמעותי מהקמת המדינה העברית. "אנחנו מאמינים שהגוף הוא חליפה והנשמה היא ניצוץ אלוקי, ולכן יש גלגול נשמות. כשאמא או אבא נפטרים, לא כותבים את השם שלהם ולא את התאריך על הקבר, כי אנחנו מאמינים שהם נולדים מיד במקום אחר וממשיכים את התיקון שלהם. אנחנו מאמינים שבכל דור אפשר לעשות את התיקון למה שהיה בעבר. כל דבר בחיים הוא מעגלי וכך גם הגוף שלנו. לכן אנחנו לא מתאבלים יותר מדי, כי אנחנו יודעים שמה שכתוב – כתוב. הטוב והרע נולדים איתך, ועליך מוטלת החובה לחפש את הטוב ולהתרחק מהרע", מסביר מופיד.
לדרוזים מסורת ארוכה של נביאים, הנחשבים לאבות הדת שהתפתחה רק לפני כאלף שנה. "הנביא החשוב ביותר אצלנו הוא יתרו, אחרי יתרו מגיע המלך שלמה ואז חזקיהו. לאחר מכן מגיעה תקופת היוונים עם סוקרטס, אפלטון ואריסטו שגם הם היו בדרג נביאים, לאחר מכן ישו שכתב את הברית החדשה ואחרי 500 שנה מגיע האסלאם, וסביב הנביא מוחמד מתקבצים גם נביאים הנחשבים לקדושים אצל הדרוזים. אחרי 1,500 שנה הדרוזים יצאו מהאסלאם וייסדו את 'דת החוכמה' עם השייח אל עקל, שייח התבונה", מסביר לנו מופיד בקצרה.
הוא גאה מאוד בירכא, כפר מגוריו וילדותו, ומספר כי משפחתו חיה בכפר מזה למעלה מאלף שנים.
כל תולדות ירכא
נקודת העצירה הראשונה שלנו בכפר היא קברו של "הצדיק" המיוחס לחוּשַׁי הָאֲרְכִּי, יועצו של דוד המלך ואביו של בענא, אחד מנציבי שלמה המלך. "זהו מקום קדוש שנשות הכפר מתפללות בו, לא הגברים", הוא מנדב פריט מידע נוסף, ואנו מגיעים אל המבנה בעל הכיפה הלבנה שנמצא במרכז הכפר, בינות לבתי האבן הישנים. "יש עדויות משנת 1,700 ולפיהן גם יהודים דתיים הגיעו לכאן להתפלל", הוא מוסיף.
בתוך מבנה הקבר העתיק מכוסה השטיחים והמחצלות אנחנו פוגשים את אודט זגאייר, שמקפידה להגיע לכאן בכל יום כדי לנקות ולסדר לכבודו של הצדיק. היא מניחה את ידה על הקבר ומנשקת בכבוד. "המקום הזה הוא בן 2,900 שנה. אני נכנסת לכאן יום יום כבר 44 שנה, מתפללת לצדיק ומשגיחה על המקום, מסדרת כאן ודואגת שיהיה טוב", היא מספרת. נשות הכפר הדתיות מגיעות לכאן בכל בוקר בשש וחצי ומתפללות עד שמונה בבוקר מספרי הדת המיוחדים. "הדת שלנו סודית והספרים נכתבים בכתב יד. אני כותבת כבר 35 שנים את ספרי הדת. אם יש בעיות בבית אני פונה רק אל הצדיק. הוא מציל משפחות ועושה שלום בית, גם לכם היהודים. באים לכאן מכל רחבי הארץ להתפלל לצדיק. יש כאן אפילו מישהו שמגיע עם אשתו מנתניה בכל שבוע להתפלל".
מופיד מצטרף לשיחה ונותן לנו שיעור היסטורי מקוצר על הכפר שבו אנחנו מטיילים. "מאז נוסדה ירכא היא הייתה יהודית, אחרי זה בבלית, יוונית, נוצרית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, עותמאנית, בריטית ועכשיו בתחומי מדינת ישראל. זה הסדר של תקופות החיים בירכא מאז דוד המלך".
התחנה הבאה שלנו היא ביתו של שייח' ג'בר מועדי, שהיה הדרוזי הראשון שכיהן בממשלת ישראל ועד היום הוא גאוות העדה. הוא נבחר לכנסת השנייה וכיהן כסגן שר התקשורת וסגן שר החקלאות. בני העדה הדרוזית בישראל גאים מאוד במורשת שלהם, בנאמנות למדינה ובעבר הצבאי העשיר. אין מקום שבו נבקר ונושא זה לא יעלה כבר במשפט הראשון או השני. "המקום הזה הוא לא מוזיאון, זהו הסלון של אבי זיכרונו לברכה, שאירח חברים והיום אנחנו מארחים כאן חברים שבאים ללמוד על מה שהוא עשה ועל הקשר בין העדה הדרוזית לבין היהודים", מעיד סייף מועדי, בנו של ג'בר שהלך לעולמו ב־2009. "אבא שלי היה במשך עשורים סגן שר וחבר בממשלה. היום כל הפוליטיקאים הדרוזים הם תוצרת סין. הם פקידים. אין מנהיגים היום כמו המנהיגים שבנו את המדינה בדמם וידעו את ערך ההישג, עוצמת המטרה והערכת השותפים להקמת המדינה. אלו מנהיגים בשיעור קומה של דוד בן־גוריון ומשה דיין. באפריל 1948 משה דיין הושיט יד לדרוזים לשלום. היינו אז מיעוט בתוך מיעוט, והדילמה של אביגדור ליברמן לאן ללכת – עם ביבי או גנץ – היא טיול לעומת הדילמה שהייתה למנהיגות הדרוזית ובה גם אבא שלי ז"ל, בהחלטה לאן מועדות פניה של החברה הדרוזית".
"הבית הזה פתוח על מנת שהיהודים יגיעו לפה ויבינו מהו הקשר ומהי הברית עם הדרוזים. מאיפה זה הגיע. הדרוזים יכולים לחיות עם כל אדם שמכבד את עצמו, שנכנס לכאן ומכבד את הבית ומילה שלו היא מילה".
נשים יוצרות זה כאן
מלאים בידע היסטורי על בני העדה הדרוזית בישראל, המשכנו בטיול אל "סמטאות האומנות והאמונה" במרכז החלק העתיק שבכפר. אחרי ביקור בחנות התבלינים והממתקים של אבו ריש, אנחנו נכנסים לתוך הסמטאות הישנות. מימין לנו עמוד נמוך עם שקעים בראשו. "על העמוד הזה היו עושים תחרויות בין מי שרוצה לבקש את ידה של בת משפחה. הגבר היה לוקח את האיש החזק ביותר מהחמולה שלו, ליד העמוד נערך מפגש בינו לבין האיש החזק ביותר מהחמולה של הבחורה, והשניים היו עושים תחרות הורדת ידיים. אם המבקש מנצח, הוא יכול לקחת את הבחורה לו לאישה. זה עניין של שמירה על גנים חזקים", מסביר מופיד בחיוך. הוא מצביע על בית האבן הסמוך ומספר: "בבית הזה של הוריי נולדתי. אצלנו לפי המסורת, בן הזקונים שמטפל בהורים המזדקנים מקבל את הבית כשהם הולכים לעולמם. אבל, שיהיה ברור, הבית תמיד נשאר פתוח לבנות המשפחה. אם לבת קרה משהו עם בעלה, רבה איתו או שהוא פוגע בה חלילה, היא יכולה תמיד להגיע לבית הוריה ולהישאר שם עד סוף חייה".
בהמשך סמטאות הגרעין העתיק של הכפר אנחנו פוגשים ביצירות אומנות התלויות על הקירות. בתערוכה הנציחו האמנים את הגעגוע לחיי הכפר בעבר, לבאר המים, לקשר המיוחד לסבא ולסבתא שגידלו אותם באהבה, לזקני העדה, את החיבור לטבע, לבריאה ואת הקשר לעצי הזית ולאדמת הכפר. התערוכה הפתוחה בכל ימות השבוע ומשולבת בחיי הרחוב, ייחודית בכך שגם נשות הכפר ירכא מציגות בה מעבודותיהן, ולצד כל יצירה מופיעה תמונתה של מי שיצרה או יצר אותה. "זה לא מובן מאליו להראות את התמונות של האמניות, ויש דתיים שמתנגדים לכך וניסו למחוק את התמונה", מציין מופיד. הוא מצביע על דגל העדה הדרוזית המתנוסס ומוטבע בכל עבר, ומסביר: "הדגל הדרוזי הוא בעל חמישה צבעים. האדום מסמל את הלב ואהבת הזולת, הצהוב את השמש והחיטה, הכחול את השמיים והאמונה באל, הלבן את הטוהר והאור, והירוק את האדמה והחיים. יש גם פירושים עמוקים יותר. לכל נביא כמו אליהו הנביא למשל יש את הצבע המיוחד שלו, אבל אני לא יכול להתעמק יותר מדי כי הדת שלנו היא סודית".
שידוכים במערה
האווירה האותנטית שמחבקת אותנו מכל עבר לוקחת אותנו אל אחד המקומות הקסומים שראיתי מעודי. בטחנת הקמח והבורגול אלבאבור שפועלת בכפר מזה כמאה שנים, אנחנו מתאהבים ברעש מכונות הטחינה, ריחות של הל, קמחים ותבלינים, ותנועה בלתי פוסקת של תושבים ומבקרים הבאים לרכוש את המוצרים שיש למקום להציע. לקמח תעודת כשרות מטעם המועצה הדתית מטה אשר.
כל עובר־אורח מזדמן עוצר בטחנת הקמח לשתות "סאדה", קפה שחור מר מאוד וחזק הנחשב למשובח ביותר. סלמן אבו יוסף ובנו סעיד (6667064־054) מקבלים את פנינו עם כוס הקפה ומספרים לנו את סיפורם. למשפחתם שורשים עמוקים בכפר, מעל ל־1,000 שנים. בתחילת דרכה, הטחנה עבדה בשיטה הישנה שבה המים נופלים על גלגל שמסתובב ומסובב את אבני הריחיים. לאחר מכן הם הצטיידו במנועי דיזל והטחנה התפתחה, אך הרעש היה חזק עד כדי כך שהלקוחות מחוץ לכפר היו מזהים מתי הטחנה עובדת. בשנות החמישים, כאשר חובר הכפר לרשת החשמל, גם הטחנה פינתה את רעש מנועי הדיזל ועד היום פועלת על חשמל. "המקום הזה קיים מאז 1921", מספר לנו סלמן האב, בן 78 הנראה בהחלט צעיר לגילו. סבי ושיי'חים אחרים רצו לחסוך מהנשים את הצורך לצאת מהכפר, והקימו פה את טחנת הקמח", הוא מסביר. תזונת הכפר התבססה אז על בורגול, חיטה ושמן – לא היה צריך שום דבר מעבר".
הוא דוחק בנו לקחת עוד כוס קפה. "זה משהו אחר. איכותי ומאוד בריא לגוף", מסביר סעיד הבן. "אחרי חתונה בדרך כלל שותים כוסית כזאת של קפה סאדה וזה ממש טוב לבטן. כל מי שעובר כאן באזור עוצר כאן לקפה ומקבל מכל הלב ובחינם. זה קפה שמתבשל מעשר בבוקר ועד שלוש אחר הצהריים על מנגל גחלים". אינספור הריחות מהתבלינים הטריים, ממכונות הטחינה של הקמח, הבורגול והזעתר, מטריפים את החושים. אין ספק שזהו מקום כלבבנו.
שיכורים ולא מיין אלא הלומים מקפאין וריח התבלינים (שנטחנים במקום) אנחנו ממשיכים אל הכפר הדרוזי בית ג'אן, התחנה הבאה שלנו בטיול, ומעפילים אל מרומי הכפר, לתצפית הר האר"י. מופיד פותח בהסברים על הנוף הנשקף מולנו: "ההר הזה, בגובה של כ־950 מטר מעל פני הים, מסיים את שרשרת ההרים שמתחילה בטורקיה דרך הגליל העליון ומסתיימת בבקעת בית הכרם. רואים מכאן את הגליל התחתון עם כל ההרים והבקעות כמו בקעת עראבה, רכס יודפת, רכס כמון, בקעת בית נטופה, רכס טורען ועוד. כמו אצבעות כף יד של הרים ובקעות. עוד רואים את הכנרת, את קבר יתרו אחרי הארבל, מפרץ חיפה והר הכרמל. בעתיד מתוכננת לקום במקום טיילת יפה עם טיולי סגוויי". אחרי ששילמנו את חובנו לטבע וחווינו גם קצת ממנו, חוזרים אל הכפר.
ביקור בטחנת הקמח והבורגול אלבאבור:
במרכז הכפר בית ג'אן אנחנו מבקרים במערת אג'יאל, מערה עתיקה מהתקופה הביזנטית, לפני כ־1,500 שנה. על קירות המערה מצאו המגלים לפני שנים צלבי עץ מתפוררים, המעידים אולי שהייתה כאן כנסייה בעבר. הצלבים הועברו מאז לכנסיה אחרת בגליל.
רצפת המערה מוצפת מים וסעיד עזי (9802457־050), שהמערה נמצאת מתחת לביתו ושהכשיר אותה באחרונה למבקרים כאתר תיירותי, מספר כי נשות הכפר ובנותיהן הגיעו אליה בעבר כדי לכבס את בגדיהן. במשך הזמן הפכה המערה להיות "מרכז השידוכים" של הכפר, מאחר שצעירי הכפר היו באים להסתכל בבנות המקום המכבסות את בגדי משפחותיהן. סביב המערה צמחו אגדות מיתולוגיות על שדים המסתתרים בה ומתגלים בלילות. שטח המערה כמאתיים מטרים. "השקעתי כאן הרבה כסף לפני שבע שנים בכדי להכשיר את המקום למטיילים, ואני מאוד שמח לארח כאן ולספר על המערה ועל העדה הדרוזית", אומר לנו סעיד. כמו מרבית בני העדה גם הוא גאה בקשר האמיץ עם היהודים ומדינת ישראל, ורואה בו כבוד גדול. הוא מצביע על כתמים שונים בקירות המערה העתיקה ומסביר בהתלהבות על שעינינו רואות. "תראה, יש כאן דמויות של עטלף, והנה ראש של שור, אווז, דג עם חוט, זוג בחור ובחורה, חתול, בן אדם שוכב, ויש עוד" הוא מתאר בהתלהבות של ילד מסוקרן.
כי האדם צמח השדה
את הטיול אנו מסיימים במעבדות הקוסמטיקה הטבעית של ד"ר זיאד דבור, שמבטיח כי מוצריו הטבעיים ישיבו לנו את סוד הנעורים ויצעירו את הגוף והנפש. כשמבטיחים לי הבטחה כזו, שלא כרוכה בפעילות גופנית עצימה, אני כבר חוגג ומחכה לתמרוק שיבטיח לי את חיי הנצח. אייל מרגולין, הצלם הוותיק, מיד מעיר אותי מהחלום ומבהיר לי – "תשכח מזה". נו, מילא.
הרומן בין צמחיית הגליל לד"ר דבור, מי שהיה הרוקח הראשי של צה"ל, החל לפני שנים רבות. ככה זה כשאתה נולד וחי בכפר בלב שמורת הר מירון, שמורת הטבע הגדולה והעשירה בצמחיית מרפא בארץ. בשנות ילדותו לצד סבו וסבתו, התוודע דבור לצמחי הגליל השונים, וכשגדל ביקש לחקור את השפעות הצמחים על גוף האדם. הוא למד בבגרותו פרמקולוגיה וצמחי מרפא, עד לקבלת תואר דוקטור במדעי הרפואה מהטכניון.
בכניסה למרכז המבקרים אפשר להציץ דרך חלון אל המכונות החדישות והמבריקות המייצרות את מוצרי הקוסמטיקה, המשלבים מי פרחים ארומטיים, שמנים אורגנים טהורים ותמציות ריח טבעיות. בהזמנה מראש אפשר לשלב את הביקור במרכז המבקרים עם סיורים מודרכים והרצאות מגוונות בתחומים שונים, כמו התמודדות עם הזדקנות העור, עולמם המפתיע של צמחי מרפא, וסיפורי מורשת מקומיים. שאדיה (3932300־072), מנהלת מרכז המבקרים, מקבלת כאן את פנינו: "אחת הסיבות הראשוניות להקמת מפעל דרמו־קוסמטי בכפר הוא הרצון לתמוך בנשים, ואכן המקום הזה מעסיק רק נשים", היא מספרת לנו בגאווה. "בכפר שלנו אין תעשייה ומספיק מקומות עבודה לנשים. הגעתי לכאן לפני כשבע שנים. לא ידעתי לדבר אף מילה בעברית ולמדתי את השפה בזכות ד"ר דבור". היא אמא לשלושה ילדים ולא מחזיקה ברישיון נהיגה. "אצלנו לנשים דתיות אסור לצאת מחוץ לכפר בלי הבעל, האח או האבא. כשהתחלתי לעבוד היו לי הרבה קשיים מבחינת שפה, והיום אני מנהלת את מרכז המבקרים, מזכירה ואחראית על מועדון הלקוחות שלנו. זהו אושר אמיתי שיש לנו את היכולת והביטחון העצמי לספק לעצמנו פרנסה", היא מוסיפה. המבקרים במקום מקבלים, מלבד ההסברים על שיטות הייצור המסורתיות, גם כוס תה צמחים, וכמובן הזדמנות לרכוש מוצרים בחנות המפעל המוזלת.
בחול המועד סוכות יציעו עשרות אתרי התיירות והאטרקציות בכפרים הלא יהודיים בגליל וברכס הכרמל ביקורים וסיורים מרתקים, חלקם ללא תשלום במסגרת פסטיבל "כפר ביקרתם" – פרויקט של הרשות לפיתוח הגליל, משרד התיירות והמשרד לשיתוף פעולה אזורי – שמטרתו קידום ומיתוג המוצר הדרוזי והצ'רקסי באמצעות אירועים ופסטיבלים המתקיימים במשך השנה.
