שלל צבעי שלכת, ריח משכר של פריחה, שדות הנראים כשמיכת טלאים ענקית – תיאורים אלה ודומיהם ממלאים את בלוג הטיולים "כנרת מטיילת", שאותו כותבת ומצלמת כנרת צור. אתם כנראה מדמיינים עכשיו איזו מושבניקית או קיבוצניקית שגרה בטבע ורוצה לתווך אותו גם לאחרים, אבל משפחת צור היא כמעט קלישאה תל־אביבית: משפחה בת ארבע נפשות – שני הורים שעוסקים בתחומי האמנות והתיאטרון, שתי בנות, וכולם מתגוררים יחד במרכז העיר העברית הראשונה.
רשות הדיבור לכנרת: "נולדתי ב־1971, וגדלתי בקריית־טבעון. כמעט כמו כל מי שגדל במקום קטן בפריפריה, גם אני רציתי לגדול ולעבור כבר לעיר הגדולה, להיעלם בין אנשים שלא מכירים אותי ולבחור בין שלל האופציות שיהיו לי שם. טבעון של אז הייתה מאוד הומוגנית, כולם נראו אותו דבר. בצבא שירתי כמש"קית ת"ש על גבול מצרים. עפתי על המדבר, על השקט, על השקיעות בצבעים שאין בשום מקום אחר. אחרי הצבא הגעתי לתל־אביב, והופתעתי לראות שלא כולם אשכנזים שמאלנים ממעמד בינוני ומעלה. שיש עוד אנשים בעולם והם מרתקים. מאוד אהבתי את החיים בתל־אביב. תכננתי ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית ורציתי להמשיך לתואר שני בקרימינולוגיה. המסלול שלי היה די ברור. אלא שאחד השותפים בדירה למד קולנוע, והדירה הפכה להיות חמ"ל הפקות. עזרתי להם, שיחקתי בסרטי סטודנטים בתפקידים מגוחכים, ואז אמרו לי שיש לי רעיונות טובים ושגם בתיאטרון אפשר לעזור לאנשים. שיניתי את התוכניות ונרשמתי לחוג לבימוי". בשבע השנים האחרונות כנרת היא מנהלת ההפקות של בית לסין, ולפני כן עבדה עשרים שנה בהבימה. בן זוגה הוא תאורן בתיאטרון, בתה הגדולה לומדת במגמת תיאטרון, והקטנה במגמת אמנות פלסטית.
הכתיבה שלי היא לא הוראות הגעה אלא סיפור על מפגש עם אנשים. סיפורים של אנשים שמטיילים איתנו, מפגשים עם חיות או עם צמח לא מוכר. זו לא כתיבה הדרכתית. מעניין אותי הסיפור, ההרפתקה, עם מה אנחנו חוזרים הביתה
מה למשפחה בורגנית תל־אביבית שכמותכם ולאחד מבלוגי הטיולים המצליחים בישראל?
"אני אדם של הפכים, תמיד הייתי. לא היה לי קשר מיוחד לטיולים יותר מאדם רגיל. אבל אז נולדו הילדות – מיקה, כיום בת 16, וימה בת 13 וחצי- ומגיל מאוד צעיר התחלנו לטייל איתן. זה התחיל בקטן, קצת לראות פרחים, והפך לטיולים מאתגרים. איך זה קרה? פתאום היה חסר לי האופק, והחלו געגועים לילדות – לדרוך על עלי שלכת, להריח את מתבני החציר והכותנה. כל זה התברר כחסר לי, ורציתי שהן יכירו גם את חיי ההם. פתאום נזכרתי בשמות של פרחים, והן התעניינו. הטיולים הפכו למסורת של ממש. זה קורה פעם בשבוע, וגם אם עכשיו כשהן גדלו התדירות קצת פחתה, אני עדיין מאוד מעריכה כל פעם שהמשפחה מטיילת יחד.
"אולי בגלל שהמסורת הזו חדרה אליהן מגיל מאוד צעיר, הן יודעות שסוף השבוע מוקדש לטיול, ואם למישהו יש משהו הוא דואג לקבל אישור. העבודה בתיאטרון מאוד תובענית ונמשכת 24/7. בטיולים, שבחלקם אין קליטה, מתרחשות שיחות שלא קורות בדרך כלל, והכול בתוך הנופים היפים שלנו".
"אני רואה חשיבות גדולה בלהכיר אוכלוסיות שונות. אנחנו פוגשים דתיים ובדואים ונוצרים ודרוזים – יש במדינה שלנו עולם שלם. חלק מהמטרה היא להכיר את האנשים במדינה. גם מרכז תל־אביב שבו אנו גרים הוא יחסית הומוגני. לא כמו טבעון, אבל עדיין".
מעניין השימוש שלך במילה מסורת. יש היום טרנד של חזרה למסורת, חוזרים לפיוטים או לאוכל מבית סבא. את לקחת את המסורת לכיוון של ריח המתבן ואוושת העלים.
"אנחנו משפחה חילונית, אבל נכון שזו מסורת שיש בה אלמנטים שמזכירים דת: משהו שחוזר על עצמו, ריטואל שיש בו קדושה – זה מקדש את סוף השבוע שלנו, התכנסות משפחתית מסוג אחר. אנחנו מקפידים על ארוחת ערב שבת משותפת אבל גם על הטיול, וכל השבוע מדברים על איפה נטייל השבת".
באיזה רגע הבנת שאתם שונים ממשפחה רגילה שיוצאת מדי פעם לטייל?
"הבנתי את זה מהפייסבוק. התחלתי לתעד את הטיולים ואנשים הגיבו בהתפעלות ובעיקר שאלו איך יש לכם זמן לזה. בעיניי המאמץ הוא דווקא להישאר בבית. אני מבינה למה אנשים חושבים שלקום בשבת מוקדם ולהגיע לטיול זה קשה, אבל אנחנו ממש לא רואים את עצמנו נשארים בבית בשבת".
כמה שנים כבר נמשכת המסורת?
"כ־12, ומאז הנפש זקוקה לטיול. הגעתי לאחרונה למונח בשם 'מקלחת יער' – מחקרים קובעים שלהיות פעם בשבוע מתחת לעץ זו פעולה שמשרה רוגע ומאריכה את תוחלת החיים. הטבע הוא הציפרלקס שלי".
לחלוק את הידע
פעם היו ספרי טיולים, מדריכים עבי כרס שנכתבו בידי טיילנים מומחים. היום כולם מתעדים את הטיולים שלהם באינסטגרם ובפייסבוק. הצעד של כנרת צור בפתיחת בלוג מעורר את השאלה למה דווקא במדיום הזה, שנמצא איפשהו באמצע. אני שואל אותה באיזה שלב צצה המחשבה שכדאי לפתוח בלוג.
אנשים שהכירו את איטליה כמו כף היד שמעו על מסלול שעשינו בארץ – לא משהו מאוד חבוי – ולא היה להם מושג על מה אני מדברת. זה מטריף אותי. מדהים שיש ילדים ובני נוער שמדברים על מסלולי סקי וטיולים בכל מדינות אירופה, אבל לא יודעים מה זה צפון ודרום ישראלי
"הגיעו המון בקשות מחברים בפייסבוק שאספר על המסלול. כתבתי סיפורים על הטיולים, ואנשים קראו ורצו לדעת פרטים טכניים ובקשות לטיולים מסוגים שונים. לא היה לי זמן, ואז פרצה הקורונה. יצאתי לחל"ת של שנה וחודשיים, התפנה לי המון זמן והתחלתי לכתוב. אחרי כמה חודשים הרגשתי שהכתיבה עושה לי טוב וגורמת לי להיות יצירתית, ושיש לי בשלות לחלוק את הידע הזה עם הקהל הרחב מעבר לחבריי ברשת החברתית. הכתיבה שלי היא לא הוראות הגעה אלא סיפור על מפגש עם אנשים, סיפורים של אנשים שמטיילים איתנו, מפגשים עם חיות או עם צמח לא מוכר. זו לא כתיבה הדרכתית. מעניין אותי הסיפור, ההרפתקה, עם מה אנחנו חוזרים הביתה.
"הבלוג הוא הבית שלי. אני שולטת בו, החומרים שלי, התמונות הן רק כאלה שאני צילמתי, והוא גם ספר זיכרונות. מתברר שגם הקהל הרחב מוצא בו עניין, וזו הנאה בלתי נתפסת שאנשים עושים את הדרך בעקבותיי. כל משפחה שיוצאת לטיול אחרי קריאה בבלוג עושה אותי מאושרת. מישהי שאני לא מכירה סיפרה לי לא מזמן שהיא עוברת טיול טיול בבלוג ומיישמת עם המשפחה שלה. זה מרגש".
אנחנו נמצאים דווקא בעידן של ירידה במעמד הבלוגים, כולם מעבירים פעילות לפייסבוק ולאינסטגרם. את צועדת בכיוון ההפוך.
"לטעמי בפייסבוק אין מקום לסיפור מעמיק, ובאינסטגרם בכלל אין מקום לטקסט כמו שאני רואה אותו. אני משקיעה בבלוג לאנשים שיש להם חשק לקרוא יותר, להעמיק קצת. נכון שטכנית אין הגבלת מילים בפייסבוק, אבל המדיום של הבלוג מאפשר יותר פורמט של סיפורים כמו שאני רוצה".
יש אלמנט מסחרי בבלוג?
"לא, אני עוד לא שם. מודה שאני רוצה שזה יתפתח לכיוון, אבל עוד לא עשיתי בשביל זה שום דבר. ההשקעה מאוד גדולה, כל פוסט תובע שעות ולפעמים ימים, זו ממש יצירה. אין כרגע תמורה מלבד העובדה שאנשים קוראים ומטיילים, ולכן אני לא יכולה להקדיש לבלוג את מלוא הזמן שאני רוצה. צריך מתישהו להתפרנס. לכן כמות הפרסומים ירדה מאז שחזרנו לעבודה, כי אני תמיד אעדיף לטייל מאשר לכתוב על הטיול".
לדבר על הגדר
תקופת הקורונה הותירה ישראלים רבים בישראל, ורבים מאיתנו גילו מחדש, גם אם מחוסר ברירה, את שבילי ארצנו. כמטיילת ותיקה עם פרספקטיבה, אני שואל את כנרת מה היא יכולה לומר על המטייל הישראלי של השנים האחרונות.
"אני בהחלט מרגישה שיש עומס גדול יותר על המסלולים בשנתיים האחרונות", היא אומרת. "אנשים מטיילים יותר, וזה משמח מצד אחד אבל יש גם חסרונות. כולם פחות או יותר רוצים לטייל באותם המקומות, והפקקים מאוד החמירו. זה יוצר מצב שהרבה יותר מתגמל לטייל ביום חול מאשר במועדים וחול המועד, אבל אז יש בעיה עם לא מספיק ימי חופש. לאחרונה גם מרגישים שיש פחות לכלוך, שזה כמובן משמח. לפני הקורונה, וכנראה שזה יחזור גם עכשיו, הרבה מחבריי טיילו הרבה יותר בחו"ל מאשר בארץ. אנשים שהכירו את איטליה כמו כף היד שמעו על מסלול שעשינו בארץ – לא משהו מאוד חבוי – ולא היה להם מושג על מה אני מדברת. זה מטריף אותי. מדהים שיש ילדים ובני נוער שמדברים על מסלולי סקי וטיולים בכל מדינות אירופה, אבל לא יודעים מה זה צפון ודרום ישראלי ולא מכירים את מפת הארץ. זה דבר מאוד חשוב בעיניי, בלי קשר לפוליטיקה. איזה מדינות שכנות יש לנו, המקום בגולן שאפשר לראות ממנו גבולות של שלוש מדינות. אנחנו גרים כאן, אי אפשר להיות מנותק".
שנתיים חייתי בפחד היסטרי לעבור את ירושלים מזרחה דרך כביש 1, והפעם הראשונה שעשינו את זה פתחה בפנינו עולם שלם. יש משהו בראשוניות של האזור הזה שאין לו תחליף. זה מקום נידח של קצוות
ומה עושים עם הסלולרי בטיול ובעיקר בדרך אליו?
"אני מודה שלאחרונה נשברתי עם עניין הטלפונים בדרך. הבנות לא מסתכלות עליו, אבל הן כן עם אוזניות ושומעות את המוזיקה שלהן. זה חבל, כי שיחות הדרך נגמרו. אז מדי פעם הן רואות משהו ושואלות מה יש פה ומה שם, או שאני לא יכולה להתאפק ומבקשת שיוציאו את האוזניות ומסבירה משהו, אבל זה חסר לי. הן רואות, אבל יש הרבה פחות תקשורת של הסבר על הדרך לעומת מה שהיה פעם. בפעם הראשונה שהן ראו את גדר ההפרדה, זה אומנם לא טבע אבל היה לי חשוב שהן ראו ושאלו ודיברנו על זה. או מכוניות עם מספרים אחרים – אתה צריך לדעת איפה אתה חי, איך נראית התנחלות. אגב, כמו כל מושב או יישוב אחר, אולי בניגוד למה שדמיינו".
באמת ראיתי שאחד הטיולים האחרונים שלכם היה בוואדי קלט. יש מקומות ביו"ש שהיית רוצה להגיע אליהם וטרם יצא לך מסיבות של חשש?
"יש בי סקרנות גדולה להיות במקומות האלה. לפעמים יש חשש מלהסתבך בדרך, ככה קרה לנו כמה פעמים בדרך למרסבא. בסוף הגענו לשם אחרי שמשפחה מהיישוב אלון הסבירה לנו בדיוק איך, והורידה מאיתנו את הפחד. בכלל, אנשים הם אלה שעושים את ההבדל. יש בנו סקרנות לפגוש גם את הפלסטינים שהם חלק מהמקום. לפחות ממה שאני ראיתי, הדו־קיום מאוד מוצלח בשטח. מרחוק זה נראה מפחיד מאוד, מקרוב רואים שזה עובד".
שאלת השאלות הישראלית – צפון או דרום?
"נורא קשה להחליט. הצפון ירוק ומלא במים, אזורי אצבע הגליל ומורדות הגולן מטריפים ביופיים, אבל המקום האהוב עליי ביותר לטיול הוא צפון ים המלח. זה כנראה קשור גם לקרבה למרכז, כי תוך שעה ומשהו אנחנו בעולם אחר לגמרי מתל־אביב, לא בנוף ולא באוכלוסייה. בקאסר אל־יהוד, ששם היינו פעמים רבות – אנחנו יכולים לשבת יום שלם לצפות בטבילות ובמה שמתרחש בצד הירדני שנמצא במרחק כמה מטרים. ההתרגשות הדתית סוחפת אותי. ומנזרי סנט ג'ורג' והמרסבא שהזכרתי קודם, ודיר חג'לה שאני חוזרת אליו שוב ושוב עם פסל האריה. גם עין פרת, נחל סלבדורה שהוא מבחינתי גילוי מאוד יפה למסלול טיול מקסים, וכמובן המסלולים היותר ידועים כמו נחל אוג, ערוגות ודוד".
טוב, את בדרך הנכונה להפוך למתנחלת.
(צוחקת): "אני לא יודעת איך זה קרה. חבר ילדות שלי גר בקיבוץ אלמוג, ויש לי את ההתכתבות הראשונה איתו לפני שבאנו לטייל שם לראשונה: 'יש שם חטיפות?', 'זורקים שם אבנים?', 'מסוכן?'. שנתיים חייתי בפחד היסטרי לעבור את ירושלים מזרחה דרך כביש 1, והפעם הראשונה שעשינו את זה פתחה בפנינו עולם שלם. יש משהו בראשוניות של האזור הזה שאין לו תחליף. זה מקום נידח של קצוות".
יש בבלוג גם טיולים בחו"ל. זו אמירה בבלוג ארץ־ישראלי.
"מההתחלה היו שם גם טיולים בחו"ל. אני לא חוששת שהקסם יפוג כי יש שם בעיניי טיולים מעניינים שמובאים אחרת. גם שם אני מתארת מקומות של קצוות, כמו מקומות ביוון שאיש לא יודע בהם מילה בעברית ושאף אחד לא יציע לך בלשון הקודש חומוס. אנחנו אוהבים לטייל בחו"ל, אבל האהבה הגדולה היא לגלות מקומות בארץ, בעיקר כאלה שעוד לא היינו בהם. ויש עוד הרבה כאלה".
למשל?
"נחל תלכיד פיראן הוא מקום שאני מאוד רוצה להיות בו. גם ליריחו אני רוצה להגיע, יש שם מנזר על הר שמגיעים אליו עם רכבל. בכלל, את כביש הבקעה לאורכו עוד לא חרשנו מספיק".
טיולי יום או לינה בשטח?
"עשינו קמפינג אחד בכנרת בקורונה. היה מאוד כיף וריק, אבל אנחנו בעיקר בעניין של טיולי יום. כשמדובר בטיול של יותר מיום אחד אנחנו מעדיפים לסבלט מאשר לקחת מלון. יש משהו בלגור בתוך האוכלוסייה ולא כתייר, זה נותן המון. בגליל אנחנו עושים את זה הרבה, בעיקר בקיבוצים בגולן. זו חוויה מאוד מומלצת שמהווה גם טיול בפני עצמו".
מה החזון שלך לבלוג?
"אני רוצה לראות אותו מצליח ולהתפרנס ממנו. לטייל הרבה יותר בעזרתו, כלומר שיזמינו אותי להכיר מקומות כדי לכתוב עליהם. זו דרך שתעזור לי להעביר את החוויה לאחרים. בשבילי זו שליחות. אני יודעת שזו נשמעת מילה גדולה, אבל ככה אני מרגישה".
לבלוג של כנרת: https://kineretmetayelet.co.il/
