מה עם המים? הזיהום בנחלי ישראל צריך להתחיל להדאיג אותנו

את הטיול הבא לנחל הקרוב כדאי לכם לתכנן אחרי שתקראו את הכתבה הזו. זרימת המים הצלולים עלולה לתעתע. עם המים זורמת בממדים לא קטנים גם אחת הבעיות הסביבתיות הקשות שמדינת ישראל מתמודדת איתן: זיהום נחלים.

בישראל קיימים 790 נחלים, 31 מהם  נחלים ראשיים – מתוכם 16 זורמים לים התיכון, והיתר לנהר הירדן ולכנרת. מלבד היותם יעד טיולים מועדף, הנחלים משמשים כמקורות מים וכעורקי ניקוז למי הגשמים. הם חשובים לשימור ופיתוח של ערכי נוף ולתפקוד מערכות אקולוגיות. הבעיה מתחילה בתפקיד הנוסף והלא ממש נכסף שיש להם, כקווי הולכה של ביוב, פסולת ומי קולחים היישר אל הים.

"מצב הנחלים בישראל הוא הפקר מוחלט", מתריעה דנה טבצ'ניק, מנהלת יחידת הנחלים בחברה להגנת הטבע. "במהלך השנים התייחסו לנחלים כאל תשתית להוצאת הביוב או הקולחים ישירות לים.  הנחלים משמשים בית גידול להמון בעלי חיים, צמחים ומינים נכחדים, כך שהזיהום גרם לכך שאיבדנו משאב סביבתי יקר, וגם מקור לפנאי ונופש. הסבים והסבתות שלנו עוד שחו בנחל שורק ובירקון, היום זה לא המצב".

רק לשם המחשה, בנחל שורק, הנחל המזוהם בארץ, זורמת מדי שנה כמות של 580 טונות מים מזוהמים. העלות של זיהום הנחלים לכלל המשק הישראלי עומדת על 130 מיליון שקלים בשנה (הנתונים על פי דו"ח מיוחד של החברה להגנת הטבע).

הנחלים חשובים לנו גם כמטיילים, אבל טבצ'ניק מצביעה על כך ש"דווקא הפסולת שמגיעה מהכיוון הזה היא לא הבעיה המרכזית. הבעיה העיקרית של הנחלים היא הזרמת הביוב, העובדה ששאבנו הרבה מהמים וגם העובדה שציפינו אותם בטון. לקחנו את השטח סביבם ובנינו ממש עד קצה הנחל, מבלי להבין שנחל צריך מרחב דינמי. כשיש גשמים הוא מתרחב, וכשאין גשמים הוא מצר. זאת הסיבה שאנחנו רואים בעיות של שיטפונות בערים".

לזהם זה בחינם

מדינת ישראל עסוקה כל העת בשיקום הנחלים, אך נראה שלא מספיק. כך לפחות קבע מבקר המדינה בשני דו"חות שפורסמו בשנים האחרונות. בדו"ח משנת 2011, שבדק את טיפול המדינה בשיקום נחלים, נקבע כי אף שהוכנו תוכניות אב לנחלים רבים ונקבע היקף השיקום הדרוש להם, המשרד להגנת הסביבה לא קבע מדדים והתמקד בשיקום גדות הנחלים ופחות בשיקום האקולוגי שלהם. "לאחר כ־20 שנות פעילות לא ניתן להצביע ולו על נחל אחד בישראל אשר שוקם לכל אורכו", נאמר בדו"ח.

דנה טבצ'ניק, החברה להגנת הטבע: "הפסולת של המטיילים היא לא גורם משמעותי. הבעיה העיקרית היא הזרמת הביוב, העובדה ששאבנו הרבה מהמים וגם שציפינו אותם בבטון. לקחנו את השטח סביבם, בנינו ממש עד הקצה מבלי להבין שנחל צריך מרחב דינמי"

"יש פה הפקרות אדירה של הממשלה, כי היום לזהם את הנחלים זה בחינם", קובלת טבצ'ניק. "מפעל או מתקן שרוצה להזרים מי קולחים או ביוב לנחל, יכול לעשות זאת בחינם בכפוף לצו הרשאה מיוחד. לעומת זאת, מי שרוצה להזרים לים עושה זאת באמצעות היתר שמשלמים עליו הרבה כסף. כלומר, אין שום תמריץ כלכלי להימנע מזיהום נחלים".

חוק המים בישראל מאפשר הזרמת מים לנחלים, לרבות מי קולחין, מי רכז ושפכים, אם מנהל רשות המים שוכנע, לאחר קבלת המלצה מוועדה מייעצת, כי נסיבות העניין אינן משאירות ברירה אלא לאפשר הזרמות אלה. ההרשאה ניתנת לתקופה קצובה, ובתנאים כגון נקודה מסוימת בנחל שבה ניתן להזרים מי קולחים או שפכים, ובכמות מוגבלת. מטרת ההרשאה היא למנוע או למזער זיהום מקורות מים. יו"ר הוועדה הוא סגן מנהל רשות המים, ובין חבריה נציגים ממשרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה ורשות המים.

למרות המגבלות והפיקוח שמציבה הוועדה, טבצ'ניק טוענת כי יש הרבה מקום לשיפור. "זה נשמע הזוי שמזרימים לנחלים מי שפכים, אבל הטענה היא שכרגע זה הפתרון. אנחנו אומרים שצריך למצות כל פתרון אחר לפני שמזרימים לנחל. למשל, שימוש מירבי במי קולחים בחקלאות, וטיהור מי הקולחים שבכל זאת מוזרמים לנחלים ברמה הרבה יותר גבוהה".

משיטוט קצר באתר רשות המים עולה כי הנחלים שאליהם מוזרמים מי קולחים על פי צווי הרשאה הם: נחל חווה, דרור, בוהו, קישון, חילזון, סיר, חרוד, שורק, ירדן, חברון, צנע, גרר וסיר. הנחלים שאליהם מוזרמים שפכים בצו הרשאה הם נחל גזר, אלכסנדר, פטיש ואלה.

לאחרונה התקיימה ועידה שנתית למען הנחלים בישראל בשיתוף החברה להגנת הטבע וארגון אגמא, שדנה בין היתר בבעיית הזיהום. אחד הנושאים שנידונו בה הוא שינוי חקיקתי בכל הנוגע להזרמה המאושרת לנחלים.

הצעת חוק לתיקון חוק המים, שהגישו הח"כים גבי לסקי, משה גפני, מוסי רז ויוראי להב־הרצנו, קובעת כי סילוק שפכים למקורות מים יהיה כרוך בתשלום היטל שישמש לשיקום מקור המים ולשיפור תשתיות הביוב ומתקני טיפול השפכים, באופן שימנע בעתיד זיהומים נוספים. עוד מוצע כי זיהום מקור מים ללא צו הרשאה או הימנעות מדיווח על הטלת פסולת או שפכים למקור מים, יהוו עבירה פלילית שבגינה יוטלו עונשים. חוק המים מאפשר להטיל עיצום כספי בשל הפרות שונות כגון הפקת או הספקת מים ללא רישיון, אך לא בגין סילוק שפכים למקור מים.

"אנחנו רוצים ענישה יותר כבדה על מי שמזהם", אומרת טבצ'ניק. "דבר נוסף שאנו דורשים הוא לשנות את כל ההרכב של הוועדה שמאשרת צווי הרשאה. זה צריך להיות ברשות המשרד להגנת הסביבה שצריך לבחון את ההיתרים באופן יותר מדוקדק, לנטר את ההזרמות ולבצע אכיפה אם צריך".

יעל ישראל, פעילת סביבה: "החוק בישראל חל גם על התיישבות ישראלית ביו"ש שמזהמת. אם יישוב מזרים ביוב לנחל אפשר לחקור את ראש המועצה. מול הפלסטינים זה לא קורה. חוץ מלהגיש עתירה נגד מדינת ישראל שאמורה לטפל בזיהום ממקורות פלסטיניים, אין הרבה מה לעשות"

"עניין נוסף הוא התקלות הרבות שמתרחשות ברחבי המדינה בצורה בלתי סבירה", ממשיכה טבצ'ניק בתיאור המצב העגום. "בכל יום אנו שומעים על תקלה של מערכת ביוב שנפגעה, כשפתרון הקצה הוא להזרים לנחל. למה? תשפרו את מערכות הביוב במקום. תאגידי המים צריכים להשקיע כסף, ועל רשות המים שמפקחת עליהם לכפות את שיפור מערכת הביוב שסופגת כמות ביוב אדירה בכל יום.

"יש דבר כזה אפס תקלות", היא מתעקשת. "זה לא הגיוני שבכל יום יש תקלה. וגם אם יש – תמצאו פתרון אחר שהוא לא הנחל".

חצי הכוס הנקייה

ד"ר אמיר ארז, ראש אגף מים ונחלים במשרד להגנת הסביבה, טוען שבמבט מקיף יותר, המצב בישראל במגמת שיפור. "לפני 20־30 שנה, במרבית הנחלים בארץ זרם ביוב. בשנת 1994 היו בארץ שבעה מכוני טיהור שפכים בלבד, היום יש 88. כל מקום שהוקם בו מכון, בעבר או שהייתה בו בריכת חמצון מצ'וקמקת או שלא היה כלום. היו יישובים שאספו בהם את הביוב באמצעות צינור שהונח בקצה היישוב ומשם הוא הוזרם לנחל הקרוב. היום במרבית הנחלים לא זורם ביוב".

לדברי ארז, אי אפשר להתעלם מכך שהמדינה השקיעה מיליארדי שקלים בתחום, "אבל אליה וקוץ בה. למשל נחל שהמדינה השקיעה בשיקומו, אבל פעם בחודש יש תקלה בקו ביוב בסביבה ושוב, לאחר שניקינו אותו, הוזרם אליו ביוב. אנחנו אומרים 'לא נורא, הוא יתאושש'. אבל נחלים בסביבה טבעית לא יודעים לעבוד ככה. לא רק שאנחנו צריכים לתת להם את הזמן להתאושש, הרגישות של הנחלים עולה ככל שאנחנו מסירים מהם את הזיהום".

אז איך זה עובד בפועל? מה מדינת ישראל עושה עם כל הביוב שלה, ואיך ולמה הוא מגיע לנחלים? קווי הביוב ביישובים ובערים אוספים את הביוב בקווי הביוב שמפעילים תאגידי המים והספקים השונים, המפוקחים על ידי רשות המים. הביוב מוזרם למכוני טיהור שפכים, ולאחר טיפול הוא מושב בחלקו לחקלאות, ובשאר מטפלים בצורות נוספות.

"מכון טיהור שפכים הוא מפעל שיש בו מערכות פיזיקליות, מערכות טכניות והמון ביולוגיה", מסביר ד"ר ארז. "בקטריות מפרקות את החומר האורגני שמגיע בביוב. הן אוכלות אותו, גדלות, ולאט לאט מתחילות למות ושוקעות לקרקעית. החומר ששוקע נקרא 'בוצה'. המים עוברים תהליך טיהור מיוחד, שבסופו אנחנו מקבלים מי קולחים שמרבית החומר האורגני הוסר מהם, ואפשר להשתמש בהם להשקיה חקלאית. כ־85% ממי הקולחים במדינת ישראל מגיעים לחקלאות. 15% הנוספים הם עודפים שמוזרמים לנחלים ומשם לים".

לדברי ד"ר ארז, אם מערכות השבת מי הקולחים היו טובות דיין, ואם היו מספיק מאגרים במדינה וקווי הולכה שמוליכים את הקולחים מכל אזור, בעיקר לנגב שזקוק למי השקיה – לא היו עודפים. "חוק המים אומר שראש רשות המים יכול להזרים מים כאלה לנחלים, כשההזרמה צריכה לטייב את הנחל. המקרה השכיח שכתוב בחוק הוא כשאין ברירה. מבחינה מקצועית, מצב של אין ברירה הוא אם ברק פגע במכון טיהור או בתחנת שאיבה והוציא אותם מכלל פעילות, וכדי להשמיש אותם מחדש חייבים להפסיק את העבודה שלהם. זה מצב של אין ברירה. אם הגורם להזרמה הוא רשלנות של הגורם שמחזיק את אותו מכון טיהור או תחנת השאיבה – אין סיבה לתת לו היתר להזרים ביוב או מי קולחים לנחל, כשההיתר הזה למעשה מעניק לו הגנה מפני החוק".

ברשות המים מבהירים כי כל אחד מ־56 נותני השירות של תאגידי המים והביוב נדרש לעמוד בתוכנית השקעות שמתואמת עם הרשויות המקומיות. לדידם, גם מתקני הטיפול בשפכים נדרשים לתכנון, שיקום ושדרוג בהתאם לאותן תחזיות פיתוח. הרשות המקומית אמורה לפקח ולוודא שהספקים דואגים לשקם את התשתיות, כאשר כל העת מבוצעות עבודות שדרוג והרחבה של קווי הביוב. ברשות מחדדים כי רוב אירועי הזרמת הביוב הגולמי לנחלים מקורם בתקלות ובאירועים חריגים.

ד"ר אמיר ארז, המשרד להגנת הסביבה: "בשנת 1994 היו בארץ שבעה מכוני טיהור שפכים בלבד, היום יש 88. כל מקום שהוקם בו מכון, בעבר או שהייתה בו בריכת חמצון מצ'וקמקת או שלא היה כלום. היו יישובים שהביוב נאסף בהם באמצעות צינור בקצה היישוב ומשם לנחל הקרוב. היום במרבית הנחלים לא זורם ביוב"

טבצ'ניק מצביעה על הצפון כאזור שבו מערכות הביוב עובדות כראוי, יותר מאזור המרכז: "בגלל שהיינו תלויים במי הכנרת שנחלי הצפון זורמים אליה, רשות המים דאגה שמערכות הביוב שם יהיו כמעט ללא תקלות. זה מראה שאם רוצים למנוע, יכולים. סיבה נוספת לכך שהמצב בנחלי הצפון הרבה יותר טוב היא שיש הבדל בין צפיפות האוכלוסין במרכז ובצפון. אוכלוסייה צפופה יותר משמעותה יותר קולחים וביוב שזורמים לנחלי החוף".

זיהום ללא גבולות

אתגר זיהום הנחלים אינו מצטמצם בתחומי ישראל הקטנה: דו"ח נוסף של מבקר המדינה משנת 2017, שבדק את זיהומי המים בין מדינת ישראל לשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, מצא כי זיהום המים הוא המפגע הסביבתי החמור ביותר בשטחים אלה. הוא מסכן את מקור המים הטבעיים החשוב ביותר באזור – אקוויפר ההר, שאליו מחלחלים מי התהום. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לבעיה מתרחשת בוואדי קלט.

מדי כמה חודשים נסגר חלק משמורת נחל פרת לרחצה, כתוצאה מזיהום שפכים. הדבר קורה בכל פעם מסיבה אחרת. לפני כחודשיים, למשל, זרמו לנחל מאות אלפי קוב ביוב גולמי בעקבות תקלה בצינור המוביל שפכים ממזרח ירושלים למתקן טיהור שפכים במורד נחל אוג. כפי שהסבירו בתאגיד הגיחון, התקלה נגרמה כתוצאה משפיכה בלתי חוקית של פסולת ועפר בנייה בכמויות גדולות על תוואי קו הביוב. זיהום זה של ביוב גולמי שלא עבר טיהור הוא סכנה ממשית לרוחצים אך גם לשמורת הנחל עצמה, והוא אינו חלק מתקלות שגרתיות ותקופתיות שמביאות לסגירת ואדי קלט.

מקור הזיהום העיקרי של הנחל הוא טיפול לקוי בביוב במתקן טיהור שפכים שנבנה באדיבות ממשלת גרמניה בעיר הפלסטינית אל־בירה הסמוכה לרמאללה. מכון זה משמש את רמאללה, פסגות וכוכב יעקב. הוא מופעל על ידי הפלסטינים אך מטפל בביוב באופן לקוי. למשל, בכל עונת גשמים הבוצה המופרדת ממי הקולחים מוזרמת לנחל, במקום להיאגר במקום מיועד.

איצ'ה מאיר, תושב עפרה ופעיל סביבתי ותיק, הקים לפני כ־30 שנה את איגוד ערים לאיכות הסביבה בשומרון. הוא משרטט את מפת זיהום הנחלים חוצת הגבולות, מדרום לצפון: "הנחל המזוהם ביותר הוא נחל חברון, שכל השפכים של חברון וקריית־ארבע זורמים בו לבקעת באר־שבע. מלבד השפכים, זורמת למערכת הביוב שנשפכת לנחל חברון גם פסולת מחצבות. הפסולת שמגיעה ממנסרות האבן יוצרת איטום בתחתית הנחל, ולא מאפשרת חלחול של המים לקרקע.

"מערבה, בנחל אלון שיורד לאורך כביש 443, זורם ביוב מרמאללה שמטופל ברמה מאוד ירודה", הוא ממשיך. "הוא זורם מתחת לבית־חורון במשך רוב ימות השנה, וכשהקרקע רוויה בתקופות גשמים, הרבה מהביוב מגיע גם למודיעין־עילית, חוצה את הקו הירוק ונכנס לנחל אילון".

מאיר ממשיך להצביע על הנחלים המזוהמים שחוצים את יו"ש לכיוון ישראל הקטנה: "נחל תאנים היורד מקדומים ומגיע לנחל אלכסנדר מזוהם מפסולת של בתי בד. נחל שכם, שגם זורם לאלכסנדר, מזוהם מביוב שזורם מערבה – חלקו הגדול מטופל במט"ש ליד עינב, אך גם שם הבוצה לא מטופלת כמו שצריך. בהמשך הנחל, טול־כרם מזרימה את הביוב שלה וגם הרבה בתי בד מזרימים אליו את הפסולת שלהם. גם פגרי בעלי חיים מושלכים לנחל ומזהמים אותו. ברגע שאתה מזרים את הביוב בוואדי בנחל מההר לשפלה, זהו, כבר גרמת נזק לכל אורך הדרך".

באזור ג'נין, מתאר מאיר, זורם הביוב לקישון. "שם יש מתקנים ובריכות חמצון ישנות. אני לא יודע היום מה רמת הטיפול, אבל מבין מהדיווחים שזה מאוד חלקי ומסריח לכל האזור. גם נחל חדרה מזוהם מאוד, כשמקור הזיהום הוא בעמק דותן, בעיקר מבתי בד. התקופה של זיהום מבתי בד היא ממש עכשיו. זורם בנחל שמן שחור בכמויות לכיוון נחל חדרה. השנה בגלל כמות הגשמים אני מאמין שזה יגיע ממש עד אזור חדרה".

במזרח מצביע מאיר על נחל קדרון, שאליו מוזרם ביוב ממזרח ירושלים. הוא מציין כי נעשתה במקום עבודת שיקום נרחבת כדי להכניס את הביוב לצינורות ולהוליך אותו למתקן שהוקם בנחל אוג. הביוב שעדיין זורם חופשי נתפס קרוב לנבי מוסא על ידי חברת המים של בקעת הירדן. שם, מציין מאיר, נעשה טיפול טוב, וממי הקולחים משקים את התמרים בבקעה.

"בוואדי חרמייה, ליד הכביש שבו נוסעים לכיוון עטרת ונווה־צוף, יש זרימה חזקה של ביוב כל השנה, שיוצא מצינור באזור ביר ג'ת. צינור הביוב עובר בשטחי B אך מסתיים בשטח C ושם משוחרר הביוב שזורם בוואדי. מלבד הצחנה הנוראית, זה אזור הזנה של מי תהום. הגשם מחלחל שם ומעשיר את אקוויפר ההר, וכשביוב זורם שם הוא מחלחל ומזהם את מי התהום. אנחנו לא מצליחים לעשות כלום על מנת לשפר את המצב", אומר מאיר בתסכול.

על נחל קנה אומר מאיר שניתן לסמן וי. "לפני 14 שנה הרמנו שם פרויקט שיקום בעלות של כ־40 מיליון שקלים, בחיבור בין חמש מועצות אזוריות, מעמנואל ועד קיבוץ חרשים בשפלה".

איצ'ה מאיר, פעיל סביבה, עפרה: "הנחל המזוהם ביותר הוא נחל חברון. כל השפכים של חברון וקריית־ארבע זורמים בו עד לבקעת באר־שבע. מלבד השפכים זורמת שם גם פסולת מחצבות שיוצרת איטום בתחתית הנחל ולא מאפשרת חלחול של המים לקרקע"

"שום זיהום לא עוצר בגבולות", מזכירה יעל ישראל, חברה בפורום האקלים הישראלי של בית הנשיא ובמועצת החברה להגנת הטבע. ישראל היא פעילת סביבה ותיקה המתנדבת גם בעמותת "ירוק עכשיו". "בחלוקה גסה אפשר לומר שלמעלה מ־80% מהשפכים הישראליים ביו"ש מטופלים, לעומת פחות מ־20% מהשפכים הפלסטיניים. כלומר, כל השאר נשפך לנחלים".

גם ישראל מביאה כדוגמה את נחל אלכסנדר כנחל שהזיהום שלו חוצה גבולות. "אחד מיובליו הוא נחל שכם, שהוא נחל גדול ומרכזי. בתקופת מסיק הזיתים, הזיתים הולכים לבתי הבד, והגפת ומי העקר, שהם פסולת מהליך הפקת שמן הזית, זורמים בתוך הנחל ומזהמים אותו". מלבד הביוב ופסולת בתי הבד בתקופת המסיק, ישראל מציינת גם את פסולת המחצבות הבלתי חוקיות ופסולת המשחטות, שגם כן מזהמות את הנחלים.

"החוק בישראל חל גם על התיישבות ישראלית ביו"ש שמזהמת. אם יישוב מזרים ביוב לנחל אפשר לחקור את ראש המועצה, זו אחריות אישית שלו שלא יזרמו שפכים. מול הפלסטינים זה לא קורה. חוץ מלהגיש עתירה נגד מדינת ישראל, שאמורה לטפל בזיהום ממקורות פלסטיניים, אין הרבה מה לעשות".

טרור אקולוגי

מי שאמון על אכיפת הזיהום ביו"ש הוא המנהל האזרחי. לדברי מאיר, "האג'נדה המרכזית שלו היא שיהיה שקט, ונושאים סביבתיים מייצרים רעש. אלה גם נושאים לטווח ארוך, לדורות הבאים. זה פחות דחוף למי שבא להיות ראש המנהל לארבע שנים. יותר מזה, כל עוד אנחנו מחזיקים את יו"ש בתפיסה לוחמתית זמנית, אז מה בוער?"

ירוק עכשיו ועמותת רגבים פועלים בשיתוף פעולה כדי לצמצם ולבלום את זיהום הסביבה והנחלים ביו"ש. הדרך לפעול היא הגשת עתירות נגד המנהל האזרחי, במטרה לאלץ אותו לאכוף את החוק. כך למשל, עתירה שהגישה ירוק עכשיו קוראת לאכוף את הפעלת מט"ש אל־בירה המזהם את ואדי קלט. לפני חודשיים פנו מטעם ירוק עכשיו למנהל האזרחי, בתביעה לאכוף את פינוי הפסולת שגרמה לפיצוץ הצינור והזרמת הביוב לנחל.

"במשך שנים הרימו שם פסולת בגובה 8 מטרים, שפוצצה את קו הביוב שזרם לוואדי קלט", מסביר עו"ד שלמה רבינוביץ, המייצג את ירוק עכשיו. כעת יושקעו כנראה  מיליונים כדי להסיט את קו הביוב מהאזור. עתירה נוספת שעדיין עומדת בבית המשפט היא להקמת מט"ש עפרה, שיטפל בשפכי עפרה והכפרים מסביב. האישור מתעכב על ידי המנהל האזרחי כבר כמה שנים, והביוב מוזרם לוואדי ומחלחל לאקוויפר ההר.

העתירות מצליחות לקדם משהו?
"כן, למשל עתירה שהגשנו בעבר בדרישה לחבר את בסיס צה"ל למכון טיהור שפכים. הלכנו לפגישה עם מי שאחראי על הגנת הסביבה במנהל האזרחי במחנה ליד בית אל, שם השירותים זרמו לוואדי. הגשנו עתירה והבסיס חובר למט"ש. לפחות בחלק מהמקרים, בעקבות העתירות הדברים זזים".

מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר כי "המנהל האזרחי רואה חשיבות רבה במיגור מפגעים סביבתיים באזור יהודה ושומרון, ומשקיע בכך משאבים רבים במסגרת הסמכויות ובכפוף לדין האזור. בתוך כך, המנהל האזרחי מבצע פעילויות לניקוי נחלים באופן שוטף, אשר מונעות הצטברות של פסולת שהייתה עלולה לזרום בנחלים בעקבות הגשמים, ובכך להוביל לנזקים סביבתיים. בנוסף לניקוי הנחלים, המנהל האזרחי מבצע מדי שבוע פעולות פיקוח ואכיפה כנגד פעילויות בלתי חוקיות במרחב, אשר כוללות החרמת משאיות שנושאות פסולת במעברים באופן בלתי חוקי וכן משאיות אשר שופכות במרחב.

עו"ד רבינוביץ', ירוק עכשיו: "מבחינתנו חוסר האכיפה של המנהל האזרחי הוא בעייתי. אנחנו מקבלים כל יום תמונות חדשות של זיהום או דגימות שמצביעות על זיהום. כשאנחנו פונים לגבי זיהום נקודתי שיוצא מהרשות הפלסטינית לדוגמא, התשובה בדרך כלל היא שאין מה להתעסק עם שטחי A וB- ושנתעסק רק בשטח סי"

"בשנים האחרונות החל המנהל האזרחי בפרויקט בשיתוף עם בתי הבד הפלסטינים לניקוי והפסקת השלכת העקר לעבר נחל שכם, ובשנתיים האחרונות לא הוזרם כלל עקר לנחל אלכסנדר. יודגש כי המקורות אשר משליכים את מרבית השפכים מצויים בשטחי הרשות הפלסטינית ועל כן לא נמצאים תחת אחריות הרשויות הישראליות, שכן על פי ההסכמים הסמכויות האזרחיות בשטחים אלו נמצאים תחת הרשות הפלסטינית. עם זאת, ועל מנת לסייע במיגור התופעות ההרסניות הללו, מקיימים גורמי המקצוע במנהל האזרחי פגישות עם ראשי המועצות הפלסטיניות ביהודה ושומרון במטרה למצוא פתרון משותף לבעיה, לרבות נקיטת צעדים מנהלתיים כנגד בעלי המפעלים שמואשמים בביצוע שפיכות פסולת בלתי חוקיות".

"מבחינתנו, חוסר האכיפה של המנהל האזרחי הוא בעייתי", מבהיר עו"ד רבינוביץ. "הוא אומר שהוא פועל אבל זה לא מספיק. אנחנו מקבלים כל יום תמונות חדשות של זיהום או דגימות שמצביעות על זיהום. כשאנחנו פונים לגבי זיהום נקודתי שיוצא מהרשות הפלסטינית לדוגמה, התשובה בדרך כלל היא שאין מה להתעסק עם שטחי A ו־B ושנתעסק רק בשטח C. אבל לא ייתכן שתצא פסולת משטח הרשות ותזהם את שטח C ויגידו לנו שאי אפשר לטפל כי אין סמכות. בעבר, כשגלעד ארדן כיהן כשר לביטחון הפנים הוא הגדיר זאת כטרור אקולוגי, כדי להדגיש שיש לצבא אפשרות לאכוף זיהום. למדינה יש סמכות לפעול בשטחי B, וגם המנהל עובד מדי פעם בשטחים אלו כשצריך".

"ניסינו לקדם במשך השנים מודל שנקרא מודל קלקיליה", מתארת ישראל. "במקום לזרום לנחל, השפכים של קלקיליה מגיעים למט"ש דרום השרון או מט"ש יד חנה ושם הם מטופלים, כשעלות הטיפול מקוזזת מכספי המיסים הפלסטינים. ההיגיון שעומד מאחורי המודל הוא שהפלסטינים לא עושים את מה שצריך ואנחנו, שכן אכפת לנו מהאדמה והנחלים, יכולים לתפוס את השפכים ולטפל בהם".

לאן צריך לחתור כדי לשפר את מצב הזיהום?
"המצב הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר, אבל ישראל יחסית ליו"ש מטופלת הרבה יותר טוב. יו"ש הוא פשוט שטח הפקר. אם לא נתעורר, זה רק ילך וייעשה יותר גרוע. האוכלוסיה לא קטנה, השפכים גדלים בהתאם והמפגע גדל. יום אחד נתעורר ונראה שאקוויפר ההר מזוהם ולא נוכל לטפל בזה".

"בעולם יש מקרים של זיהום חוצה גבולות, אבל ישראל היא המדינה היחידה שמתמודדת עם זה באופן מיוחד", מוסיף מאיר. "מדינות כמו ארה"ב וקנדה, או אוסטריה וגרמניה, עשו ביניהן אמנות והסכמים. המומחים אומרים שישראל היא המקרה הכי מסובך בעולם. א', כי אלה לא שתי מדינות אלא עם אחד שחי בתוך העם השני. ב', יש פער עצום בין הכלכלות וגם פער במוטיבציה. בישראל יש מודעות לקיימות, ברשות הפלסטינית אין. מששת הימים עד היום מדינת ישראל לא דנה איך צריך לפתור את זה".

תו תקן למגבונים מתכלים

מלבד זיהום הביוב, ד"ר אמיר ארז ודנה טבצ'ניק מצביעים על בעיה נוספת שמתעוררת בכל חורף עם הגשמים שיורדים ברחבי הארץ. "החוק דורש להפריד את מערכות הניקוז של מי הגשם ממערכות הביוב", מסביר ארז, "אלא שמי נגר נכנסים למערכת הביוב בכל מיני אופנים. בחורף מערכת הביוב מוצפת בימי גשם. כשקו הביוב מנסה להוליך כמות יותר גדולה ממה שהוא יכול בגלל הגשם הרב, מערכת הניקוז לא מצליחה לקלוט את כל מי הגשמים, תאי הביוב צפים והוא זורם בכבישים, נכנס למערכת הניקוז ומשם מגיע לנחלים. בימי גשם מט"שים מקבלים 300% יותר מים מאשר ביום רגיל, מה שגורם לכך שהתפקוד של המכון יורד. מדינת ישראל חייבת לעשות הפרדה נכונה של המערכות האלה, וצריך להשקיע בזה המון כסף". לדברי ארז, הסוגיה עלתה בוועדות בין־משרדיות שעוסקות בנושא ההצפות, וגם ברשות המים נעשית עבודת מטה על מנת להסיר את החסמים, בתקווה שהעניין יוסדר בשנים הקרובות.

מקור זיהום משמעותי נוסף הוא מוצר שאזרחים רבים משתמשים בו באופן קבוע: מגבונים. "אנשים שזורקים את המגבונים לאסלה לא יודעים שבמו ידיהם הם גורמים לסתימות במערכת הביוב שמגיע בסוף לנחלים", אומר ד"ר ארז. "אנחנו עומדים להציע תקן למגבונים ולקבוע מבחנים שיקבעו שהמוצר מתכלה. מי שלא יעבור את המבחן יצטרך להתריע בפני הציבור בסמל בולט לעין. השלב הבא יהיה להפוך את זה לתקן מחייב".

גורם זיהום נוסף הוא גידול דגים למאכל. "כל מדגה חייב לרענן את המים אחרי גידול, ואת העודפים מזרימים לנחלים. בעניין הזה אנחנו עומדים בפני רפורמה. לפני כמה חודשים המשרד להגנת הסביבה העביר למשרד הפנים תנאים לאותם עסקים והם ייכנסו לתוקף עוד השנה. אנחנו מצפים שלפחות בנחל חרוד ונחל נעמן – שני נחלים שבהם זורמים עיקר מי המדגים בישראל, מקור הזיהום יפחת בצורה דרמטית".

גם סחף הקרקע, המלאה בחומרי דשן והדברה, מזהם את הנחלים. "יש כל מיני פעולות למנוע סחף, ולאט לאט הן מיושמות בישראל". קצב גידול האוכלוסיה בישראל דורש אף הוא התייחסות מיוחדת, ומבעוד מועד, למשל להרחיב את המט"שים בהתאם. הביוב באריאל, למשל, זורם למתקן על יד ראשון־לציון. אלא שהמתקן, מציין מאיר, התאים כשנבנה ל־8,000 נפש שחיו אז באריאל. היום חיים באריאל כ־20 אלף איש ועוד 15 אלף סטודנטים. "בכמה מקומות בארץ ועדות התכנון לא מאשרות הרחבות במקום שבו מכון הטיהור לא מוכן. הרי מה יקרה אם אנשים יגיעו והביוב יגדל? מכון הטיהור יקרוס וזה ילך לסביבה. ברשות המים טוענים כי יש הרחבות של מט"שים כל העת, אך הם תלויים בתכנון הדיור ובאופן שיווקו".

לאן מדינת ישראל צריכה להתקדם בעניין ומה יקרה אם לא נתקדם?
"החזון שלנו הוא לראות את נחלי ישראל משוקמים. באופן היסטורי זרמו בהם מים טבעיים. אותם מעיינות שנתפסו במהלך שנות ההקמה של המדינה, נזרים אותם מחדש לטבע. במקביל, נעשה כל מה שניתן כדי למנוע זיהום. ראינו בקורונה את הצורך העז של כולם לצאת החוצה, ולא צריך לנסוע לצפון הארץ כדי לראות נחלים. יש גם במרכז נחלים עם מעיינות קטנים ששווה לבקר בהם".