הסיפור של קובי יפרח (38) היה יכול להפוך בקלות לדרמה דוקומנטרית. כמייסד המוזיאון היהודי במרקש ומי שעומד מאחורי התחדשות בית הכנסת העתיק "צלאת אלעזמה" בעיר, הוא פוגש מדי יום תיירים מפתיעים מכל קצוות תבל. הוא נשוי טרי לקימי ואב לעדינה (5 חודשים), והם מתגוררים כיום בסמוך לשכונת המלאח – ה"גטו" היהודי לשעבר של מרקש, שהיהודים לא גרים בו כבר שבעים שנה. כעת בני הזוג יפרח מבקשים להעיר את הנוכחות היהודית במרוקו, לא במטרה להשיב את היהודים אליה, אלא כדי להשיב אותה אל היהודים.
יפרח נולד להורים שעלו בילדותם מהעיר פס וממרקש וקבעו את ביתם בדימונה. בגיל 18 הגיע למרוקו בפעם הראשונה, ביקור שהפך לסיפור אהבה. "ארבע שנים קודם לכן", הוא נזכר, "עזבתי את הלימודים והלכתי לעבוד כרועה צאן בחוות בודדים בנגב. אחת הרועות שעבדו שם הראתה לי תמונות שלה ממסע על חמור שערכה במשך חצי שנה במרוקו. התמונות הפנטו אותי. הרגשתי ששם הבית שלי, שלשם הנפש שלי נמשכת. למחרת קניתי כרטיס טיסה למרוקו".
הוא נחת לבדו בשדה התעופה המיושן בקזבלנקה, ומיד כשיצא חייג אל אביו מהטלפון הציבורי וביקש נואשות: "תחזירו אותי הביתה מהר". יהודי מקומי שראה אותו שאל למעשיו במדינה המוסלמית והציע לארח אותו. "אחרי יומיים תפסתי ביטחון, התחלתי לטייל במרוקו וגיליתי את המדינה שאותה דמיינתי", הוא מספר. לאחר ששהה שם תקופה חזר ארצה והתגייס לצבא. עם השחרור ליבו נשא אותו שוב למרוקו, לביקור מעמיק בן חודש וחצי. מאז הקפיד לבקר בה בכל שנה, עד שהחליט לקבוע בה את ביתו.
"התפללתי על הקבר של רבי פנחס הכהן וביקשתי שאם אני צריך להישאר במרוקו, שיעזור לי. חזרתי לבית הכנסת ופגשתי את הנכד שלו שהגיע לביקור. הוא לקח אותי אל בית סבו, נתן לי את המפתח ואמר 'אתה מוזמן לגור כאן' המסר היה ברור"
יפרח התפטר לשם כך מתפקידו באותה תקופה כסמנכ"ל עמותת איילים, ועבר לגור במרוקו עם עוד זוג חברים – יניב והדסה יצחק. "שכרנו דירה באזור היוקרתי של מרקש ב־450 יורו לחודש, וכל מה שעשינו בשלושת החודשים הראשונים הוא לתעד כמה אנשים נכנסים לבית הכנסת, ולראיין את קשישי הקהילה על חיי היהודים כאן בעבר. הבנו שחייבים לשמר את הזיכרון ההיסטורי, וחשבנו שנהיה עדים לרגעיה האחרונים של קהילה בת אלפיים שנה שהולכת ונמחקת".
אות מרבי פנחס
אחרי שלושה חודשים של שהות במרוקו, בני הזוג יצחק היו צריכים לחזור לישראל משום שתוקף הוויזה שלהם פג. יפרח, שקיבל אזרחות מרוקאית כמה שנים קודם לכן, התלבט האם לחזור לישראל ולוותר על תוכניותיו לשימור זיכרונה של הקהילה הנכחדת. "מצאתי את עצמי בצומת דרכים. הייתה לי כבר טיסה מוזמנת בחזרה לישראל, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי בחור בן 33 שבזבז הרבה כסף על השהות כאן. אני מודה שכשהצעתי לראשונה לראשי הקהילה להקים פה מוזיאון ושיתפתי אותם באינספור הרעיונות שהיו לי לפיתוח המקום הזה, הם לא ממש התלהבו מהישראלי הצעיר ומלא המוטיבציה שרוצה לשנות את העולם וחששו לשתף פעולה".
מה עושה יהודי מרוקאי שבליבו התלבטויות כבדות? הולך אל הצדיקים כמובן. "התפללתי על הקבר של רבי פנחס הכהן וביקשתי שאם אני צריך להישאר במרוקו, שיעזור לי. חזרתי לבית הכנסת ופגשתי את הנכד שלו שהגיע לביקור מפתיע מחו"ל. הוא לקח אותי אל בית סבו, נתן לי את המפתח, ואמר: 'אתה מוזמן לגור כאן'. המסר היה ברור".
מאז יפרח מתמסר לפרויקט השימור שלו. הוא החל בצעדים לשיקום מתחם בית הכנסת העתיק, מבנה בן 500 שנים שקול התפילה מעולם לא פסק ממנו, גם כאשר לא תמיד אפשר לגייס מניין מתפללים. 30 בתי כנסת היו במרקש ערב שנות השישים, והיום בקושי שניים נותרו פעילים.
"זהו בית הכנסת היחיד שמוסלמים מכל העולם הערבי יכולים להיכנס אליו בחופשיות ולראות מהם חיי קהילה יהודית", מסביר יפרח את חשיבותו של המקם בעיניו. לדבריו, "פעם היו נכנסים לכאן 30 תיירים ישראלים ביום בממוצע. לפני הקורונה עלינו כבר לכאלף מבקרים ביממה, מרביתם מוסלמים. המטרה שלנו היא להנגיש את המקום הזה כמה שיותר".
במרחק של שבע דקות הליכה מבית הכנסת, מציין יפרח, שוכן ארמון הבהייה, ש"עוברים בו עשרת אלפים איש ביום. אם נכניס רק מעט מהם לכאן, המקום הזה יוכל לגדול. יש לנו פה עוד המון חלומות להגשים". מכל מבקר בבית הכנסת או בית העלמין נגבה תשלום סמלי, למימון תחזוקת המקום.
בשורה לחברה הישראלית
עד שנות השישים התגוררו במרוקו כ־450 אלף יהודים. מתוכם עלו לישראל כ־250 אלף, והשאר היגרו לצרפת, קנדה או ארה"ב. כיום חיים במדינה רק כ־1,500 יהודים. כמאה מהם מתגוררים במרקש, והגיל הממוצע שלהם הוא 60 ומעלה.
מרקש היא אחת הערים המיוחדות במרוקו, הן בהיבט התיירותי והן מהזווית היהודית. מאז ומעולם היא שימשה מוקד עלייה לרגל בעולם היהודי. בעבר היו אלה רבנים, פוסקים ומקובלים שיהודי מרוקו ומדינות האזור באו לשחר אל פניהם, וכיום אלה תיירים יהודים מהעולם שמגיעים לראות כיצד קהילה יהודית עדיין חיה במדינה מוסלמית, וגם כדי לפקוד את קברי הצדיקים בבית העלמין המקומי. יפרח סבור שצריך לקחת את העניין כולו קדימה, ולבסס יחסים תיירותיים הדוקים בין ישראל למרוקו.
"למרוקו יש בשורה אמיתית לחברה הישראלית" הוא טוען. "יש פה מרחב גדול של זהויות: ערביות, יהודיות, נוצריות, צרפתיות, אמזירים, אנשי הסהרה ועוד. מרוקו מצליחה להכיל את כולם תחת דגל הממלכה".
"אני מרוקאי, ומתפלל בבית כנסת מרוקאי כל חיי. אבל כשעשיתי פה לראשונה את יום כיפור, חשבתי שאני נמצא בבית כנסת אחר. המנגינות היו שונות, הנוסח היה שונה. לא הבנתי מה קורה"
על משק כנפי הסכם השלום שנחתם בין המדינות, נפתחו לראשונה ביולי 2021 קווי תעופה ישירים בין ישראל למרוקו. מאז, התיירים מישראל יכולים לעשות את דרכם ישירות אל המדינה המוסלמית שביבשת אפריקה.
נפגשנו לראשונה לפני כמה שבועות, כאשר הגעתי לביקור במרוקו במסגרת מסע משותף להכרת הסיפור המרוקאי וליצירת חיבורים בין חלקי החברה הישראלית סביב תכנים של טוב משותף. בארגון "שחרית" חיברו בין עשרות עיתונאים מכלי תקשורת מגוונים – משמאל ומימין, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים – בשם ההבנה כי השהות במדינה הזאת, במרחב מנותק מההוויה הישראלית, עשויה ללמד ולהעשיר. קבוצות מבקרים מישראל מגיעות לכאן כבר שנים, רובם הגדול יוצאי המדינה שחוזרים לכאן לטיול שורשים.
יפרח, שהדריך אותנו במרחבי האטלס וערי החוף האטלנטי, הסביר לנו בפתח המסע שזו הזדמנות לבירור פנימי של הזהות הישראלית שלנו, דרך חוויה עתיקה וחדשה של מסורת מיוחדת במינה עם צבעים וצלילים, זיכרונות וטעמים.
במהלך שנות החמישים והשישים נטשו את מרוקו כמעט כל תושביה היהודים, בכמה גלי עלייה גדולים. "מי שנשארו כאן אלו היהודים העריריים, חסרי אמצעים כלכליים, או כאלו שאין להם משפחות", אומר יפרח. הקהילה היהודית אספה אותם אל בית הכנסת, שיכנה אותם בין כתליו ודאגה לכל מחסורם. שלושים שנה לאחר מכן הסבו חברי הקהילה את חדרי בית האבות לחדרי אירוח לישראלים שבאים לבקר במדינה, עד כניסתו של יפרח לקבוצת הניהול של בית הכנסת.
אחרי שלוש שנים במרוקו לקח יפרח פסק זמן כדי לבחון את המשך צעדיו. הוא חזר לישראל והקים את תוכנית "אלול מן המזרח" – בית מדרש שמבקש לחבר בין צעירים מרקעים דתיים שונים, סביב תכנים תורניים והלכתיים של יהדות ארצות האסלאם והמזרח. בראש התוכנית עומד חברו ד"ר דוד ביטון, מומחה לפסיקת הלכה של יהדות צפון אפריקה, שגם הדריך אותנו במסע לצד יפרח. השניים, יחד עם חברים נוספים, מובילים את המיזמים במסגרת עמותת "כולנא" שמקיימת שורה של תוכניות חינוכיות, בתי מדרש ומסעות זהות למרוקו.
מאז ועד לאחרונה נע יפרח בין דימונה למרוקו. השנה, כאשר בבית המדרש שהקים ייפתח מחזור שישי, הוא יחנוך תוכנית דומה בשלוחת מרקש, נוסף על אלו שבירוחם וטבריה. "אנחנו רוצים להוציא מבית המדרש הזה ישראלי עם מבט הרבה יותר רחב, כזה שמכיר את הסיפור של כל החברה שלנו", אומר ד"ר ביטון.
היסטוריה מתחת לעפר
קובי ורעייתו קימי, חוזרת בתשובה שגדלה ביישוב רעות, הכירו במרוקו, בסמוך לקברו של הצדיק רבי שלמה בלחנס שבעמק האוריקה, כאשר קובי הדריך קבוצת מטיילים שאחת מהם הייתה רעות. הם התחתנו כעבור מספר חודשים, באפריל 2020, ביום שבו החל הסגר בשל התפרצות הקורונה.
"אנחנו גרים כעת במרקש, והמטרה שלנו היא לפתוח פה מעין בית יהודי מארח", אומר יפרח. "אנחנו רוצים לעשות פה גם קורסים של לימודי עברית למקומיים. חלום נוסף של יפרח הוא "לראות כאן קטנועים של איחוד הצלה או זק"א שנוהגים בהם מקומיים. אין פה שירותי עזרה ראשונה בחירום, וזה יכול לסייע מאוד לכל התושבים כאן".
אנחנו מטיילים בחצר בית הכנסת העתיק, המרוצף באריחי קרמיקה יפהפיים בגווני כחול ותכלת. בבית הכנסת עצמו מראה יפרח לחברי הקבוצה את ספרי התורה העטופים במעילי קטיפה. הוא מסביר כי יהודי מרוקו לא הניחו את הגווילים בתוך ארגזים כמו יהודי בבל, אלא עטפו אותם בבד משי וקראו בהם כמנהג האשכנזים.
בביקורו הראשון כאן הופתע יפרח להתוודע גם לתפילות בנוסח שלא הכיר. "אני מרוקאי ומתפלל בבית כנסת מרוקאי כל חיי, וכשעשיתי פה לראשונה את יום כיפור חשבתי שאני נמצא בבית כנסת אחר. המנגינות היו שונות, הנוסח היה שונה. לא הבנתי מה קורה". מתברר שמגורשי ספרד שהגיעו למרוקו והפכו בערים רבות לרוב הדומיננטי, הביאו איתם שינויים בנוסחים ובמנגינות. בבית הכנסת "צלאת אלעזמה", לעומת זאת, נשמרו מנהגי מרוקו הוותיקים.
יפרח לוקח אותי לביקור קצר בחדרי הלימוד, שקירותיהם מעוטרים כעת בתמונות מהעבר ובמוצגי יודאיקה. "תדמיין לעצמך את עוצמת התורה שבקעה מהחדרים האלו. אל תלמוד התורה הזה שלחו ילדים מצטיינים מכל הרי האטלס כדי ללמוד כאן ולקבל הכשרה כרבנים, שוחטים ומוהלים. בסיומה הם חזרו להנהיג את הקהילות שלהם. הרב דוד עזרן, שהיה הרב של ראשון לציון, הרב גד נבון שהיה הרב הראשי לצה"ל, הרב אברהם אלמליח שהיה ראש בתי הדין בירושלים, ועוד רבים וגדולים – למדו בבית הכנסת הזה".
את שיעור ההיסטוריה המשמעותי ביותר למבקר במרקש אפשר לקבל בבית העלמין המקומי, שלדברי יפרח הוקם במאה ה־12. הוא משתרע על שטח של 52 אלף דונם, בצמוד לרובע היהודי, ומכיל יותר מ־20 אלף קברים. "טמונים פה כ־650 צדיקים ומאות גדולי תורה. לא מצאו בכל מרוקו בית עלמין שדומה לו. המקום הזה הלך ונמחק תחת הצמחייה העבותה והזמן שפגע בו. כחלק מהמשימות שעומדות בפניי, חשבתי שחייבים לשקם גם אותו".
ראשי הקהילה סברו ששיקום בית העלמין הוא משימה כבדה מדי, אך יפרח התעקש ש"כדי להכיר את העוצמה של יהדות מרקש, צריך לראות את מתיה". משלחת של 30 סטודנטים הפעילים בעמותת איילים הגיעה בהתנדבות ועבדה בבית העלמין במשך עשרה ימים, מחמש בבוקר עד חמש בערב, במטרה להכשיר את השטח.
"את דף הגמרא שאתה לומד פירשו ותרגמו פה. תחשוב איזה עולם של לימוד תורה ופלפול היה כאן. יהדות מרוקו היא יהדות שמקרבת ומעדיפה לראות הרבה אנשים עם מעט מצוות מאשר מעט אנשים עם הרבה מצוות"
"חברי הקהילה ראו את העוצמה שגילינו מבעד לערימות הפסולת והעפר, והחליטו שכל הכסף שנכנס מהתרומות לבית הכנסת יעבור לשיקום בית העלמין. אני מביא לפה סטודנטים צעירים ממכללות ואוניברסיטאות, הם מקדישים יום שלם בהתנדבות ומשחזרים את הכיתוב על המצבות, בזמן שהמקומיים משפצים ומשקמים אותן".
פסיפס במקום כור היתוך
במהלך השבוע שבו שהינו במרוקו, גמאנו בכל יום מרחקים, נופים וחוויות מהפנטות. במהלך אחת הנסיעות באוטובוס שיתפתי את יפרח בתגובתם של חבריי בישראל לאמירתי כי אני יוצא למסע שורשים במרוקו. הם שאלו במבט מופתע אילו שורשים יש לי במרוקו. השבתי להם בחיוך שאני מתכוון לחפש אותם.
אבל בעיני יפרח, זו לא רק בדיחה. לכולנו כיהודים, הוא אומר, שורשים גם במרוקו. "את דף הגמרא שאתה לומד פירשו ותרגמו פה", הוא אומר. "תלמיד בישיבת פוניבז' לומד על הגמרא את פירושי הרי"ף והר"י מיגש ורבנו חננאל והרא"ש, שישבו ממש כאן, למדו תורה וחידשו בה. תחשוב איזה עולם של לימוד תורה ופלפול היה כאן. כולם למדו מהתורה שנהגתה פה והושפעה ללא ספק מהלך הרוח של קבלת האורחים והכבוד ההדדי. השורשים האלו שייכים לכולם ומחוברים לכולם. יהדות מרוקו היא לא יהדות דיכוטומית, אלא יהדות שמקרבת ומעדיפה לראות הרבה אנשים עם מעט מצוות, מאשר מעט אנשים עם הרבה מצוות. תאמין לי, כחברה ישראלית אנחנו רוצים את המודל המרוקאי שרואה את האחדות של כולנו.
"במשך שנים רצו להפוך את הזהות היהודית לכור היתוך, וזו פשוט טעות ענקית", מוסיף יפרח. "הזהות שלי ושלך כיהודים ישראלים בנויה על אינספור זהויות של יהודים ששבו ארצה למדינה היהודית, ואסור למחוק את מרכיבי הפסיפס הזה. שמעתי מתלמיד חכם שכדי להבין את הסיפור של העם היהודי צריך ללכת אלף שנה אחורה. מרוקו זו מדינה שמחברת. רק כשהיהודים עזבו ועלו לישראל דרשו מהם לבחור באיזה צד הם, דתיים או חילוניים. כאן אשכנזים ומזרחים, לא משנה היכן הוריהם נולדו, מגלים את הגעגוע לציון של היהודים שחיו פה ונחשפים לסיפורים שלא סופרו ולעיוות שנעשה".
המזוודות שנשארו מאחור
ברוח זו, יפרח רואה חשיבות לחשוף את הדור הצעיר להיסטוריה של יהודי מרוקו. "אני רוצה להביא לכאן שמיניסטים. יש עניין גדול מאוד לנסוע לפולין, אבל כדי להשלים את התמונה צריך להביא אותם גם לכאן. אם בגיל 18 הייתי נחשף לשתי התמונות האלו, הייתי מקבל חוויה ישראלית מלאה יותר. ילד ישראלי שנוסע לפולין מקבל משהו שמצדיק את הקיום היהודי בעולם, אבל זו חוויה מתוך טראומה ותהליך ארוך של התבוללות ושואה והגעה לארץ ישראל. מרוקו יכולה לתת את הצד של הכמיהה לציון, התפילה והערגה. רבי יעקב אבוחצירה אומר שכמו שלוחות הברית היו באוויר, כך היינו בגלות. תלויים באוויר בלי משהו שתופס אותנו. אותו תלמיד שיגיע למרוקו יראה את העבר של היהדות שהייתה פה, את העוצמה התורנית ואת תהליך ההליכה והעזיבה מרצון ומתוך בחירה ציונית. זה מעניק תפיסת עולם מיוחדת בהבנה של עם ישראל והנרטיב של העלייה לציון".
ביום האחרון למסע, רגע לפני שנפרדנו מבני הזוג יפרח, שאלתי את קובי מה הוא מבקש שאקח איתי בחזרה לישראל במזוודה מכל הסיפורים והמראות שנחשפתי אליהם. "כשהיהודים עלו מכאן לארץ", הוא השיב, "הם לקחו איתם במזוודות כפתנים (בגד מסורתי; י"ק), קמעות, קברי צדיקים, שבקיות ומימונה. את פסיקת ההלכה המיוחדת, הדרשות, שירת הבקשות, האומנות, המוזיקה – לא הצליחו להביא איתם ארצה ובמידה רבה הם נשכחו מאחור. צריך להחזיר אותם ארצה. אלה מזוודות של שפע רוחני, תורני וחברתי שיכול לסייע לנו לגדל בישראל חברה הרבה יותר טובה ומאוחדת. אני בהחלט מאמין שמשק כנפיים קטן והיסטורי שאני מבקש להוביל, יוצר אדוות חזקות של זהות במרחק 4,000 קילומטרים מכאן, במדינת ישראל".
