עד הקצה: סיפורו של חבל ארץ נסתר

אי שם בדרום הגולן משתרע חבל ארץ נשכח. מאחורי גדרות ושערים מונח לו כאבן שאין לה הופכין אחד מחבלי הארץ היפים והמיוחדים שיש בישראל. הוא טומן בחובו נופים עוצרי נשימה, תהפוכות גיאולוגיות והרי געש, אך גם תגליות ארכיאולוגיות מרגשות וסיפורים היסטוריים מרתקים.

עמקי הירמוך והרוקאד משתרעים בדרומו של הגולן ומהווים יחידת נוף שונה ומשונה מכל חבל ארץ בסביבתם.

חבל ארץ זה שבין גדר לנהר, אינו נגיש כל כך למטייל הישראלי בשל המתיחות הביטחונית בקווי הגבול של ישראל, ועל כן מהווה יעד נכסף עבור ישראלים שרוצים ללכת עד הקצה, וקצת מעבר לו.

מפגש שלושת הגבולות

לפני שמגיעים לשם, כדאי להכיר קצת את ההיסטוריה הגיאוגרפית של המקום. ערוציהם של הרוקאד והירמוך מהווים גבולות גיאוגרפיים ברורים ונוחים לרמת הגולן ובמקרה זה גם למדינת ישראל. הירמוך עושה את דרכו ממזרח למערב, ממישור הבזלת המכונה "מישור הבשן", אותו חולקות סוריה וירדן. יובליו העליונים זורמים מהר הדרוזים ומתאספים אל קניון שמתחיל להתחתר סביב העיר דרעא שבדרום סוריה. לירמוך אגן ניקוז נרחב ביותר ולו מספר יובלים משמעותיים. אחד מאותם יובלים הוא הרוקאד.

יובליו העליונים של הרוקאד עושים את דרכם כבר ממורדותיו הדרום־מזרחיים של החרמון בסביבות הכפר הדרוזי חאדר. הרוקאד עצמו זורם על גבי מישור הבזלת מאזור הכפר ג'ובאתה אל־חשב המקביל ליער אודם, מקיף בעיקול רחב ממזרח את קו התלים הגעשיים, ובערך מזרחית לתל סאקי נשפך במפל גבוה אל קניון עמוק וצר המתרחב ומתעמק ככל שהוא ממשיך לזרום דרומה, עד שנפגש עם נהר הירמוך.

הרוקאד מהווה גבול גיאוגרפי ברור בין הגולן למישור הבשן שמזרחית לו, אך רק בקילומטרים האחרונים שלו הוא מהווה גם גבול מדיני בין ישראל ממערב לסוריה ממזרח. הירמוך, לעומת זאת, מלבד היותו גבול גיאוגרפי ברור בין רמת הגולן להרי הגלעד, גם היווה בעבר ומהווה עד היום גבול מדיני.

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הלכו והתייצבו קווי גבול במרחב, בעיקר בין שטח המנדט הבריטי לבין הצרפתי. הגבול שנקבע בין שטחי המנדטים בנקודה זו היה נהר הירמוך. על בסיס גבול זה נקבעו גם גבולות מדינת ישראל, וכיום מורד הירמוך מהווה גבול מדיני בין ישראל לירדן, ובין ירדן לסוריה בחלקו העליון והמזרחי.

הנקודה שבה הרוקאד נשפך לירמוך היא לכאורה הנקודה שבה נפגשים גבולות שלושת המדינות – ירדן, ישראל וסוריה, אך למעשה הגבול בין ישראל לסוריה מושך מעט מזרחה ומשאיר את הקילומטרים האחרונים של הרוקאד לזרום בתוך תחומי מדינת ישראל.

הרכבת שעברה כל גבול

האימפריה העות'מאנית, שצמחה בערבות אסיה הקטנה והזכרת שמה בלבד הספיקה כדי להטיל אימה על ילדי אירופה ואציליה, נכנסה למאה ה־20 בתור האדם החולה על הבוספורוס. סמכויות הסולטן חולקו בין שריו ויועציו, עד אשר היה לדמות ייצוגית ותו לא.

כדי לשפר את תדמיתו המעורערת הכריז הסולטן על הקמת מסילת ברזל מדמשק ועד לחיג'אז. בשנת 1900 שמע כל מוסלמי במזרח הקרוב על החלטת הסולטן לפתח את דרך עולי הרגל היוצאת אל המדבר מדמשק ונכנסת אל הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה.

יועציו של הסולטן ראו בהצהרה זו גם אינטרסים נוספים מלבד הערך הדתי. בזכות קו רכבת זה יוכלו להעביר ביתר קלות את חיטת הבשן המשובחת לנמלי החוף בעלות נמוכה, ועל ידי קירוב הפריפריה החיג'אזית ניתן יהיה לפקח על הנעשה בחצרותיהם של מכובדי מכה ומדינה, ואף להטיל את מרותם שוב על מצרים ביום מן הימים.

העות'מאנים, שידעו שלא יצליחו להקים לבדם פרויקט שכזה, החלו להיעזר בבת בריתם – הקיסרות הגרמנית, ששמחה לקבל דריסת רגל במזרח התיכון. מי שהנחה וניהל את האירוע היה מהנדס רכבות בשם היינריך אוגוסט מייסנר.

בראשון בספטמבר 1900 נשמעה שריקת הפתיחה לסלילת פסי הרכבת באורך של 1,702 ק"מ. כאשר החל מייסנר את עבודתו הוא פגש בדרכו מספר קשיים, שעל מנת לפותרם היה עליו להיות יצירתי ביותר.

הקידמה מגיעה לאזור

מעבר למרחק הגדול בין שני קצוות התחנה, עברה המסילה בסוריה ובחיגאז', שכידוע היו והינם עניים במים. מייסנר נאלץ לחפש פתרון ארוך טווח על מנת להשקות את פועליו, אך חשוב מזה – כדי שגלגלי הרכבת יתקתקו על קווי המסילה גם אחריו. על כן, לאחר סקר גיאולוגי התקין משאבות רוח השואבות מים מבטן האדמה וכך מצא רוויה לפועליו וקטריו גם יחד. משאבות אלו המעוטרות בשבשבות רוח היו לאחד מסמליה של הרכבת.

אמנם סוחרי הבשן ומאמיניו של מוחמד נשמו לרווחה עם הגעתה של הקידמה לאזור, אך היו אלו תושבי המדבר שראו את קיטור הארובה כגוזל פרנסתם בתור שודדי עולי הרגל, ולכן החלו להציק ולהפריע לעבודת הבנייה ולאחריה. כתשובה למתנכליו הבדואים תכנן מייסנר את תחנות הרכבת כמבצר השומר בין חומותיו את יושביו, נוסעי הרכבת והמים שיועדו להם.

ייחוד נוסף ברכבת החיג'אזית היה ועודנו רוחב הפסים – 105 ס"מ במקום 145 ס"מ, מה שהביא למהירות נמוכה בהרבה של כ־23.5 קמ"ש בלבד.

יחד עם הלמות הפטישים וצעקת הפקודות ליוו את בניית המסילה והכשרתה גם קרונות עמוסים בחומרי בניין למסילה העתידה להיבנות. תחילה הועמסו חומרי הבנייה בנמל ביירות וטיפסו מזרחה על קו הרכבת הצרפתי. כמהנדס הרואה את פגמיו של קו הרכבת הצרפתי וכמנהל המחפש לחסוך בעלויות, בחר מייסנר לפתח קו אספקה משני שהיה לגולת הכותרת של הרכבת החיג'אזית.

רכבת העמק היא הסעיף המערבי של מסילת הברזל החיג'אזית. החלק היקר ביותר בפרויקט הגרנדיוזי הזה שנחנך ב־1905 הינו קו הרכבת חיפה־דרעא. למה כל כך גרנדיוזי? מאחר שעלות בניית המסילה לקילומטר עלתה בממוצע 63 אלף פרנק, אבל החלק הקטן והמשני שעליו נדבר עלה יותר מפי 2 – 175 אלף פרנק לקילומטר.

קו רכבת היקר, שאורכו כ־50 ק"מ בקו אווירי, הוארך ל־73 ק"מ על ידי 14 הגשרים שנבנו מעל נהר הירמוך וכ־300 מטר שנחפרו על גדותיו, כדי שהרכבת תעבור בתוך מנהרות חצובות בסלע ההר.

עבודתו המדוקדקת של מייסנר היא שהפכה את הקו שעל הירמוך לאטרקציה רבת עניין למטיילים ואנשי צבא.

ליל הגשרים

ב־16 ביוני 1946, כאשר חוליית חיילים יצאה על רמפה של טרקטור מהפרדסים של קיבוץ אפיקים אל עבר ערוץ הירמוך, ארבעה ק"מ מהיעד, קיבלו הבריטים הודעה שתחנות המשטרה בצמח וטבריה ממולכדות. כך, בחסות הלילה והבלבול הבריטי, הגיעו אל הגשר שנותר ללא שמירה והצמידו אל התומכות שבמרכזו 300 ק"ג של חומר נפץ רגיש. הגשר קרס ומנע את תנועת הרכבות.

בסופו של יום נשאלת השאלה הקשה: על נהר הירמוך בנה מייסנר כ־329 גשרים, גשרונים ומעבירי מים. למה דווקא כאן בחרה תנועת המרי העברי לערוך את הפעולה המסוכנת?

אכן היה גשר זה לסמל. אפילו לורנס איש ערב כתב בספרו שאם היה מפוצץ את הגשר היה נכנס להיכל התהילה של עמק הירמוך, אך מטעמים טקטיים עבר מזרחה. אז למה דווקא כאן? מאחר שהמיקום של הגשר סימל משהו נוסף. גשר אל חמה ופיצוצו סימלו את האמירה של היישוב העברי – אתם לא רק לא רצויים כאן, אלא אנחנו אלה שנקבע היכן עובר הגבול. כאשר אנחנו מסתכלים על כל עשרת הגשרים שפוצצו באותו לילה אנחנו רואים שאכן מבצע מכולת סימן היכן יעבור גבול מדינת ישראל.

חלום רחוק

מערכת היחסים שלנו עם שכנתנו ההאשמית התחילה כבר לפני מעל מאה שנה, כאשר האמיר פייסל בשם הממלכה החיג'אזית, וחיים ויצמן בשם ההסתדרות הציונית, חתמו על מסמך שהוכר על ידי בריטניה ומטרתו הייתה להביא להקמתן של שתי מדינות – יהודית וערבית, במרחב שבין הים התיכון לחצי האי ערב. אמנם מאז הדברים השתנו ומערכת היחסים ידעה עליות ומורדות, מלחמות והסכם שלום, אבל אפשר לומר שיחסינו עם ירדן במצב טוב.

לא כך הדבר עם סוריה. לא זו בלבד ששבענו ממנה מרורים בשלוש מלחמות שונות וגם ביניהן, בשנים האחרונות ישנו איום חדש מהכיוון הסורי. במרץ 2011 פרצו מהומות נגד השלטון הסורי בעיר דרעא שבדרום סוריה – סך הכל כ־35 קילומטרים ממשולש הגבולות. המהומות פרצו על רקע התנגדות לשלטון הדיקטטורי של אסד, וכנגד ההגמוניה והשחיתות השלטונית של מפלגת הבעת' – מפלגתו של אסד.

המהומות התגברו עד שהתפתחו בחודש אפריל 2011 להתקוממות עממית של ממש. המשטר הסורי החל בניסיונות דיכוי אלימים ביותר של המהומות, תוך שימוש בכוחות הביטחון ובהפגזות כבדות של ערים ויישובים כנגד אוכלוסייה אזרחית.

בעקבות הפעולות הקשות התחיל גל גדול של עריקות מהצבא הסורי, והוקם הצבא הסורי החופשי שהצטרף להתנגדות לשלטון ופתח במרד גלוי ומזוין.

בשנת 2012 החלו גורמים חיצוניים לקחת חלק במלחמה, כאשר אסד עצמו נעזר בכוחות ממשמרות המהפכה האיראניים ובכוחות חיזבאללה ונתמך על ידי רוסיה וסין. המורדים מהאופוזיציה המתונה נהנו מתמיכה של מדינות סוניות כמו ערב הסעודית וקטאר וגם מתמיכת מדינות המערב, ובמקביל החלו להתערב במלחמה ארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים כמו ג'בהת אל־נוסרה וארגון המדינה האיסלאמית (דאעש).

בתחילת 2013 התנערו הכוחות המורדים מהאופוזיציה הסורית מארגונים קיצוניים כאלו ואחרים, אך ארגון המדינה האסלאמית כבר צבר כוח רב וכבש שטחים נרחבים בסוריה ועיראק, ובשנת 2014 הכריז על כינון הח'ליפות האיסלאמית.

בשנת 2016 נחתם הסכם הפסקת אש בין השלטון ובין כוחות המורדים המתונים, אך הלחימה כנגד גורמים איסלאמיסטים קיצוניים ממשיכה בדרך זו או אחרת עד עצם היום הזה.

אכן קו הגבול שלנו עם סוריה מתוח ביותר בעשר השנים האחרונות. לא פעם ולא פעמיים זלגו הפגזות ושיגורים אל תוך תחומי מדינת ישראל, והמוני פצועים נקלטו בישראל בבתי חולים זמניים ואף בבתי חולים בארץ.

לאורך הגבול המתוח הגבירו כוננות, הציבו פלוגות טנקים ובנו גדר מסיבית ובלתי חדירה, והחלום הרחוק לגלוש ולרדת אל ערוץ הרוקאד ולמשולש הגבולות נראה רחוק מאי פעם.

כאשר אנחנו מגיעים אל אתרי הירמוך, שם אנחנו עומדים וצופים אל עברו השני ורואים חיילים עם מדים ונשק – חיילי הצבא הירדני. איתם יש תיאום ביטחוני, יש עם מי לדבר, יש דין ויש דיין.

אך בעומדנו מול סוריה הקרועה והמדממת, אין לנו דרך לדעת מי הם הגורמים הנמצאים בשטח. עד לפני זמן לא רב לחמו שם לוחמי המורדים ואף לוחמי המדינה האיסלאמית.

בשקט בשקט נעשתה היסטוריה. מלבד הסיורים הרגילים אל אתרי עמק הירמוך, אליהם אנחנו מוציאים אלפי מטיילים בשנה בתיאום ובאישור צבאי, סוף סוף זכינו להוביל מטיילים בסיור מסודר ראשון בהיסטוריה אל מפגש הנחלים ומשולש הגבולות.

אנחנו מתרגשים להזמין אתכם לסייר איתנו מעבר לגדר. בפסח הקרוב קשת יהונתן לוקחת אתכם עד הקצה וקצת מעבר לו, עם סיורים מודרכים יייחודיים באישור צבאי מיוחד אל עמקי הירמוך והרוקאד.

מוזמנים לשלוח אלינו וואטסאפ למספר 054-6960503 ולהיכנס לקבוצה השקטה של טיולים חוצי גבולות.

*הכותבים הינם מדריכים בבית ספר שדה קשת יהונתן