טכנולוגיה, מולטימדיה וחדרים אינטראקטיביים: הכירו את אתרי המורשת המשודרגים

מוזיאון ניל"י – בית אהרונסון

בית אהרונסון – מוזיאון מחתרת ניל"י בזכרון־יעקב, מגולל את אחד הסיפורים המכוננים בהיסטוריה שלנו. “אנשים אולי חושבים ששרה אהרונסון היא הדמות המרכזת במחתרת כיוון שהתאבדה כדי לא למסור סודות", אומרת נועה אפריאט, מנהלת האתר לשעבר, “אבל זו לא הגבורה העיקרית שלה. כאשר אהרון, אחיה הגדול, נעדר מהארץ, הייתה זו שרה שיחד עם יוסף לישנסקי ניהלה את כל ענייני המחתרת. שרה היא בהחלט דמות מופת, אשת מודיעין שהחזיקה את כל המערך הזה בעצמה ומתה בגיל 27", אומרת אפריאט. "כמו כל המשפחות שהגיעו לארץ ישראל בזמן העלייה הראשונה, גם משפחת אהרונסון הייתה משפחה מסורתית. הלך רוח זה בא לידי ביטוי בבית המשפחה". לדבריה, אפרים פישל היה האיכר הראשון בזכרון־יעקב שוויתר על תמיכת הברון דה־רוטשילד. "ההורים דאגו להשכלת הילדים וחינכו אותם לערכים מאוד ברורים". לימים, חינוך זה איפשר לבני המשפחה לנקוט עמדה ולעשות מעשה. "ביוני 1906 יצא אהרון למסע מחקר בגליל ובחרמון. בשדה שמעל לבית הקברות של ראש פינה הוא גילה את "אם החיטה". גילוי זה הקנה לאהרון אהרונסון תהילת עולם; הוא הוזמן למקומות רבים בעולם ונפגש עם מדענים ומנהיגים. הוא אף הקים את התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, הראשונה מסוגה במזרח התיכון".

נועה אפריאט: הבתים בחצר המוזיאון עומדים על תילם כבר כ־140 שנה ומאפשרים למבקרים לחוות חוויה אותנטית. לאורך השנים מתבצעת מלאכת תחזוקה כדי לשמר את הזיכרון ולהנחילו לדורות הבאים

בשנת 1910 כתב אהרון: "המטרה הסופית של השימוש בחיטת הבר להשבחת החיטה התרבותית היא לייצר מעט יותר לחם בעבור מעט פחות כסף ולהרחיב את ייצור החיטה למקומות שבהם הוא יקר או בלתי אפשרי כיום".

"גדולתו של אהרון אהרונסון היא בכך שהוכיח את הקשר הגנטי הישיר בין חיטת בר לחיטה התרבותית", אומרת אפריאט. "הוא היה הראשון להכליא צמחי תרבות עם קרובי הבר שלהם לצורך השבחת הזן התרבותי. הוא סבר שהודות לגילוי זה יתאפשר להכליא מיני חיטים בחיטת הבר וכך לקבל זני חיטה חדשים אשר יהיו עמידים ליובש ולמחלות, ועשויים לפתור את בעיית הרעב בעולם".

שלהי השלטון התורכי היה קשה מאוד ליישוב היהודי בארץ ישראל. "אבשלום פיינברג הגה את רעיון הקמת המחתרת ויחד עם אהרון אהרונסון ואנשים נוספים, בני המושבות הקימו את מחתרת ניל"י. מטרות ני"לי היו לסייע לבריטים בכיבוש הארץ מידי הטורקים על ידי איסוף חומר מודיעיני; לתמוך ביישוב היהודי בארץ ישראל שסבל במלחמה מרעב וממחלות; לממש את חזון הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל ולהביא לידיעת העולם את המתרחש בארץ".

רשת הריגול נפלה בשנת 1917. לאחר נפילת הרשת, רבקה, האחות הקטנה של שרה, ביחד עם אחיהם אלכנסדר, החליטה להקים מוזיאון אשר ינציח את קורות ניל"י ובשנת 1956 הוקם המוזיאון. "השארנו הכול כמו שהיה כדי שיבואו, יראו ויזכרו… הכול כאן במוזיאון ניל"י", מצטטת אפריאט את רבקה מתוך הספר "שרה גיבורת ניל"י". לאחרונה, נפתח המוזיאון המחודש לקהל.

"המוזיאון המחודש מספר את תולדות המחתרת. עבודה רבה הושקעה במיצגים אור־קוליים, בטכנולוגיה מתקדמת ועוד. אני יכולה לומר שאחרי שנים רבות של עיסוק בהדרכה וביקור במוזיאונים רבים במהלך חיי, לא ראיתי יכולות כאלו של שילוב אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כדי לספר בצורה מדהימה סיפור היסטורי שכזה".

במה שונה מוזיאון ניל"י ממוזיאונים אחרים?

“ישנם מוזיאונים רבים שבהם עוברים בתצוגה. גם במוזיאון ישראל ואפילו בהיכל הספר שמספר סיפור ייחודי על מגילות קומראן – המבקר עובר בין מוצגים. במוזיאון ניל"י המבקר נכנס אל תוך העלילה כך שהביקור הוא בעצם חוויה של סיפור המחתרת. השיא הוא הביקור בבתי המשפחה ובמנהרת המילוט. הבתים בחצר המוזיאון עומדים על תילם כבר כ־140 שנה, על תכולתם הרבה, ומאפשרים למבקרים הרבים הפוקדים את המוזיאון לחוות חוויה אותנטית ייחודית. לאורך השנים מתבצעת מלאכת תחזוקה והכול כדי לשמר את הזיכרון ההיסטורי ולהנחילו לדורות הבאים".

סוסיתא

על גבעה במורדות הגולן, מזרחית לכנרת ומול קיבוץ עין־גב, ייפתח השבוע הגן הלאומי סוסיתא, המשמר שרידים מפוארים של העיר הקדומה היפוס (סוס ביוונית). “כמו במקרים רבים, ישנה הצטברות של גורמים ואירועים", מספר דרור בן־יוסף, מנהל מחוז צפון ברשות שמורות הטבע והגנים, על ההחלטה לפתוח דווקא עכשיו את האתר. “מאגר אתרים חשובים בארץ נמצאים במוקד עניין הציבור. האתרים האלה נמצאים ‘על הכוונת‘ ועכשיו הגיע העת של סוסיתא. לכל האתרים הלאומיים בארץ יש זיהוי היסטורי, בדרך כלל יש סיפור ונרטיב מאחוריהם. יש כעשרת אלפים אתרים ארכיאולוגיים בארץ ורק כ־70 גנים לאומיים קולטי קהל בתשלום. כעת סוסיתא מצטרף למצדה, קיסריה ומקומות אחרים".

סיפורה של העיר הקדומה, ששמה מרמז על קשר לסוסים, התחיל כבר בתקופה ההלניסטית (החל מהמאה הרביעית לפני הספירה). לשיא פארה הגיעה העיר בתקופה הרומית־ביזנטית, אבל המשיכה להתקיים גם לאחר הכיבוש המוסלמי עד שנחרבה ברעידת האדמה האדירה בשנת 749 לספירה, ואחריה לא חזרו עוד להתיישב בה.

במשך 20 שנה איתרו חברי משלחת ארכיאולוגית של אוניברסיטת חיפה – בתחילה בראשותו של פרופ‘ של ארתור סגל ולאחר מכן  ד"ר מיכאל איזנברג – ממצאים מדהימים מהעיר העתיקה כמו הפורום (כיכר העיר המרכזית) ומאגר המים הענק במרכזו, שרידים של בזיליקה מפוארת ואפילו תיאטרון קטן. מלבד הממצאים העתיקים, האתר מתאר את גבורתם של לוחמי עין־גב ששחררו את המקום מהכיבוש הסורי ואחריהם חיילי צה"ל הגנו על המקום ממתקפות סוריות. מעמדות הגנה ובונקרים, שרידי רכבל שהעביר אספקה לחיילים שעל ההר וכמובן תצפיות נוף מרהיבות לכל האזור ובעיקר לכנרת. בן־יוסף מעריך כי האתר עתיד לקלוט כ־100 אלף מבקרים בשנה.

כשמגיעים היום להקים אתר חדש, הגישה אחרת ממה שהיה מקובל בעבר?

“לא בטוח ש'אחרת' היא המילה הנכונה, אבל הגישה היום מעט שונה. אנחנו מתייחסים לאתר דרך העיניים והרגליים, המבקר חש את האתר, אבל אנחנו מפעילים הרבה אלמנטים כמו סרטים, שלטים מעניינים ושבילי הנגשה, כך שגם נכים יוכלו להגיע. זו אותה גברת, שמגישים אותה בצורה שמתאימה לתקופה שלנו".

הנוער היום רגיל לגירויים חזקים ומהירים, איך הם פוגשים אתר ארכיאולוגי?

"הקשב באמת נמוך מאוד וידע עובר בעיקר בעזרת תמונות ופחות דרך דיבורים. אם תתני להם מדריך, הוא כנראה יתפטר בסוף ההדרכה כי הם לא מקשיבים. הם מעדיפים צילומים ובלי הרבה מלל והרבה פעמים בגיל הזה לא ממש מתעניינים בעבר. לכן האתר כאן הוא חווייתי מאוד, ובמסגרת עבודות הפיתוח הוכשרו באתר גם שני מבנים צה"ליים היסטוריים. הדרומי משמש כמרכז מבקרים ובו סרט המחשה על  סוסיתא העתיקה, והצפוני מתרכז בסיפור עין־גב. הצעירים חיים בדרך כלל את ההווה והעתיד, וכשמתבגרים מתחילים לחשוב מי ומה היה לפניהם. הנושאים של מורשת, היסטוריה וארכיאולוגיה מעניינים יותר את מי שמעמיקים לשורש ובמובן מסוים אנחנו מחכים להם בשלב הזה. מובן שיש מאמץ להגיע אל הנוער, אבל החשיפה בגיל הזה בעיקר מקרבת אותם לנושא, ומכינה אותם להעמקה בהמשך".

דרור בן־יוסף: מלבד הממצאים העתיקים, האתר מתאר את גבורתם של לוחמי עין־גב ששחררו את המקום מהכיבוש הסורי ואחריהם חיילי צה"ל שהגנו על המקום ממתקפות סוריות. עמדות הגנה ובונקרים, שרידי רכבל שהעביר אספקה לחיילים וכמובן תצפיות נוף מרהיבות לכל האזור

בדרך העולה לירושלים עמד במשך שנים רבות מלון דרכים עות‘מאני. בדרך לעיר, המבקרים היו עוצרים במיקום הנוח, בבאב אל־ואד, הלא הוא שער הגיא, ואוגרים כוח לקראת העליות התלולות בחלק האחרון של מסעם. בשנות המאבק על המדינה השקיף המבנה הגדול והמיוחד על הדרך בנקודה אסטרטגית שבה התחוללות קרבות רבים. מבקיעי המצור על העיר יצאו בשיירות ופעם אחרי פעם נלחמו בערבים שארבו להם בדרכים ותקפו אותם באכזריות.

חאן שער הגיא

האתר הלאומי למורשתם של פורצי הדרך לירושלים הוכרז כבר בשנת 1979, אבל נפתח לפני פחות משנתיים. את האכסניה ההיסטורית שיושבת ממש על אם הדרך העולה לירושלים המירו למוזיאון שמספר את סיפור פריצת הדרך לירושלים. “לקראת בניית האתר קיבלו שתי החלטות משמעותיות", מספרת אפרת רוחין. “אחת היא לספר את הסיפור ממקור ראשון, דרך האנשים שהשתתפו בפריצת הדרך לירושלים. זה לא עוד מוזיאון הפלמ"ח, אנחנו לא מספרים רק את סיפורם של המפקדים והלוחמים, אלא ממש מביאים את רוח התקופה ואת האנשים שלאו דווקא היו מגויסים – נהגי משאיות, חובשות, אנשים שארזו מזון והכניסו כדורים למחסניות. אנשים עם הבנה עמוקה שאי אפשר להקים עת המדינה בלי ירושלים. יישום ההחלטה הזאת היה ממש ברגע האחרון, כי ב־2017 מי שהשתתפו באירועים האלה כבר היו בני 90 ומעלה. הדבר השני שהוחלט היה שהמקום יעביר את המבקר תהליך רגשי. אומנם אנחנו נשענים על האירועים ההיסטוריים, אבל פחות עסוקים בפרטי המבצעים ובכרונולוגיה של השיירות ויותר ברוח התקופה".

התקופה היא פרק הזמן הקצוב שבין החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד הקמת המדינה בה‘ באייר תש"ח, אז ירושלים הייתה חסומה ונצורה והיה צורך להילחם על הדרך המובילה אליה. “זאת המסגרת שעליה אנחנו מדברים ובתוכה המבקר עובר חוויה אינטראקטיבית במקצב מהיר, שבסופו משהו בלב שלו משתנה".

גם אפרת בעצמה עברה את התהליך, והוא זה שהשאיר אותה בחאן. “עבדתי בעולמות תוכן של כנסים ואירועים והגעתי לכאן לביקור לגמרי במקרה. יצאתי מהסיור והרגשתי שאני חייבת להשתתף בו ושאין מצב שאני לא עובדת במקום הזה, וכך היה. ביקור כאן מחדד כמה לא מובנת מאליה הנסיעה הפשוטה לירושלים, כמה שהחיים כאן לא מובנים מאליהם. אנשים הבינו שערבות הדדית ורעות הם הבסיס להכול.

“המבקרים עוברים בתחנות, צופים בסרט כללי על התקופה ובסרט של עדויות של אנשים שהשתתפו בפריצה לירושלים ומספרים על רוח התקופה, ואז יורדים לחדר אינטראקטיבי שמבקש מהמבקרים להשתתף בדילמות שהיו לפורצי הדרך. המבקר עומד סביב שולחן וצריך להחליט מה הוא היה עושה אם הוא היה מפקד – האם הוא חוזר חזרה לחולדה או ממשיך למרות הסכנות. כמה מזון היה לוקח והאם היה מעדיף מזון או תחמושת. החדר הזה יוצר אצל הדור הצעיר את הרצון לנצח, וגם הם חייבים להניח את הטלפון בצד. זה חדר הוא טכנולוגי, אבל מיוחד ומרגש מאוד.

אפרת רוחין: אנחנו לא מספרים רק את סיפורם של המפקדים והלוחמים, אלא מביאים את רוח התקופה ואת האנשים שהיו עם הבנה עמוקה שאי אפשר להקים את המדינה בלי ירושלים. זה היה ממש ברגע האחרון, כי ב־2017 מי שהשתתפו באירועים האלה כבר היו בני 90 ומעלה

“בהמשך עוברים לתחנה שבה יושבים בתוך משוריין ושומעים סיפור של חובשת צעירה בת 19 שלא מצליחה להציל את הפצוע בדרך לירושלים, ולמרות הכול תושבי ירושלים שמחים בה ומתרגשים כשהיא מגיעה. הסרט המסכם מספר איך הצליחו לפרוץ את דרך בורמה וכמה היא הייתה חשובה למדינת ישראל בשלב הזה. כשגומרים את כל החוויה יש לנו שיירה משוחזרת שיושבת על תוואי הדרך המנדטורית לירושלים, זה אזור שבו אפשר לגעת ולהצטלם".

האתר מתאים מאוד מתאים לטיול לכל המשפחה, הוא מתמקד בחיבור הבין־דורי ונותן מקום גם לקבוצות עם גיוון גילי. הביקור מותנה ברישום מראש.

צריף בן גוריון

באחת מנסיעותיו, בשנתו הרביעית בתור ראש ממשלת מדינת ישראל, חזר דוד בן־גוריון מתמרון של צה"ל בנגב וראה צריף וכמה אוהלים. בן־גוריון, שהעריך מאוד את החלוצים ברחבי הארץ, עצר את הרכב וירד לשוחח עם תושבי המקום. הוא פגש חבורה של צעירים נחושים שלא היו קשורים לאף תנועה או מפלגה, שחשבו שאחרי שהגנו על האזור בזמן מלחמת העצמאות, ראוי להם להישאר וליישב אותו. בן־גוריון התרשם כל כך מהמעשה החלוצי של אותה חבורה, שהוא שלח להם מכתב הערכה ולאחר זמן מה אף ביקש להתקבל לשורותיהם ועבר לחיות איתם בשדה־בוקר.

בצוואתו כתב: “בקשתי כי לאחר מותי יהיו בית המגורים בשדה בוקר על הספרייה והנכסים שבו פתוחים לצבור הרחב. אבקש כי יביאו אותי לקבורה בנחלת הַקבר במדרשת שדה בוקר לצד קברה של פולה ז"ל".

גיל שניידר: ביתו של אדם מעיד על אישיותו, על תפיסת עולמו ועל אורח חייו. כאן רואים הכול – מנעלי הבית ועד עותק מגילת העצמאות. במתחם עצמו גם נחשפים לסיפור ההתיישבות של שדה בוקר, יישוב שהפך לקיבוץ והתגבר על קשיים רבים

"הצריף הוא אתר מורשת חשוב כי הוא ביתם של המנהיג המכונן דוד בן־גוריון ורעייתו פולה", מסבירה גיל שניידר, מנהלת הדרכה והסברה בצריף בן־גוריון בשדה בוקר. "הסיפור שעובר דרך הצריף הוא סיפור דמותו המורכבת של המנהיג. ביתו של אדם מעיד על אישיותו, על תפיסת עולמו ועל אורח חייו. כאן רואים הכול – מנעלי הבית ועד עותק מגילת העצמאות. במתחם עצמו גם נחשפים לסיפור ההתיישבות של שדה בוקר, יישוב שהפך לקיבוץ והתגבר על קשיים רבים עד שנעשה ליישוב קבע חלוצי בנגב".

יש הבדל בין פעם להיום בהעברת ידע היסטורי או מור"קים?

"לגמרי כן. מצד אחד ההיסטוריה והעובדות הן זהות, אך מצד שני, אופן ההמסרה השתנה – גם במתודיקה כמו הקרנת מיצג אנימציה שמספר על קורות חייו במקום מדריך או מדריכה שמספרים. יש גם סיפורים חדשים שמתגלים והציבור מתעניין בסיפורים אחרים שבעבר היו פחות במרכז העניין".

איך מנגישים מקומות ודמויות כאלה לבני נוער, לדור הטיקטוק?

"באופן שמפתיע אחרים אבל לא מפתיע אותי – די בקלות. הנוער נהנה להיכנס ופשוט לראות את הבית עצמו. נדיר שלא מתעניינים בכלל.

"מעבר לזה, כדי לערוך דיונים הצלחנו ליצור לשמחתי מערכות משחקיות אינטראקטיביות ממוחשבות שעוזרות לנו לערוך דיונים עם בני הנוער על חזון הנגב והרלוונטיות שלו, ואפילו על תפקיד הנוער בחברה ותפקיד צבא העם".

קיבלתם תגובות מיוחדות על המקום?

"אנשים נהנים להשאיר משוב חיובי. נחמד לקרוא משובי ילדים שמאדירים את העבודה שלנו על השימור של המקום. הם מתפלאים ש־50 שנה המקום נשאר כשהיה. סטודנטית שהגיעה לסיור לימודי נהנתה מאוד ואפילו פנתה אלינו לאחר הביקור וביקשה להדריך אצלנו, ומאז היא עובדת כמדריכה בצריף".