קטע קומי מתוכנית המערכונים "קצרים" הציג לפני כמה שנים מפגינים שקוראים לשמירת איכות הסביבה, אך מלכלכים בעצמם. הם מניפים שלטים "זבל מי שמלכלך" ו"לא לזיהום! כן למחזור!" תוך כדי צעקות קצובות, אך זמן קצר לאחר מכן, כשהם מתפנים מהמקום, זורקים המפגינים את השלטים על הדשא ומתפזרים, לא לפני שאחת מהם אומרת שהיא מקווה ש"הבינו את המסר".
המערכון הקצר והקולע משקף אחת מהבעיות הסביבתיות שלנו: אנחנו יודעים לדבר, אבל לא שומרים על ניקיון הסביבה. כמות הפסולת העירונית הולכת וגדלה ועמדה בשנת 2015 על כ־4.5 מיליון טון, ובממוצע ביום מייצר אדם 69.1 ק"ג פסולת, כך עולה מדו"ח מצב הסביבה בישראל שיצא בשנת 2017 ועודכן לפני שנתיים. סוגיית הפסולת בטבע מעסיקה רבות את יעל ישראל, מרכזת "מדבר שלם", פרויקט שותפות לשמירה על מדבר יהודה וים המלח.
איפה ניתקל בכמויות האשפה הגדולות ביותר?
"המקומות שקשה יותר להגיע אליהם הם הנקיים יותר, כי לשם יגיעו בדרך כלל אנשים שאוהבים טיולים וטבע והם לא ישאירו לכלוך אחריהם. דווקא המקומות הנגישים יחסית הם המלוכלכים יותר, מוזר וחבל כמובן".
לעומת דבריה של יעל ישראל, מזי מגנאג׳י־מוסקוביץ, מנהלת אגף ההסברה ברשות הטבע והגנים אומרת, "הזבל והלכלוך נמצאים בעיקר במקומות שאנשים עושים פיקניק ופחות במסלולי הטיול. אנשים משאירים את שאריות המזון, ואפילו כסאות וספות ישנות, בכניסה לחניונים או במקומות ישיבה. לפעמים אוספים את האשפה בשקית, אבל משאירים אותה בשטח".
הסלוגן של רשות הטבע והגנים בשנה האחרונה, "התנהגות מכבדת בטבע", מנסה לכלול גם את ההתנהלות של המטיילים בסביבה. "רצינו להתייחס כמובן לניקיון, אבל לא רק אליו. שמירה על השקט היא גם פרמטר בשמירה על איכות הסביבה. השמעת מוזיקה רועשת מפריעה למטיילים אחרים וגורמת לזיהום קול שמשפיע על חיות הבר. רצינו שהסלוגן יבטא את הרעיון שאדם שמגיע לטבע, יבין שהוא מגיע לביתן של חיות הבר ולמקום שיש בו מטיילים אחרים ושעליו לכבד אותם".
ירון רוזנטל, מרכז משק כפר עציון ויו"ר בית ספר שדה כפר עציון, מתייחס לבעיית האשפה: "לאנשים שמטיילים במסלולים ארוכים יש בדרך כלל רגישות סביבתית גבוהה יחסית, אבל ברוב המקרים משפחות פחות מקפידות. בעניין הפסולת יש שתי בעיות דומות: השלכת האשפה במקומות לא מסודרים והשארת ערמות זבל לצד פחים מאורגנים".
רוזנטל מעלה תופעות נוספות שהתרחבו בשנים האחרונות וגורמות לנזקים כבדים. הראשונה היא תופעת "הג'יפאים", מטיילים שנוסעים ברכבי שטח מחוץ לשבילים המסודרים, "פוטנציאל נזק של מטיילים רגליים הוא קטן וכמעט לא קיים, אבל מטיילים שיורדים מהשבילים ברכבי ארבע על ארבע גורמים להרס רב. הם משנים את כיוון זרימת המים ופוגעים בצמחים, בבעלי החיים וגם נוף".
התופעה השנייה היא שרפות שנגרמות על ידי המטיילים, "בדרך כלל זה לא נזק שנעשה בכוונת זדון, אבל ההשלכות שלו על החיות, הצמחים ובני האדם חמורות ביותר".
זה זבל זה? לא רק
"כשמדברים על התנהלות המטייל הישראלי, מתייחסים לבעיות רחבות בהרבה מאשר אשפה וזבל", גורס עמיחי נועם, מנהל בית ספר שדה כפר עציון. לדבריו, הקשר בין טיול ונוכחות בארץ לשליטה עליה הוא מובהק. "המצווה הראשונה של אברהם אבינו הייתה 'קום והתהלך', בראשית הציונות טיולים היו דבר משמעותי מאוד. לא היה בית ספר שלא היה בו מורה לשל"ח. סיירי הפלמ"ח כמו מאיר הר־ציון ודמויות משפיעות על אהבת הארץ צמחו במקומות שהיו מורים ומדריכים שהכירו את ארץ ישראל טוב וחינכו לאהוב את הארץ".
מזי מגנאג'י־מוסקוביץ': אנחנו מפזרים צוותי הסברה שלנו בשטחים המועדים ללכלוך רב. הם עוברים עם שקיות אשפה ומסבירים למשפחות את חשיבות השארת השטח נקי. לא מנקים במקומם, כי אז המטיילים מסירים אחריות
נועם מתרפק על ימי קום המדינה ועל סיירי הפלמ"ח ומורי דרך שסייעו במיוחד בעיתות קרב לפלוגות הלוחמים, אך הידע וההבנה שצברו שימשו אותם גם להעברת טיולים ולהכרת הארץ. "לא היה בית ספר שלא ישן בשטח במהלך הטיול, זה היה ברור שחלק מהחינוך הוא לישון בשטח. בתנועת הנוער היו טיולים מאתגרים ומלאי תוכן, וזה מה שיצר את החיבור. במסעות הפלמ"ח חצו את מדבר יהודה בימים שלא היה שם כביש ודרך. הם צעדו עשרות ק"מ, לא היה רק טיול, אלא חלק מהתחושה של כיבוש הארץ. תרבות הטיול קשורה בשליטה בארץ ובאהבת הארץ. אחרי הקמת מדינת ישראל היו מקומות שהדבר נשמר בהם חזק מאוד, והיו מקומות שהוא הלך בהם לאיבוד", הוא אומר בצער.
אי אפשר לדון בנושא סביבתי כל כך בלי לקבל את חוות דעתה של החברה להגנת הטבע, ארגון השמירה על הטבע הגדול בישראל ובין הוותיקים בעולם. בין מטרותיה: שמירה על הסביבה, על ערכי הטבע, הנוף והמורשת ההיסטורית והתרבותית של האדם בישראל ובכלל, חינוך להכרת הסביבה וידיעת הארץ, טיפוח הזיקה לנוף ולסביבה וחיזוק הקשר בין הציבור הרחב וערכי החי והצומח שבה, הטבע הדומם שבה ופעילות בקרב רשויות השלטון להגברת המודעות לנושאי הסביבה. אביטל יוגב, מנהלת פרויקט "מרים לישראל נקייה" בחברה להגנת הטבע, מצטרפת לשיחה ומפתיעה בדבריה שישנם תקציבים להקמת מנהלת שתטפל בבעיות הסביבתיות.
אם יש תקציב, מי האחראי על הכשלים הללו?
"הבעיה היא שאין גוף אחד במדינה שאחראי לתכלל את נושא הניקיון בשטחים הפתוחים. בקרן הניקיון הצטברו מיליארדים שאפשר להשתמש בהם לתחומי החינוך, ההסברה, הפיקוח, מערך פינוי הזבל והטיפול בו, המִחזור, ההטמנה ועוד, אך מי שאחראי בפועל הן המועצות האזוריות, שאליהן תקציב זה לא מגיע. המועצות נאלצות כרגע לשאת בעיקר הנטל של פינוי הזבל של המטיילים הרבים שנוהרים לאתרי הטבע ברחבי הארץ, ומשאירים אחריהם טונות של אשפה, והן פשוט לא מצליחות לעמוד במשימת הענק הזו, מכספי הארנונה של התושבים שלהן. שום גורם אינו מתקצב את הנושא, וזה מצב שצריך לשנות".
מתמונת המצב בעשורים האחרונים עולה כי המטיילים גרמו לא מעט נזקים לטבע לאורך השנים. יוגב מציינת את אחת הסיבות, ולפיה ב־50 השנים האחרונות אוכלוסיית המדינה כמעט שילשה את עצמה. "הנזק לטבע הוא קריטי, בתי גידול שלמים פשוט כוסו שלמת בטון ומלט. דווקא בשל כך חשוב כל כך להגן על מה שנשאר". יוגב מסבירה את המשמעות של הותרת האוכל בטבע. "כאשר אנחנו משאירים שאריות מזון, גם אם הן אורגניות, הריח מושך חיות בר. הן אוכלות מזון שאינו מיועד להן ושעלול לגרום להן נזק. האינסטינקטים שיש להן למצוא מזון בטבע ולהיזהר מפני בני אדם, נפגעים. למעשה אנחנו ממש משנים את הביולוגיה שלהם".
מזי מגנאג'י־מוסקוביץ': אני אומרת למטיילים: 'כמו שאתם לוקחים כובע ומים, קחו גם שקית אשפה כדי לאסוף את הזבל ותהיו מודעים לכך שלא בכל מקום יש פח אשפה'. בחג אנחנו מחלקים בשמונים תחנות מידע שקיות זבל ללא תשלום"
וכמובן בעיית הכלים החד־פעמיים. "כאשר אנחנו משאירים כלים חד־פעמיים בשטח, אנחנו לפעמים משלים את עצמנו שיש מי שינקה אחרינו. לצערנו זה לא קורה, וכלי הפלסטיק מתחממים בשמש ומתפוררים לחלקיקים קטנטנים הנספגים באדמה, מגיעים למי התהום, ומשם למי השתייה שלנו ושל חיות הבר". מגנאג׳י־מוסקוביץ מציינת שכיום יותר אנשים מגיעים עם ציוד חד־פעמי, על אף עליית המחירים. "אם היו מפעילים אכיפה, יכול להיות שזה היה עובד יותר מהר, אבל אי אפשר להציב פקח על כל צעד. אנחנו חושבים שלא צריך להשתמש בחד־פעמי בכלל. אדם נערך לטיול מבחינת מים וכובע, והוא יכול להיערך גם עם כלים רב־פעמיים. במרכזי מבקרים אצלנו מוכרים ערכות של כלים רב־פעמיים ואנשים קונים".
בשל הסיטואציה המורכבת, הציעו בעבר גורמים בארגונים הירוקים להוציא את פחי האשפה מהיערות, אך לפי סקר שערכו ברשות הטבע והגנים, בציבור רוצים דווקא יותר פחים, אך את הארגונים הנתונים לא מספקים. "זה לא הפתרון, אלא שייקחו את האשפה איתם", קובעת מגנאג׳י־מוסקוביץ. "המסר המרכזי שלנו הוא שגם אם אין פחים והם לא מתפנים מהר כל כך, אנחנו אומרים שהמטיילים ייקחו את האשפה איתם. חיות הבר מגיעות ומפזרות אותה, והחלק הגרוע הוא שהן ניזונות ממזון שלא מותאם להן ומתות ממנו. הן לא אמורות לאכול שאריות פיקניק. הרבה פעמים אני מקבלת תמונות נוראיות של חיות שקופסת שימורים נתקעה להן בפה, והן מתות מחנק".
אני שואלת אם יש כיוון לפתרון, ומגנאג׳י־מוסקוביץ מספרת על היוזמה שלהם. "מצאנו רעיון לטווח ארוך. אנחנו מפזרים צוותי הסברה שלנו בשטחים המועדים ללכלוך רב, בעיקר בחגים. הם עוברים עם שקיות אשפה, משוחחים עם המשפחות ומסבירים את חשיבות השארת השטח נקי. לא מנקים במקומם, כי אז המטיילים מסירים אחריות ואומרים שיש מי שמנקה במקומם. זה עובד על הרגש שלהם, כי אף אחד לא רוצה להיות אחראי על מוות של חיות, וגם הם מתביישים כשהילדים לידם".
פח ללא אשפה
מסע ההסברה על ההגנה על פרחי הבר בשנות ה־60 של החברה להגנת הטבע מוזכר תמיד בתור אחד הקמפיינים המוצלחים, לעומתו "זבל מי שמלכלך", שהיה נגטיבי ונכשל. שאלנו איך מחנכים כיום את המטיילים לשמירה על הטבע. "ההטפות הנוזפות שהיו נהוגות בעבר התגלו כלא אפקטיביות", מודה יוגב. החברה להגנת הטבע יצאה בפרויקט "מרימים לישראל נקייה", שבמסגרתו מטיילים בטבע עם כיתות בבתי ספר ועם משפחות. "תוך כדי פעילות מגניבה המשתתפים מבינים את הבעייתיות בהשארת זבל בשטח, ומקבלים על עצמם לנהוג אחרת. זה קל ופשוט, לא צריך החלטת ממשלה ולא צריך להפגין. כל ילד וכל סבתא יכולים להחליט שבחג הזה נוהגים אחרת".
רוזנטל דווקא קורא לקמפיין ציבורי בנושא איסוף הזבל. "הפתרון הוא קמפיין ציבורי שהשורה התחתונה שלו אומרת שכל ישראלי יודע שהוא יוצא מהטבע עם כל הזבל שהוא ייצר, וגם אם יש פח, הוא לא משאיר שם את האשפה. אם הוא ישאיר, בעלי חיים ינברו בפח, יהפכו אותו ומה שרצינו להרוויח – הפסדנו". הוא גם מוסיף ומספר כי בתור מדריך הוא היה הולך עם שקית זבל ואוסף אשפה במסלול.
אריאלי מציינת כי צריך לחבר בין הדאגה לטבע לעולם הדיגיטלי, שמצד אחד מקשה על החיבור לסביבה ומצד שני מגייס אותו. "כמו תמיד, שילוב של פעולות והתאמה לקהלי יעד שונים זה המפתח, לכל קהל יש השפה והדגשים שלו", היא גורסת והופכת את הטלפון למקדם הסברה. "כל מקום שמטיילים בו, שלא לומר מצטלמים ומעלים סטורי, נעשה לחלק מהסיפור שלנו, ולמקום שאנחנו רוצים לשמור עליו יותר. ככל שהמטייל הישראלי מטייל יותר וביותר מקומות, יש לו יכולת רבה יותר לתרום לשמירה עליהם ולשיפור המצב הסביבתי בארץ, בזכות החיבור הבלתי אמצעי לטבע".
נועם מעלה תופעה שמפריע לו במיוחד וקשורה גם היא להתקדמות הדור – הירידה בכמות הטיולים של בתי הספר. "אפשר להצביע על כך שיותר ויותר בתי ספר לכאורה יוצאים לטייל, אבל בפועל הם יוצאים לסיבוב אטרקציות בארץ ישראל. הכיוון של הטיול הולך ונעשה אכסניות ובתי מלון ופחות טבע, יותר קיאקים ואבובים ופחות היכרות עם הצומח, החי והדומם של הארץ".
יש צעד שראיתם שהוא אפקטיבי במיוחד?
יוגב אומרת שניקיון מביא ניקיון, ולהפך. "הניסיון מראה שכשהמקום מלוכלך, המטיילים מרגישים הרבה יותר בנוח להשאיר גם את הזבל שלהם. כאשר מגיעים למקום נקי, יש סיכוי שהוא יישאר נקי לזמן ארוך יותר, אך לצערנו גם זה מצב זמני, והלכלוך מתחיל להיערם".
מגנאג׳י־מוסקוביץ: "פגשתי מטייל בכפר־נחום שאמר לי שהוא לא האמין שהוא יכניס שקית אשפה לרכב החדש שלו, והוא שם שתי שקיות אחת על השנייה כדי שהרכב לא יתלכלך. בעין חרדלית בגליל העליון מצטברות כמויות אדירות של זבל. בסוכות שחלף הפעילו שם צוותי הסברה וכמות הלכלוך ירדה. בפארק המעיינות משאירים מלוכלך מאוד בדרך כלל, ואנחנו עושים שם הרבה מאוד פעולות הסברה עם אכיפה, שני הצעדים האלו יכולים באמת להועיל. בחופי הכנרת ראיתי בעיניים משפחות עם ילדים שנותנים להם שקיות וזה עובד מדהים. ילד שאומר לאבא שלו 'בוא נאסוף את הזבל' אחרי שהוא עבר את ההסברה. אני אומרת למטיילים, 'כמו שאתם לוקחים כובע ומים, קחו גם שקית אשפה כדי לאסוף את הזבל ותהיו מודעים לכך שלא בכל מקום יש פח אשפה'. בחג אנחנו מחלקים בשמונים תחנות מידע שקיות זבל ללא תשלום".
למרות הכול, מגנאג׳י־מוסקוביץ מעודדת מהמצב. "אנשים מגיעים לטיולים מצוידים יותר וערוכים יותר, במסלולי הטיול אני רואה אנשים שמסתובבים עם שקיות אשפה ואוספים את הזבל שהשאירו אנשים אחרים. המודעות לנושא הזה גדלה. במקומות שעושים פיקניק אנחנו רואים יותר אנשים משאירים את הזבל בצורה מסודרת. אומנם זה לא מספיק, אבל זה כבר שיפור. הדבר הבא הוא שהמטיילים ייקחו את האשפה איתם". רוזנטל ממשיך את דבריה. "ההרגשה שלי היא כי בניקיון יש שיפור מסוים, חופי הים הם חלק מאתרי הטבע שיש בהם לכאורה בעיות של לכלוך, וגם שם יש שיפור, כמו בכמות הזבל שנזרקת פחות באזורי הפיקניק ובמסלולי ההליכה".
עמיחי נועם מספר על תנועה של חזרה לטבע שהוא מזהה דווקא בציונות הדתית, ומשפחות בכלל. "בציבור הדתי שומרים יותר על הטיול האמיתי של מסלולים ומעיינות, אבל כיום אנחנו רואים גם הרבה יותר משפחות שיעדיפו לצאת לקמפינג וישנות בשטח, מאשר מלפני עשר שנים. באופן מובהק, בחניון המטיילים שלנו ישנות הרבה יותר משפחות מבעבר, לא כי הוא זול, אלא כי הן מבינות שהטיול שלהן יהיה מיוחד יותר, ושלקום בבוקר בטבע עם הילדים ולהדליק להם מדורה משמעותי הרבה יותר מלקום עם הילדים בצימר ולהדליק להם טלוויזיה".
לסיום אני שואלת איזו עוד דרך יש לנו לעשות, ואריאלי מצטטת שיר של ישראל אלירז. "העץ מבקש מאיתנו, מה שאנו מבקשים מעצמנו. ללכת, אבל לשמור אמונים למקומות שמצאנו בהם שמחה, פשוט להמשיך לצעוד".
