ההליכה בשבילי הארץ היא כלי חשוב בהקניית המורשת

בישראל לא תמצאו את המפל הגועש ביותר בעולם, את הימה הכחולה בעולם, את ההר הגבוה בעולם וגם לא את הנהר הכי רחב בעולם. ובכל זאת, יותר מכל מקום אחר על פני כדור הארץ – אני אוהב לטייל בארץ הזאת.

למה? כי היא שלי, שלנו.

מאז שהייתי ילד אני זוכר את עצמי מטייל.  הבית שבו גדלתי, על הר הכרמל, נשק לשמורת נחל אחוזה. בלי גדר, בלי כלום. יצאתי מהגינה היישר לתוך החורש והנחל האכזב. התאהבתי בריחות המרווה, התלהבתי מהרקפות ומהשקדיות, ופרסתי שמיכה על הסירה הקוצנית כדי לראות אם זה באמת כמו מזרן כפי שמספרים (כן, זה עובד). למדתי שמתחת לעץ אורן לא גדל שום דבר, ושתמיד כשיש עץ אלון יש גם אלה בסביבה.

השנים חלפו, אך האהבה לטיולים נשארה. גם כשגדלתי המשכתי לטייל, בעיקר במסעות של בני עקיבא. מה שייחד את הטיולים בתנועה היה שהם היו נטולי אטרקציה מיוחדת. והם היו ארוכים. ״המדריך, כבר עברנו את החצי?״, ״פדלאות!״, ״ג־מ־לים פוסעים, ע־ר־בה צחיחה״ – זה היה פסקול הטיולים. וכך, דרך הרגליים, למדנו להתאהב בנופי הארץ גם כשאין מפל עוצמתי או נהר שוצף.

האהבה שלי לארץ התגברה בניווטי הלילה האינסופיים ביחידה. עוד 400 מטר פנייה בערוץ. עוד קילומטר וחצי נחצה אוכף. קווי הגובה של המפה שלמדנו בעל פה התמזגו עם השטח, והייתה תחושה של כיבוש כל מטר ומטר של ארץ ישראל. צעדנו  בשומרון, בהרי אילת, בגליל, בגולן, ברמת הנגב ובמכתשים, לאורך חוף הים – ובעצם בכל פינה בארצנו.

גם היום, כשאני מטייל עם המשפחה שלי, אני מנסה להעביר את האהבה הזאת הלאה לילדיי. את האהבה לטיול, לדרך, למסע, ויותר מכך – את האהבה לארץ ישראל. כמו שעיני האוהב מייפות את אהובתו, גם אם היא לא מלכת היופי, כך אני אוהב את ישראל. כן, אני לא אובייקטיבי, אבל בעיניי היא הכי יפה.

האהבה לארץ יכולה להתבטא בדרכים שונות. רחל המשוררת כותבת:

לֹא שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי

וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ

בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,

בִּשְׁלַל קְרָבוֹת.

רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ

חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים,

רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי

עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.

לא צריך להיות משורר גדול או לוחם גדול כדי להראות אהבה לארץ הזאת. רק צריך לצעוד בשבילים, מים אל ים ומהר אל הר, ובדרך להכיר כל נחל וכל שמורת טבע. אין תחליף לחיבור לארץ בעיניים, בראש וברגליים. הטיול בונה את הנחישות, את הכושר הגופני, את החוסן, את הערכים ואת אהבת הארץ.

לא חייבים לעשות את הארבל הפוך, או לצאת לשמונה ימים של מסע נודד בערבה באמצע הקיץ כדי להיקשר לארץ. כל טיול בה קושר אותנו אליה. וככל שנטייל יותר, ניקשר יותר.

הקב“ה הורה לאברהם “קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה“, כי הוא ידע שנחוץ משהו מעבר ל“לך לך… אל הארץ אשר אראך“. הוא ידע שעצם ההגעה אל היעד לא תהפוך את המקום הזה לשלו בעומק הלב, ולא תגרום לאברהם לאהוב את האדמה שעליה הוא דורך. אי אפשר לצוות לאהוב, אפשר ללמוד לאהוב. הקב“ה ידע שרק אם אברהם וכל בניו ובני בניו אחריו יתאמצו להכיר את הארץ ו“ישקיעו בקשר“ שלהם איתה – אהבתם אליה תתעצם. וכך היה.

כשר החינוך של מדינת ישראל אני רואה חשיבות בחיבור הבלתי אמצעי לארץ. זהו כלי חינוכי ראשון במעלה. כשאני מסתובב עם תנ“ך בגלבוע או ליד הר תבור, אני יכול לדמיין את קרבות דוד ושאול או את קרבות דבורה וברק בן אבינועם. ההליכה בשביליה של הארץ היא כלי חשוב בהקניית המורשת והסיפור של העם היהודי, באמצעות חוויה אישית.

אפשר להתחבר אל הארץ מהספה בבית, אבל קשה מאוד. אפשר לכתוב לה שירי אהבה, אבל זה נשאר אפלטוני. קשר אמיתי דורש מאמץ, אבל כמו שכל מטייל מנוסה יודע – המעיין הרבה יותר נעים אם מזיעים בדרך אליו. כך גם האהבה. היא לא באה בקלות, אבל היא שווה את המאמץ.

הרבה פעמים שואלים אותי מהו האתר האהוב עליי ביותר בארץ, או לאיזה מסלול היו לוקחות אותי רגליי אם היו נותנים להן זכות בחירה. האמת היא שאין לי תשובה חד־משמעית; אני אוהב את נחלי הרי אילת עם הסלע השחור של הר־שלמה ואת העוצמה של נחל צין, אני אוהב את החורשה שבצל נחל גובתה, ומתרגש מהנופים המרשימים של השומרון ומהעוצמה המיוחדת של בקעת הירדן. וכמובן אני אוהב את נופי ילדותי הנעימים שביערות הכרמל.

אני פשוט אוהב את הארץ הזאת.

חג שמח.