רבבות המטיילים הצועדים לאורך השנים בשביל ישראל, כמו גם במסלולי ההליכה הרבים הפזורים ברחבי הארץ, מהגולן ועד הערבה, לא תמיד מודעים למאמץ המתמשך שנעשה כדי שהם יוכלו ליהנות מדרך מסומנת וברורה. מאחורי הסימונים שאתם פוגשים על הסלעים בצד הדרך, אותם קווי צבע המורים לכם את הדרך הלאה ונוטעים בכם תחושת ביטחון שאתם בכיוון הנכון, עומד צוות קטן וחרוץ של 'מסמני שבילים' מטעם החברה להגנת הטבע. הם לא רק צובעים עבורנו דרכים חדשות, אלא בעיקר עוברים שוב ושוב על הסימונים שנפגמו וטושטשו במהלך הזמן, ומחדשים אותם למען המטיילים הבאים.
"יש אנשים שחושבים שא־לוהים ברא את העולם עם סימון שבילים. זה הפך להיות ברור מאליו וחלק מהטבע שלנו", אומר לנו בחיוך איציק בן־דב, רכז הוועדה לסימון שבילים בחברה להגנת הטבע. בן־דב הוא האיש שאחראי מתוקף תפקידו לכל מסלולי הטיולים הרשמיים והמסומנים במדינת ישראל. מדובר על למעלה מעשרת אלפים קילומטרים של מסלולי הליכה, מהחרמון ועד אילת.
"אנחנו עוברים בתוכנית עבודה תלת־שנתית על כל שבילי הארץ, מסמנים את השבילים מחדש ומסדרים כל תוואי שהשתנה או נפגע", מתאר בן־דב בתמצית את העבודה השוטפת שהוא ואנשיו מבצעים. הריאיון מתקיים בקיבוץ ניר־עציון שליד חיפה, וגם המיקום הזה קשור לסדר יומו של בן־דב. "הכרמל עוד לא התאושש מהשריפה הגדולה ב־2011. כתוצאה מהשריפה יש כעת התפתחות של צמחייה חדשה שסוגרת על השבילים, ואנחנו צריכים לפתוח אותם ולסמן מחדש".
אנחנו על המפה
כיום עיקר עיסוקו של בן־דב הוא ב'שביל ישראל', אותו שביל מפורסם שמתחיל בקיבוץ דן בצפון ומסתיים באילת בדרום, כשבדרך הוא עובר באינספור אתרי טבע, מורשת והיסטוריה, ומקפל בתוכו את סיפורה של הארץ. שביל ישראל נחנך בשנת 1995, אחרי שנים רבות של תכנון וסימון, אבל בכך ממש לא תמה המלאכה. מתברר שהשביל הפופולרי הוא יצור חי, משתנה ומתפתח, כזה שדורש כל הזמן טיפול ומעקב. אגב, כבר לפני שש שנים הכתיר ה'נשיונל ג'יאוגרפיק' את שביל ישראל כאחד מעשרים שבילי הטיולים הטובים בעולם, לצד מסלולים מפורסמים כמו האנפורנה בנפאל, האפלצ'ים בקנדה ועוד. בנימוקים לבחירה נאמר כי השביל "מעמיק בנופים התנ"כיים, לצד היכרות עם חיי היום־יום של ישראל המודרנית", וממחיש את "היופי הפראי של המזרח התיכון".
כדי להסביר את מקור השינויים הנעשים כל העת בשביל ישראל, בן־דב חוזר איתנו כמה עשורים לאחור: "כשתכננו את שביל ישראל בסוף שנות השמונים, זה היה נראה כמו רעיון משוגע", הוא מספר. "לא רבים האמינו שזה יצליח, ושאנשים ילכו את השביל לכל אורכו. כתוצאה מכך, שיתוף הפעולה של האנשים והגופים לאורך השביל היה חלקי ומוגבל. היו מקומות שלא אפשרו לנו לעבור, למשל שדות חקלאיים, יישובים ושטחי אימונים, ונאלצנו למצוא דרכים חלופיות כמו בשולי כבישים וכדומה.
"קח למשל את עין־הוד שנמצא קרוב אלינו, כפר אמנים יפהפה. עד לפני שנה וחצי השביל עקף את עין־הוד על הכביש בצורה מסוכנת, רק כדי לא להיכנס. כשסימנו את השביל הייתה כנראה התנגדות מצד היישוב שייכנסו לתוכו מטיילים. לפני שנה אמרנו 'רגע, יש פה כפר אמנים שהוא מקום מאוד מעניין, ויש בו מכולת שהמטייל יוכל לעצור ולהתרענן, לקנות צידה לדרך ולהטעין את הטלפון'. שינינו את המסלול כך שיעבור בתוך היישוב, והפעם לא הייתה התנגדות.
"היום, כשהמסלול פופולרי ונפוץ, אנחנו מתאימים אותו כל הזמן למציאות בשטח, ומחפשים מקומות מעניינים ובטוחים יותר לעבור בהם. בכלל, ישראל משתנה כל הזמן. נסללים כבישים וגשרים, בונים שכונות, מניחים צינורות גז, והשבילים מתעדכנים בהתאם. מי שעשה את שביל ישראל לפני חמש שנים יפגוש היום שביל שונה. נניח בין בית־ג'וברין למודיעין, המסלול השתנה בשנים האחרונות. לפני שנה וחצי המסלול נכנס גם לירושלים, וכך כל הזמן הוא מתחדש".
אחד הנושאים המשמעותיים שאנשי השביל נאבקים עליו הוא מעמדו של המסלול כעורק הליכה ומעבר מרכזי, כזה שלא ניתן לסגור אותו סתם כך ולחסום את דרכם של ההולכים בו. בן־דב ממחיש את הנושא: "בזמן הנחת צינור הגז במספר מקטעים לאורך השביל, הבחנו שהרשויות האחראיות שכחו את שביל ישראל. הפתרון שלהם היה פשוט לסגור את השביל בזמן שהם חופרים תעלות לצינור הגז. הסברנו להם שאין דבר כזה לסגור את שביל ישראל, כי הוא הפך להיות עורק תעבורה לכל דבר, כמו שאתה לא יכול לסגור כביש סתם ככה. אי אפשר להפתיע באמצע מסלול מטייל שיצא מאילת לדן עם מכשול ללא כניסה. אנחנו כל הזמן מפקחים ועוקבים אחרי המסלול ודואגים שהוא יהיה פתוח, ובמקרה הצורך מסמנים מעקפים ודרכים אחרות".
כך התחיל השביל
"אני לא היסטוריון דגול, אלא בסך הכול בחור שאוהב לטייל", מבהיר בן־דב בחיוך כשאני מבקש ממנו להעניק סקירה היסטורית על תרבות הטיול וסימון השבילים בישראל, ויוצא עמי למסע צנוע בזמן. "בשנות השלושים והארבעים קמו בישראל תנועות נוער ותנועות צבאיות, והן הראשונות שהרימו את הסיפור של טיילוּת. התנועות הללו ביקשו לצאת מהאזור המיושב ולהכיר את המדבר. לא היו אז מפות, והם נעזרו במובילי דרך בדואים. המטיילים הצברים פגשו אז לראשונה במדבר יהודה נופים כמו מכתש וקניון. היום אתה רואה הכול בגוגל מפות, אבל אז הם חשו ממש כמו מגלי ארצות, כשנחשפו לנופים שלא היו מוכרים לישראלים באותה תקופה".
הראשון שהציע לסמן שבילים כדי שיוכלו לשמש לטיילוּת עצמאית היה הגיאוגרף הלל בירגר. בארכיון החברה להגנת הטבע מצויות תמונות שבהן נראה בירגר עם קבוצת חברים שיצאה מקיבוץ בית־הערבה כדי לסמן את השביל שיוצא מעין־פשחה לעין־צוקים מעל ים המלח. השביל הזה, שסומן ב־22 בנובמבר 1947, נחשב לשביל המסומן הראשון. "אחרי חצי שנה השביל עבר לירדנים שכבשו את האזור, ורק אחרי 19 שנה חזרנו אליו. שם נזרע הזרע, והוא נבט וצמח יפה. ממשיכי הסימונים היו החבר'ה שהקימו את בית ספר שדה עין־גדי, שהתחילו לרשת את שבילי המדבר. מפת סימון השבילים הראשונה יצאה באמצע שנות השישים".
הרעיון להקים שביל הליכה רציף מדן ועד אילת עלה באמצע שנות השבעים. אברהם תמיר ז"ל, עיתונאי ואיש טבע, טייל אז בארה"ב והתוודע לחידוש האמריקני: מסלול טיולים ארוך על שביל האפלצ'ים, שאנשים יצאו אליו עם תרמיל גדול על הגב וגמעו אותו במשך שבועות. "תמיר העביר את הרעיון לאורי דביר, שהיה אחד מאבות הטיול הישראלי ויו"ר הוועדה לשבילי ישראל של החברה להגנת הטבע, והתוכנית יצאה לדרך. עבודות התכנון והסימון החלו בראשית שנות השמונים, והשביל נחנך רשמית ב־1995. ההתחלה לא הייתה פשוטה. חילקו את הארץ בין כמה קבוצות, וזה לא היה תמיד קל לחבר בין הנקודות".
השביל עבר שינויים משמעותיים בשנת 2003, כאשר מע"צ החלה בסלילת כביש שש על חלק מהתוואי שלו. עוד קודם לכן, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, נאלצו מסמני השבילים להעביר את השביל, שעבר עד אז דרך טייבה, אל השרון וליישוב כוכב־יאיר. "אי אפשר היה להסתובב באזור המשולש ללא נשק, לכן העבירו את השביל לקו החוף. כך נוצר מצב שמנחל תנינים ועד הירקון, שביל ישראל הולך כמעט רצוף על חוף הים. זה אילץ את המטיילים לעבור בנתניה ובהרצליה, אבל העיקר שיישמר מסלול עם כמה שיותר טבע פתוח וכמה שפחות בנייני מגורים ועירוניות".
לא רק השביל התעצב עם השנים, גם המטיילים השתנו. אם תרצו, הם מפונקים יותר מבעבר. "התפיסה שלנו היא שהשביל צריך להיות של שטחים פתוחים, טבע ונופים, ולא שביל אורבני. אנחנו מבינים שהמטיילים היום רוצים שינגישו להם את הדרך ושיהיה להם מקום לקנות מים קרים, גלידה ואולי חטיף על הדרך, אבל לא שינינו את האמירה הערכית שלנו שהשביל צריך לעבור בשטחים פתוחים. באזור תל־אביב למשל, השביליסטים לא הולכים בדיזינגוף אלא לאורך הירקון. לפני כשנה וחצי הצלחנו להכניס את שביל ישראל גם ליד ירושלים, לאחר שנתיים של תיאומים. גם שם לא הכנסנו את השביל לשטחים האורבניים אלא העברנו אותו בשולי העיר, במקום שמנגיש את העיר למטייל ושהוא יכול לבחור להיכנס, אבל אנחנו לא נלך ונסמן שביל בתוך רחובות ובתים בישראל. התפקיד שלנו הוא להנגיש את הטבע, לא את העיר".
מצד שני, יש שיאמרו שהשבילים מגבילים אותנו מלטייל במקומות לא מסומנים ולהכיר ארץ לא נודעת.
"אני מאוד מזדהה עם הרצון הזה, אבל אתה נוגע פה בנקודה שהופכת להיות יותר ויותר קריטית. כשאני הייתי ילד טיילנו איפה שרצינו ומתי שרצינו. היו פה 3 מיליון אזרחים, והטיילוּת הייתה במקום אחר. היום זה כבר הפך לטרנד בכל שכבות האוכלוסייה, ואנחנו כבר קרוב ל־9 מיליון אזרחים. הלחץ של המטיילים על המסלולים גדול מאוד. תנסה להיכנס לבניאס בחג, אין לך סיכוי. לשביל יש תפקיד בשמירת הטבע. אנחנו רוצים להנגיש את הטבע, אבל בצורה שהוא לא יינזק באופן משמעותי. בני אדם שעוברים בטבע פוגעים בו תמיד, ואנחנו כל הזמן מחפשים את האיזונים. האקולוגים של רשות הטבע והגנים דואגים ומשמרים שגם הנכדים שלך יוכלו לטייל במסלולים האלה, ושירגישו שהם באותו מקום טבעי שאתה טיילת בו. לשבילים יש תפקיד משמעותי בסיפור הזה".
מכחול, מזמרה ומברשת
אז איך זה עובד בפועל? לכל חוליה בצוות מסמני השבילים יש תיק עץ קטן ובו צבעי טמבור ומכחולים, מזמרה ומברשת פלדה. העבודה נעשית בזריזות, במטרה לסיים במהירות עוד ועוד מסלולים ולהמשיך הלאה. "השיטה נותרה כמעט ללא שינויים, והיתרון הגדול הוא בפשטות שלה. אתה לא מביא איתך שלטים, ברזלים ותרסיסים, אלא מגיע ומסמן על התשתית הקיימת. יש בזה יתרון של יעילות ומהירות. למשל בהנחת צינור הגז בירושלים, בתוך ימים בודדים העברנו את שביל ישראל דירה. זו שיטה מאוד קלה, לא צריך שלטים ולא לצקת בטון, אבל מצד שני זמן השרידות של הצבעים לא ארוך, ולכן חייבים לבוא ולחדש אותם. המסמנים עובדים ורצים כמו מדפסות כדי לכסות אלפי קילומטרים בארץ.
"לסמן את שביל ישראל לוקח יותר זמן, כי יש להם שלושה מכחולים. הרעיון הוא שהמטייל יראה מרחוק את הסימונים. לשביל יש שני צדדים, מדרום לצפון ומצפון לדרום, והסימון נותן לך גם את הכיוון לאיפה אתה הולך. בכיוון לאילת הצבע הכתום מוביל, ובכיוון לחרמון מוביל הצבע הלבן. אנחנו מקבלים את הצבעים בתרומה מטמבור, שהתגייסו לסייע".
הסימון והצביעה עצמם לא מהווים פגיעה בטבע?
"בוודאי שכן. אני מזכיר תמיד למסמנים שלנו שסימון שבילים זה בעצם גרפיטי בטבע. אנחנו חיים בעולם של איזונים. המסמנים בזמן העבודה חושבים על שלושה דברים. הראשון זו ההכוונה הכי ברורה ופשוטה למטייל; השני זה מינימום פגיעה בטבע – לא לסמן על הפטרייה במכתש־תמנע או על איזה אתר ארכיאולוגי; והדבר השלישי זה השרידות של הסימון – שלא יסמנו על אבן שבבעיטה עלולה לעוף, אלא על סלע גדול או עץ".
בדור שלנו, כשהכול נמצא בסמארטפון ויש אינספור אפליקציות עם מפות טיולים, למה צריך עדיין מפות וסימון מיושן כל כך?
"זו שאלה מעניינת שרבים מעלים, אבל לי קשה להבין את עצם הגישה הזו. כשאני יוצא לטבע אני רוצה להתנתק מהציוויליזציה ומהטכנולוגיה, לשמוע את הציפורים ולהירגע ולא להיות תקוע בתוך מסך מול הראש. נכון שהילדים והנכדים שלי כבר נמצאים במקום אחר. בעיניי אתה מפסיד מלצאת למסלול עם טלפון דלוק. ההמלצה שלי למי שיוצא לשטח לטייל, תהיו גיבורים ותכבו את המכשיר. אל תחפשו כל הזמן את השיחה שלא נענתה ואת הודעות הווטסאפ בקבוצה של החברים מהמילואים. היום כולם נהיו כתבים. כל הזמן אתה במתח ולא חווה את החוויה, אלא עסוק בלתעד ולדווח.
"לי יש בשטח נוקיה מיושן שהבטרייה בו לא נגמרת, ורק מי שרוצה לדבר איתי מתקשר. מי שגדל על ניווטים בצבא מבין שכשאתה יוצא לשטח אתה חייב מפה. האפליקציות מרחיקות אותנו מהחיבור לשטח ומהרצון להכיר את הדרך שאנחנו הולכים בה. ככל שעוברות השנים הטכנולוגיה היא משהו שאנשים נולדים לתוכו, אבל מה קורה כשהטכנולוגיה מתקלקלת, וקרו מקרים של אנשים בטבע שנגמרה להם הסוללה והם הלכו לאיבוד? כשיש לך מפה והבנה בסיסית בקריאה שלה, היא נותנת לך ביטחון".
ההערכה היא שאת שביל ישראל כולו עושים כאלפיים איש בשנה, מלבד רבים שעושים אותו בחלקים לאורך השנה או על פני כמה שנים. אורכו הוא כאלף קילומטרים, וזמן ההליכה הממוצע שלו הוא כחמישים יום. "אני אומר לאנשים, במיוחד אחרי צבא, אל תצאו למסלול ותגידו שקיבלנו משימה לסיים אותו, ואנחנו רצים על זה בלי לראות בעיניים. קחו את הזמן. יש מקומות לאורך השביל שמציעים למטיילים לעצור בהם ולעבוד בעבודה חקלאית או להתנדב במוסדות. נניח בירושלים, אנחנו מביאים את המטייל עד פתח העיר, והוא יכול לעשות הפסקה קטנה ולבקר במקום שהוא מתחבר אליו – ביד ושם, בהר הרצל, בכנסת, בכותל. לא לעשות את המסלול כמו כבשים, העיקר לסיים".
"כשאני יוצא לטבע אני רוצה להתנתק מהציוויליזציה ומהטכנולוגיה, לשמוע את הציפורים ולהירגע ולא להיות תקוע בתוך מסך מול הראש. ההמלצה שלי למי שיוצא לשטח לטייל, תהיו גיבורים ותכבו את המכשיר"
הנוף, לא העוף
לקראת סיום השיחה אני מפנה לבן־דב שאלה שמטרידה רבים: מדוע שביל ישראל לא עובר בגולן ובשומרון? "אכן נאלצנו לוותר על בית־לחם וחברון שהן ערש קיומנו", הוא משיב. "כמו שאני מבין, רצו להקים שביל שאדם ייקח תרמיל ויצא לטייל בלי שיצטרך לתאם עם מישהו את הטיול ולהגן על עצמו בדרך. מסלול בטוח ופתוח. עד היום מתקשרים אליי חברים שהילדים שלהם יוצאים לשביל ישראל, ושואלים אותי אם יש להם מה לדאוג. אני עונה להם שהרגעים היחידים שאולי צריך לדאוג בגללם זה כשהבן שלהם יחצה את הכביש במהלך הטיול. שביל ישראל הוא שביל שאפשר לצאת לטייל בו עם תרמיל על הגב. גם הגולן היה בתקופות מסוימות במחלוקת ובסימן שאלה על עתידו, וחשבו אז לקבוע תוואי יציב וקבוע שלא ישתנה. היום אנחנו מבינים שאין ברירה אלא לשנות אותו בהתאם לתוואי המשתנה, והנה רק לפני שנה וחצי הכנסנו את ירושלים למסלול".
לפני מספר שבועות אישרו במשרד התיירות יוזמה של כמה אנשי טיולים, בהם מנהל בית ספר שדה כפר־עציון, ירון רוזנטל, תוואי חדש של שביל ישראל אלטרנטיבי שיעבור גם בצדה המזרחי של ישראל. השביל ששורטט ביוזמה פרטית מכונה "שביל ישראל המזרחי" והוא מתחיל בחרמון, ממשיך דרומה לאורך הגולן, יורד לעמק הירדן ומטפס לכוכב הירדן בואכה עמק בית־שאן. הוא גם עובר דרך נחל בזק, הסרטבה ופצאל, ממשיך למבואות יריחו ווואדי קלט, פוגש את ירושלים ותקוע, עובר למצוקי דרגות, עין גדי ונחל צאלים, ומשם לסיום ב'ראש זוהר' ליד ערד.
השביל נתקל בהתנגדות חריפה ואף בעלבון מצד אנשי הוועדה לסימון שבילים, ובן־דב מבטא אותה כך: "אני מדבר עכשיו בכובע של האדם הפרטי הכואב. זה פספוס, כי אחד הרווחים הגדולים של שביל ישראל זה המפגשים המיוחדים שנעשים בו. אתה פוגש שם את הארץ היפה שלנו. אנחנו מתמיינים היום יותר ויותר לקבוצות, והיוזמה ליצור עוד שביל ישראל עם מאפיינים פוליטיים היא שגויה. אין לי התנגדות ליהודה ושומרון, ואנחנו מסמנים הרבה שבילים ביו"ש, אבל לבוא ולומר יש עוד שביל ישראל אלטרנטיבי – זה פסול. מעל כל שבילי הטיולים בישראל, יש את הטרק הרשמי של המדינה. ברגע שתיצור עוד אחד, תפספס את המפגשים היפים והמגוונים לאורך השביל. יהיה שביל לקוראי 'מקור ראשון' ושביל לקוראי עיתון 'הארץ', וזה חבל מאוד".
אז אולי הפתרון הוא להכניס את יו"ש למסלול של שביל ישראל?
"אנחנו רוצים שביל שלא תצטרך לתאם ולקבל בו ליווי חיילים. אולי יום אחד זה יגיע. כל גוף יכול לסמן שבילים, ואנחנו לא באמת יכולים לשלוט בזה. מי שרוצה לסמן שביל ולעשות זאת בצורה חוקית, האחריות לעניין מוטלת על הועדה הארצית לסימון שבילים. בא גוף ומבקש לסמן שביל, אנחנו המסננת שבוחנת את השביל. המבחן הוא המבחן הטיילותי, ויש בוועדה מסמך שמגדיר מהו שביל טיילות ראוי. יש הרבה אספקטים איך מתכננים שביל שיתאים למטייל הממוצע.
"אחד הרווחים הגדולים של שביל ישראל זה המפגשים המיוחדים שנעשים בו. היוזמה ליצור עוד שביל ישראל עם מאפיינים פוליטיים היא שגויה. יהיה שביל לקוראי 'מקור ראשון' ושביל לקוראי עיתון 'הארץ', וזה חבל מאוד"
"באו אלינו למשל יוצאי חטיבת גולני, בדרישה לסמן לעצמם מסלול חוצה ישראל סביב אתרי המורשת המפוארים של החטיבה. סירבנו ואמרנו להם ששביל ישראל יש אחד והוא של כולם. הסלוגן של השביל הוא 'כולם בשביל אחד'. אין לנו בעיה שגולני יעשו סימוני שבילים של טיולים מעניינים לאתרים שלהם, כל עוד הם יעברו את מבחן הטיילות, אבל הם התעקשו שהם רוצים שביל לכל אורכה של הארץ. באו אנשים לא מקצועיים, מתכננים שביל בצורה כזו או אחרת, ומסמנים בצורה לא מקצועית. עשרות ליטרים של צבע נשפכו על הסלעים, ואני לא יודע ממי הם ביקשו רשות לסמן. בתוך רנסנס השבילים הגענו למצב של רוויה, והמדינה הקטנה שלנו כבר עם צפיפות שבילים מטורפת. למה צריך עוד שביל, צמוד לשביל אחר? צריך גם היגיון בשיגעון.
"כשמבקשים מאיתנו לסמן עוד ועוד שבילים ארוכים וחדשים, אנחנו מסבירים שנכון ששביל ארוך הצליח בשביל ישראל ובגולן, והמטיילים מצביעים ברגליים והולכים בו בהמוניהם, כמו גם שביל סובב רמון, אבל אנחנו רואים ערך גדול גם בשבילים המקומיים כמו עמק המעיינות, רמות מנשה ועוד, שמאפשרים טיילות מקומית.
"אורי אליאב ז"ל, איש טירת־צבי ואחד המחנכים המשמעותיים שלימד אותי לטייל, אמר לנו שני דברים: לפני שאתה נוסע להכיר את הרי אילת, תכיר את הסביבה שבה אתה חי ותטייל בה. תלמד על האזור שלך לפני שאתה כובש אזורים אחרים. זה היה המוטו שלו. מוטו נוסף זה תפסיקו לחשוב על העוף, ותסתכלו על הנוף. היום אתה יוצא לטיולים ורואה את החבר'ה שמגיעים מצוידים במגש לשקשוקה ובפויקה עם ערכת קפה, והטבע משמש אותם כפארק שעשועים. צאו לטבע ותיהנו מהציפורים ומהנוף. וגם: תשמרו על הביחד שלכם, אל תחפשו תמיד לרדת מהשביל".
שיאני השביל
קרלוס גולדברג, תושב רמות־נפתלי, השלים את השביל בסוכות 2007, ב־12 ימים, 13 שעות ו־37 דקות, ברצף מצפון לדרום (כולל ציוד על הגב). ספי שטרן ואיתמר סגל מקדומים דיווחו שגמעו את השביל כולו ב־22 ימים. אמנם אורכו של השביל היה אז 'רק' 850 ק"מ, אבל גם כך משמעות הדבר היא שהם גמאו 38.5 קילומטרים ליום בממוצע. השניים היו אז בני 16.5.
המטייל הראשון שעבר בשביל ברציפות לכל אורכו הוא יריב יערי מקיבוץ מעברות, שלא חיכה עד לחנוכת השביל הרשמית, וצעד לכל אורכו כבר בשנת 1994.
כמה זמן נמשכה מלאכת הסימון? לאחר שהתגברו על קשיים בירוקרטיים, מלאכת הסימון עצמה נמשכה כעשר שנים.
מהו המקום הגבוה ביותר בשביל? שביל הפסגה בהר מירון, שגובהו כ־1,200 מטרים מעל פני הים.
ואיפה המקום הנמוך ביותר? ליד המושבה מגדל, סמוך לכנרת, כ־195 מטרים מתחת לפני הים.
בחלקו של מי נפל הכבוד לבצע את הסימון הראשון? היה זה עוזי צ'פלין, בשעתו איש החברה להגנת הטבע, שגם ערך עשר מפות טיולים וסימון שבילים במסגרת עבודתו בוועדה לשבילי ישראל.
