עולם מפגשי הפנויים־פנויות במגזר הדתי סובל מיחסי ציבור לא מזהירים. המודל המוכר של קבוצת רווקים ורווקות שיושבים יחד, בחלל קלסטרופובי, במשך כמה שעות או שבת שלמה, מאזינים לשיעורים והרצאות על כמה חשוב להקים בית ומשפחה, ומשתתפים בסדנה של קואוצ'רית או שדכנית־צמרת שמטיפה להם עצות גוערות סטייל 'אהבה זה לא רגש / אל תפסלו על סמך תמונה / תצאו מאזור הנוחות' – מעורר בקרב רבים מאוכלוסיית היעד רתיעה והסתייגות.
מיזם חדש ומרענן שפועל בשקט בשנה האחרונה בפינות קסומות ונידחות בקצה הארץ, מדלג על כל המרכיבים האלה ומציע חוויה שונה לגברים ונשים שמחפשים את שאהבה נפשם: מפגש ושיחה לעומק הלילה ותחת כיפת השמיים – במדבר, בהר ובעמק – המתקיימים באווירה אישית ומכבדת. בתוכנית: תצפית כוכבים, הליכה לאור ירח מלא, מוזיקה טובה, ישיבה סביב מדורה, אוכל ביתי ותה צמחים. רק אם תתאמצו תוכלו להבחין בצמד המילים "פנויים פנויות". הפורמט כבר צבר קהל מחבבים מתוך קבוצה שלא תמיד קל לפצח אותה, מחפשים ומחפשות שהלבבות שלהם כבר עייפו ולעתים נסגרו מהמסע המתיש והמצלק. המידע על המפגשים עובר מפה לאוזן, בקבוצות ווטסאפ ופייסבוק.
המיזם המדובר הוא גם סוג של עסק משפחתי, אם כי אין כאן רווחים חומריים (דמי ההשתתפות מכסים בקושי את ההוצאות). מאחוריו עומדות נטע אלינסון ושירה שטיינר, שתי גיסות שהן גם חברות טובות, העוסקות כמה שנים בתחום ההיכרויות. אין להן רקע מקצועי או עסקי בנושא, וגם לא ניסיון אישי – הן עצמן נישאו בגיל צעיר לבחור הראשון שהכירו – אבל צו פנימי מנחה אותן לעשות יותר למען הרווקים והרווקות ולא רק פעם בכמה חודשים, כשנתקלים במקרה במישהו שיכול אולי להתאים לחברה הרווקה. יחד הן הגו את הקונספט שמשלב בין עולם ההיכרויות לחיבה שלהן לטבע ולסביבה, ומפעילות אותו בהתנדבות מלאה. לטובת המשימה גויס גם האיש שהוא הצלע המקשרת בין השתיים: נתנאל אלינסון, בעלה של נטע ואחיה של שירה. נתנאל, מנהל המכינה הקדם־צבאית 'ערבה' בחצבה ואיש ידיעת הארץ, מנדב את כישוריו וידיעותיו להדרכה בשבילי המדבר ובתצפיות בכוכבים.
בדרך להפוך רעיון למציאות, נטע ושירה לא אפשרו למרחק הגיאוגרפי הגדול ביניהן להוות מכשול. הן מתגוררות על אותו כביש, כביש 90, אבל בשתי קצוות פריפריאליים של ישראל: נטע היא תושבת היישוב ספיר שבערבה, ואילו שירה מתגוררת במושבה יסוד־המעלה שבעמק החולה. גם האירועים שהן מארגנות מתרחשים הרחק ממרכז הארץ וממקום מגוריהם של רבים מהמשתתפים: באתרי טבע, לינת שטח וחאנים מבודדים.
לקלף את ההגנות
"הטבע הוא לא הסלון הפרטי שלי או של שירה", מסבירה נטע את הרעיון שמאחורי המפגשים הליליים. "הוא שווה לכולם, ושייך באותה צורה לכל מי שבא. המרחב הפתוח משדר חמימות ואווירה לא מעונבת, ואנחנו רואות שזה משפיע על אנשים לטובה".
"דייטים בפורמט בית־קפה הרבה פעמים פשוט לא עובדים, כי החסימות והעייפות רבות", מאבחנת שירה. "מה שקורה לעתים רבות זה שהצד החיצוני, הקליפה של האחד, פוגשת את הקליפה של השני. המהות של אנשים לא באה לידי ביטוי. לפעמים בחור ובחורה כן היו יכולים להתאים ולחיות יחד בזוגיות טובה, אבל ההזדמנות מתפספסת בגלל לוקיישן שלא מוציא ממני את הכוחות והמהות שלי. באירוע כזה, במדבר, בחור יכול להגיע עם הגרעין והמהות שלו ולפגוש באמת את הגרעין והמהות של הבחורה".
זה לא רק המיקום שמשנה את האווירה ופותח את הלבבות, אלא גם הזמן – שעות הלילה המאוחרות והקטנות. האירוע האחרון התקיים בליל ירח מלא של ט"ו באב, על שפת אגם ספיר בערבה. במודעה הקטנה שהופצה לקראתו נכתב: "בואו להיות חלק מהפלא שקורה בלילה הזה".
מהו הפלא הזה?
"האירועים שלנו נמשכים לילה שלם, וזה מאפשר תהליך של היפתחות, ככל שהלילה מעמיק", מספרת נטע. "אנשים מגיעים עם המון הגנות וחששות. בתחילת הערב אנחנו ניגשות לכל אחד ואחת ומשתדלות לתת יחס אישי, ולאט לאט רואים את ההתרככות. שמנו לב שבארבע לפנות בוקר קורה קסם שאי אפשר להסביר. משהו בלבבות נפתח. הקבוצה מצטמצמת קצת והופכת ליותר אינטימית, אנשים ממש נפתחים ופתאום רואים דברים בעין אחרת. מדברים יותר מהלב, מורידים מסכות והגנות".
התפקיד הרגיש של נטע ושירה איננו מתחיל באירוע עצמו, אלא עוד לפני – בשיחות הטלפון המקדימות של ההתעניינות והבירור. הפניות אליהן מתבצעות מתוך סקרנות ועניין, אבל עם לא מעט מגננות וחששות. "כל שיחה נפתחת כמעט באותו משפט: 'אני בחיים לא הולך לאירועים כאלה, אבל משהו במודעה תפס אותי'. לפעמים אלה שיחות של חצי שעה ושעה, ואנשים מתרככים".
נטע: "הקושי הוא אמיתי ואנחנו מאוד מכבדות ומבינות, אבל כן מנסות לעזור לאנשים להתגבר על המבוכה והקושי ולבוא. לעשות צעד שמחזיר את הכוח לידיים שלהם. להבין שהם יכולים להתבונן, לחוות ולהרגיש לילה שלם ומתוך זה להגיד מי מתאים להם, ולא להשאיר את זה בידיים של מישהו אחר שיואיל לחשוב על מישהו שמתאים להן בשיטה המסורתית. הרבה אנשים נמצאים במצב של המתנה ואין להם הצעות. בערב כזה הם לא צריכים שמישהו יבוא ויחשוב עליהם. אנשים יודעים יותר טוב מאחרים מה טוב להם. יש כאלה שיתחברו בערב כזה למישהו שבחיים לא היינו חושבות שיכול להתאים, וזה הדבר הכי מדהים שקורה. היו כמה חיבורים מפתיעים שאנחנו לא היינו מדמיינות אותם".
חוסר פוגש חוסר
שירה (33), אם לשלושה, עו"סית ומעצבת פנים, מספרת שהעיסוק המעשי שלה בשידוכים החל בעקבות נסיעה לאומן לפני שלוש שנים. "טסנו עם הרבנית ימימה מזרחי, מעל מאה בנות, רובן רווקות, וממש נפקחו לי העיניים", היא מתארת. "פגשתי אותן במקום המתפלל, הייתי איתן בנקודה של הכמיהה, הגעגוע והצעקה הפנימית. החוויה הזו מאוד השפיעה עליי".
אבל הנסיעה והתפילה המשותפת באומן רק הביאו לידי מיצוי והבשלה תהליך שהחל אצל שירה עוד קודם לכן, בעקבות התמודדות אישית משלה עם אתגר ההמתנה וחוסר הוודאות: "לי ולבעלי לקח כמעט שש שנים עד שהבן הבכור שלנו נולד. הייתה לי חוויה מאוד חזקה של חוסר, ולאורך השנים האלה יצא שדיברתי המון עם חברות סביב רווקות וחיפושים, והרגשתי שחוסר פוגש חוסר. בניגוד לחוויה שהייתה לי כשחיכינו לילדים, שהייתה חוויה של חוסר אונים – חוץ מלהתפלל וללכת לרופאים, זה בסוף לא בידיים שלי – בנושא של הרווקות אני מרגישה שכן יש לנו כחברה מה לעשות והרבה, כי רוב השידוכים הם מפה לאוזן, מחברים ומהצעות. רוב האוכלוסייה שאנחנו עובדות איתה לא הולכת לשדכניות וגם לא כל־כך נמצאת באתרי היכרויות".
נטע (34), אם לארבע, היא מטפלת ברפואה משלימה ומלמדת חסידות במכינות הערבה. אצלה העיסוק בשידוכים התחיל מחיפוש דרך להגדיל את מעגל הרווקים שהיא מכירה, כדי שאולי יוכלו להתאים לאחת מחברותיה הטובות. "זה נושא שכל הזמן קיים בתודעה, מזמזם ולא עוזב", היא אומרת. "זה שאני התחתנתי צעירה ויש לי ארבעה ילדים, לא מניח אותי על זרי הדפנה להתעסק בשלי".
השתיים ערכו כמה ניסיונות עד שזיקקו את הקונספט המדויק ביותר לדעתן, המעניק את התנאים המיטביים ביותר לפנויים והפנויות. השלב הקודם היה כמה הופעות מוזיקליות שנערכו בסלון ביתה של שירה. "היו המון דיבורים ומפגשים, ויצאו גם הרבה דייטים", אומרת שירה, "אבל זה היה ליד. הרגשנו שחסר משהו שמנכיח את הסיבה שלשמה הגענו, והייתה חסרה נקודה של התמסרות מצד המשתתפים. יש משהו קצת לא מחייב בלהגיע לשעתיים־שלוש להופעה/שיעור/סדנה. צריך כאן קצת להתקלף, ובאמת להסכים להביא את הלב שלי ולפגוש את הלב של מי שנמצא מולי. הבנו שזה צריך להיות לילה, שיהיה משך זמן שיאפשר לכל אחד להגיע ולהיכנס לזה בקצב שלו. הבנו שלא באמת צריך הופעה, אנחנו לא מתנ"ס או היכל תרבות. הופעה היא רקע כדי לאפשר למשהו טבעי לקרות".
נתנאל, בן זוגה של נטע שמדריך את הטיולים, השפיע גם על עיצוב הקונספט. "נתנאל תמיד אומר 'בבקשה תעשו שיהיה כיף, תעשו נעים, קליל. לא סדנאות, לא חפירות. אל תביאו את החבר'ה שלכם לגילויים על עצמם, עזבו. תנו להם לשבת, לשתות משהו, לנגן משהו, לעשן משהו וללכת הביתה. בן אדם צריך לסיים ערב שלכם מבסוט'", מצטטת שירה את אחיה.
והן משתדלות ליישם את הגישה הזו. "אנחנו נותנות קרקע שהושקעה בה מחשבה שתהיה יפה, מכבדת, מיוחדת ומעצימה", אומרת נטע. "גם האוכל שאנחנו מכינות מושקע, אישי ומהלב. אנשים יוצאים נשכרים מהערב גם אם לא מצאו בן או בת זוג, כי בכל מקרה הייתה מוזיקה טובה, אווירה טובה וחברה טובה. בבוקר שאחרי, ההודעות שאנחנו מקבלות תמיד נפתחות ב'היה לי כיף'".
המרחק המקרב
רבים מאירועי הפנויים־פנויות מתאפיינים ברוב נשי ומיעוט גברי. נטע ושירה מתמודדות עם אתגר האיזון המגדרי באמצעות הכוונה לראש גברי יותר, ומציינות שבאחד הערבים אף היו יותר בנים מבנות. "בסוף בן אחד צריך בת אחת ולהפך", אומרת נטע. "לא כל הארבעים שמגיעים יצאו עם בן או בת זוג ואישה, אבל אם אחד הכיר מישהי זה כבר המון".
הערב הראשון, שהתקיים בחאן 'ראס השיטה' בחצבה שבערבה, כונה 'לקטוף כוכבים' וכלל תצפית כוכבים. אחריו התקיימו חמישה אירועים נוספים במקומות הבאים: חאן מרחב־עם ליד שדה בוקר, חוות הנמורה למרגלות הר מירון, מושב יסוד־המעלה בעמק החולה ואגם ספיר בערבה. בכל אחד מהם השתתפו עשרות רווקים ורווקות.
בעיני שירה, המרחק והמאמץ להגיע הם גם חלק מהעניין. "הערב מתחיל ברגע שבן־אדם נכנס לאוטו, והרבה מהקסם קורה גם בטרמפים. מי שנוסעים שלוש שעות לכל כיוון והסכימו להגיע עד חצבה למשל, זה חבר'ה רציניים שלא עשו את זה על הדרך. רצינו אנשים שאומרים 'אני מסכים להיכנס לזה'. וכשאדם מסכים להתמסר, באופן טבעי כל מפגש הוא כבר אחר, כי הוא כבר התקלף והגיע רך יותר. הוא נמצא שם".
ואיך אתן מתמודדות עם המבוכה והרתיעה בהתחלה?
נטע: "אנחנו מאוד שוברות את הקרח בעזרת יחס חם ואישי לכל אחד. כל אחת מקבלת חיבוק, כל אחד מקבל התעניינות".
שירה: "הערבים מאוד קלילים, אנחנו משתמשות בהומור, צוחקות ומסתלבטות, זה לא מזיק. פעם שמעתי שמנחה זה מלשון המילה להניח. במובן הזה אנחנו מנחות. פשוט מניחות את הדבר במרכז השולחן והולכות צעד אחורה. אנחנו רק גורם מזמן ומאפשר. לא מטיפות או מבקרות, מייעצות או מטפלות, אפילו ששתינו מגיעות מעולם הטיפול. אם אחר־כך מישהו רוצה להתלבט או להתייעץ באופן אישי, אנחנו מאוד שם בשבילו, אבל בערבים האלה אנחנו קצת כמו דולה טובה, שלא באמת מוציאה את התינוק אלא רק תומכת ומלווה".
לאורך הערב הן לא מתביישות לפנות ולתווך בין המשתתפים. "אנחנו ניגשות ושואלות 'מישהו/י פה מצא/ה חן בעיניך?" מספרת נטע על דרכי הפעולה. "בנוסף אנחנו משאירות דף ואנשים כותבים קצת על עצמם. זה לא נגמר בערב. במשך השבועות שאחרי אנחנו מקבלות טלפונים ובקשות לעשות את החיבורים, ובמקביל מנסות לחשוב על התאמות בעצמנו".
"הרבה פעמים הדברים קורים דווקא אחרי. קרה שלא ידענו על זוגות שיצאו, כשכבר לא היה צריך אותנו", אומרת שירה. "היום אנחנו במקום שמתקשרים אלינו בנים ובנות ואומרים 'לא הייתי בערב, אבל יש לך אולי מישהו/י בשבילי?', ואנחנו נוסעות לפגוש רווקים ורווקות שמבקשים להיפגש באופן אישי. זה מתרחב כל הזמן".
כשאנחנו מגיעות לשלב של חקר הביצועים והמספרים, נטע ושירה לא נרתעות לומר את האמת. "בינתיים מכל אירוע שעשינו היו בין חמש לשמונה זוגות שיצאו", הן אומרות, אבל חתונה טרם הייתה. "אנחנו מיזם חדש שעובד שנה", מסבירה נטע, "למדנו שיש הרבה מתנות לקבל בדרך שהן לא במישרים בן או בת זוג. כמובן שזו מטרת העל, אבל אנחנו עושות עוד כל מיני שידוכים לא רק בין בני זוג אלא גם בין אנשים למטפלים, חברויות חדשות. נוצרת קבוצת שווים של הזדהות".
עם הזוגות שכן יצאו הן הפגינו מעורבות מאופקת. נטע: "אנחנו מאוד מתרגשות, מקוות ומצפות, אבל לא לוקחות על זה בעלות ומשתדלות לא לנקץ יותר מדי. אבל אנחנו כן תמיד אומרות שאנחנו נמצאות פה לעזור".
שירה: "אני דווקא מאוד מאמינה בליווי, וקצת יותר מנג'זת מנטע ואפילו מפעילה קצת מכבש. אני עושה את זה עם חן, הומור וקריצה, כמו 'אתה בטח לא תעדכן אותי כי אתה בחור, אז אני אתקשר עוד יום ותעדכן אותי שהחלטתם להתארס'. לפעמים כשאנחנו מנסות ושום דבר לא הולך, וכל ה־15 רעיונות שהיו לנו נופלים בזה אחר זה ואנחנו כבר מיואשות, אנחנו נזכרות שמה שאנחנו מרגישות זה זעיר־אנפין של מה שהם מרגישים. וכמו שזה מייאש זה גם נותן כוח, כי חייבים להמשיך לנסות".
