מאת:דודי זילברשלג
יש ברית היסטורית המאגדת מאז מעמד הר סיני את כל חלקי העם היהודי למחנה אחד. תיאור הברית בתורה : "כאיש אחד בלב אחד", משמעו בניחוח חסידי הוא, שכפי שאיש לא יכה בידו האחת את ידו השניה כי יכאיב לעצמו, כך לא יפגע אדם במשנהו כי הוא אבר מאבריו ובשר מבשרו.ומשבקשה התורה לאחד איש אחד ללב אחד, היא לא המליצה על מוח אחד בו שולטים צלילות, קור רוח והגיון, אלא בקשה לגעת דווקא במקום הרגשי. בלב.התורה ביקשה לייצר רציונל לאחדות הזו שאנו כל כך מתקשים במשך דורות ליישמה ושלחה אותנו להתכנס אל הלב.

מסופר על רבם של האסירים ואוהבם של ישראל רבי אריה לוין שבסמוך לקום המדינה הילך ברחובה של עיר ובמדרכה מולו פסע אחד מלוחמי המחתרות אותו הכיר ערב כ"ט בנובמבר במקום מאסרו. האסיר בדימוס ניסה למלט עצמו ממבטו של רבי אריה, רבי אריה הבחין בו וחצה את הכביש לעברו, ברוח מתנצלת אמר הצעיר "סלח לי רבי שנעלמה הכיפה מקודקודי", ענהמ לו רבי אריה הגדול, שהיה נמוך קומה "אני איש קטן, אני רואה עד הלב".
רבי אריה שקנה שביתה ברבבות לבבות ונערץ על רבים מינים ממינים שונים, חשף במשפט זה את כל תורתו.
הוא ראה את עולמו שלו מבעד לקירות הלב והתבונן לליבו של האחר מבעד לקירות הלב ולכן בקע לבבות רבים כל כך.

בחרתי להתבונן אל עולם הסליחה, המחילה והכפרה, דרך עינו של רבי אריה.

אבי ז"ל שהיה מחנך דגול היה מספר לנו סיפורי חז"ל וצדיקים. העולם הרוחני העיקרי שנותר חקוק בנו הוא הרישום העמוק מהתנהגותם הנאצלת הרכה והסולחת של אבותינו ורבותינו, זאת המאפשרת, המכילה והמוותרת.

קל מאוד להיות צודק, העולם מלא עוולות. המבט שלנו תמיד פונה מבפנים החוצה, לפיכך תמיד נראה את חסרונות האחר במקום את חסרונותינו, תמיד מה שמרגיז אותנו אצל האחר, נוגע בפגמים הכי בולטים שלנו.
כפי שכבר אמרו חז"ל ופירשו גדולי החסידות "כל הנגעים (ש)אדם רואה חוץ, (הם) מנגעי עצמו".

קל לפשפש במעשיו של ההוא, אפילו נחמד להכות על חטא על חזהו של האחר. האדם קרוב אצל עצמו, מאוהב בעצמו, שבוי בפגמיו וברדיפה אחר שלומו וטובתו העצמית. אבל האחר רחוק, זר וקשה להבנה וסליחה.

גדול המוסר רבי אליהו די וידאש מחכמי צפת שחיבר את ספר היסוד המוסרי 'ראשית חכמה' כותב כי כאשר אתה יודע בוודאות שהצדק עמך והנך מוותר, אזי מדובר בוויתור האמיתי.

הסוד האמיתי בסליחה שצולחת, במחילה שאכן מוחקת ובכפרה שעומדת ימים רבים – מותנית בראיית הזולת, הבנת מצוקתו וקבלת סליחתו. מהלב.

אמונות ודעות חלוקות, אינן מצדיקות קריעה בין המחזיקים בהן, ובוודאי לא ריב ומדון. כפי שהיטיב לפרש רבי בונים איגר את מאמר חז"ל בירושלמי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" – כפי שאינך כועס על חברך כי אינו נראה בדיוק כמוך, כך אין מקום לכעס עליו אם דעתו שונה מזו שלך.

אז השנה קוראים יקרים אני מציע, שבמקום לבקש סליחה, בואו פשוט נסלח.

'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'

השלום הוא ראש וראשון לכל הברכות. המדון והמריבה הם אם כל חטאת וקללה.

תכלה שנה ועמה קללת המצה והמריבה.

תחל שנה וברכותיה ה' יברך את עמו בשלום