את דללין דסטאו פגשתי בפאנל בכנס אקדמי. הוא ישב על הבמה לצד שורה של מרצים מכובדים מהאוניברסיטה, בכירים במערכת החינוך ועיתונאים. כמעט לכל אחד שיושב בפאנל כזה יש פרפרים קטנים בבטן, מין לחץ קל, האם יזכור לומר את הדבר הנכון ברגע המתאים. האם יצליח להסביר את עצמו.
מהצד, לפחות, נראה שהפרפרים דילגו על דללין. הוא עלה לארץ לפני כשש שנים בלבד ונושא עליו סיפור אישי לא קל, ובכל זאת, אף שהוא רק בן 17, ההופעה שלו הייתה מרשימה. יש לו ביטחון עצמי, יכולת התנסחות בהירה בעברית, ובעיקר אישיות כובשת של מנהיג – ויותר מזה. בזמן הקצר שהוקצה לכל אחד מהמדברים, הוא גם זכר להודות לכל מי שצריך על שסייע לו בדרכו. נער עם יכולות של פוליטיקאי, במובן הטוב והחיובי של העניין.
הריאיון עמו מתקיים בשעת לילה מאוחרת, בערב שאחרי הבגרות באנגלית. אף שהתחיל ללמוד את השפה הזו רק בכיתה ז', אחרי שעלה ארצה, הוא מדווח: "היה ממש סבבה, אני מקווה לטוב". הוא גם הספיק באותו ערב לקנות בגדים חמים לחורף. "אני לא עושה הרבה קניות, אבל לפעמים צריך", הוא אומר בחיוך ביישני.
אל החנויות יצא לבד. דללין נולד בכפר באזור גונדר באתיופיה, ומהוריו שנפטרו כשהיה פעוט – בגיל שנתיים בלבד – אין לו לצערו זיכרונות. "לא זכיתי להכיר אותם".
ממה הם נפטרו?
"האמת היא שאני לא יודע. אני חוקר את זה. כותב עכשיו ספר. אני שואל דודים, דודות, אחיות של סבתא, אחים. אני מקווה שעד שתסתיים כתיבת הספר אדע יותר".
בגיל שנתיים עבר לגור בבית סבו וסבתו. "אבל שנתיים אחר כך גם סבתא שלי נפטרה. סבא היה מבוגר ולא היה יכול לגדל אותי לבד, אז עברתי לגור אצל דודה שלי. התחנכתי זמן מסוים אצלה, ולשמחתי היא הגשימה את חלומה ועלתה ארצה. דוד שלי, אח של אמא, לקח עליי אפוטרופסות. עליתי לישראל עם המשפחה שלו ב־2012".
הוא הגיע למרכז קליטה, ושם בילה את הימים הראשונים בארץ. "הייתה מצד אחד התרגשות על הגשמת החלום, ומצד שני – הגעתי לתרבות אחרת, תרבות שאני לא מכיר. לשמחתי הקליטה הייתה ממש קלה. נכון שבגלל השפה קצת צחקו עליי, וזה הכאיב. אני לא אוהב לצחוק על אנשים, אני אוהב לסחוב אנשים קדימה. כדי לשנות צריך להתקדם".
אני מנסה לשאול אותו עוד על השנים באתיופיה – איפה למד שם, איך היו החיים – אבל הוא מעדיף לשים את העבר מאחוריו. "יש שנים שאני אוהב לדבר עליהן, ויש שפחות. אני אוהב ללמוד מהעבר בעצמי, ולבנות את העתיד שלי". בהתחלה למד בבית הספר עוזיאל בקריית־שמונה, בכיתת עולים. "כשהבנתי את השפה החלטתי לעשות צעד קדימה וללכת לפנימייה. היום אני בכפר הילדים עפולה־עילית".
המעבר לפנימייה, הוא מסביר, היה צעד קדימה מבחינתו. "אם לא הייתי עושה את זה, לא הייתי במקומות שאני נמצא בהם היום. זה קידם אותי מאוד מבחינה אישית. בפנימייה החליטו לשלוח אותי לישיבה התיכונית אמי"ת יהודה עפולה, ושם אני מתחנך עד היום".
אל עצמי
הקריירה הציבורית הענפה שלו התחילה בטעות, בגלל אי הבנת עברית. "כשהגעתי לכיתה ז' היו בחירות למועצת התלמידים. ראיתי שילדים מצביעים, ואמרתי לעצמי יאללה, גם אני אצביע. הרמתי את היד, באמת שלא הבנתי כלום". רק אחרי כמה שבועות הוא הבין שהרמת היד ההיא הייתה הבעת רצון להיבחר לחבר מועצת התלמידים. והתלמידים בחרו בו.
"אני לא יודע למה הם בחרו בי. אבל זה מה שקרה. בהתחלה היה לי קשה במועצת התלמידים. במועצות מדברים במילים גבוהות, אלו סטנדרטים שלא יכולתי לעמוד בהם. אבל עזרו לי. באותה תקופה אליאב בטיטו, שהיום הוא חבר טוב שלי, היה ראש מועצת הילדים והנוער כאן בעפולה. אליאב דחף אותי". בהמשך נבחר בטיטו ליו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית.
"היו לי כבר אז כל מיני רעיונות, אבל לא יכולתי להביע אותם בצורה פתוחה בגלל קשיי השפה. עם זאת, הרגשתי שזה מתאים לי. שנה אחר כך, בכיתה ח', התמודדתי על משרת מבקר מועצת הנוער העירונית של עפולה. לא נבחרתי, אבל יושבת ראש מועצת התלמידים שנבחרה ביקשה שאעזור ומינתה אותי ליו"ר ועדת האירועים. בכיתה ט', אחרי שנתיים בארץ, התמודדתי על ראשות מועצת תלמידים, ומול ארבעה מתמודדים זכיתי ב־90 אחוז מהקולות. חודש לאחר מכן, החלטתי לרוץ לתפקיד יו"ר מועצת הנוער העירונית, ונבחרתי. התמודדתי גם לתפקיד הנציג במחוז הצפון, ונבחרתי".
"בטקס שבו קיבלתי את פרס שר החינוך ההורים שלי היו חסרים לי. הייתי רוצה שהם יראו אותי. נכון שהם לא זכו לחנך אותי, אבל התחנכתי לאור הערכים שהם השאירו. הייתי רוצה לראות אותם יושבים שם בקהל"
כבר שנתיים הוא חבר הנהגת המועצה המחוזית. בשבוע שעבר קיבל את פרס שר החינוך לנוער מתנדב על שם אלעד ריבן, שנספה באסון הכרמל. הוא אמנם פגש את השר נפתלי בנט בטקס, אבל הוא כבר מורגל, לא ממש מתרגש: "אני מכיר הרבה אנשים במשרד החינוך".
בין עיסוקיו, כשהיה בכיתה י' החליט דללין לייסד את ארגון "משפאחה" המסייע לילדים יתומים. "חשבתי לעומק עם עצמי אם יש מספיק עזרה ליתומים בארץ. הגעתי למסקנה שלא. אני לא אוהב להתבכיין על מה שמפריע לי, אלא מנסה לשנות".
אני שואלת אותו על הרגעים שבהם הוא מרגיש את היתמות. איפה היא מתבטאת ביומיום? הוא משיב באופן נוגע ללב: "תראי, כמעט לכל נער היום יש טלפון חכם, ואנשי הקשר הראשונים שלו שם הם אמא ואבא. לילדים יתומים אין את זה. אין 'אבא תאסוף אותי', 'אמא תקני לי'. כשיש אספת הורים, זה מאוד מבאס לילדים שאין להם הורים. אפילו הטקס שהיה לי השבוע עם שר החינוך – נכון שכל המשפחה והמדריכים שלי בפנימייה, מורים ואפילו סגן ראש העיר באו ובירכו אותי, אבל ההורים שלי היו חסרים. הייתי רוצה שהם יראו אותי. נכון שהם לא זכו לחנך אותי, אבל התחנכתי לאור הערכים שהם השאירו. הייתי רוצה לראות אותם יושבים שם בקהל.
"לילדים יתומים אין גם עם מי להתייעץ, את מי לשאול. ארגון 'משפאחה' הוקם כדי לנסות למלא את החלל הזה. המישור הראשוני הוא טיפול אישי עם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, שנותנים את המעטפת של הרגש. יש לנו גם תוכנית חונכות של בני נוער וסטודנטים, שמלווים, מתקשרים, שואלים 'מה שלומכם, איך אתם'. נפגשים עם הילדים, מדי פעם יוצאים איתם. אני מאמין, וכך גם הצוותים שלי בארגון מאמינים, שלאדם שחווה את זה על בשרו קל יותר להבין".
היום יש 64 חניכים במשפאחה. "המטרה היא גם ליצור קבוצה חזקה של ילדים יתומים בכל הארץ. לעשות שבתות ביחד מדי פעם. חגים יחד, טיולים. בימים אלו אנחנו נערכים לחגיגת שנתיים של הארגון, שם נשיק את התוכנית העסקית שלנו לחמש שנים קדימה".
בתוך כל העשייה, נשאר לך זמן ללמוד לבגרויות?
"אני משתדל ללמוד תוך כדי. אני לא שוכח שאני נער ולא שוכח שאני תלמיד. חשוב לי לצאת עם תעודת בגרות".
בשנה הבאה הוא מתכנן לצאת לשנת שירות או למכינה, ואחר כך להתגייס לצה"ל, ואז ללמוד. "אני רוצה לעשות תואר במדעי המדינה ובמנהל ציבורי, וגם בעסקים. אולי דוקטורט אפילו. אחרי זה השאיפה שלי היא לעשייה ציבורית".
נראה אותך בכנסת?
"אני לא ממהר לשם. החלום שלי הוא שיקימו מפלגה שבראשה יעמוד בן העדה שלנו. האמת, לפני הכנסת הייתי רוצה להתמודד על ראשות העיר עפולה".
