לקריאת הפרקים הקודמים:
ארגמני, לאה, עלה השחר.
הוא נפרש על פני הבסיס כולו, על פני מגורי המג"ד והסמג"ד, המח"ט האיזורי, מגורי המפקדה. נמשך כמו חייל שקיבל ריתוק בין הבניינים הרקובים, הישנים, שנכתב עליהם 'מגורי בנות, מחוץ לתחום לבנים' ו'מגורי בנים, מחוץ לתחום לבנות' וחופו בפח לבן סביב הכניסה, נשרך סביב זוויות ברזל ישנות שנתקעו בקרקע ולאיש לא היה כח להוציא אותן, התפזר על חדר האוכל ועל הכניסה האחורית שלו, על בדלי סיגריות תקועים בכוסות קפה שחור ישנות והלאה, הלאה לפלוגת מילואים שהתמקמה בקצה הדרומי שלו, למתן ודניאל ומנו וסטפן שישנו ונחרו ומרפקו זה את זה על מיטות צרפתיות שנפתחו אט אט, בחריקה, וכיסה כמו שק"ש פתוח לשניים, שמיכת שמיים מאולתרת, כך שצילו של דביר השומר הוטל הלאה והלאה, עד הגדר ההיקפית והלאה אל השטח הפתוח.
וכך, כשעלה האור, מצא דביר ארנק פתוח וסביבו כרטיסים אישיים של מתן ושל תהילה, אשתו. הוא ליקט את הארנק והכניס את הכרטיסים וחשב לעצמו שכנראה מתן קם לשמור או לשירותים בלילה, והארנק נשמט ממנו. רק בתפילת שחרית מוקדמת, כשהדתיים השכימו קצת כדי להספיק ארוחת בוקר בזמן, התברר שהארנק נגנב במהלך הלילה, נפתח, רוקן. אלף שקלים במזומן נעלמו, ויחד איתם שני כרטיסי אשראי. כפרת עוונות, אמר מתן. זה הכסף ילך לצדקה ואנחנו נלך וניכנס לחיים טובים. ובכל זאת נפער בו איזה סדק ש, איך לומר במילים פשוטות, הרי אף אחד לא יכול היה להוציא את הארנק מהתיק הפתוח שלו אלא אם כן היה יחד איתו בתוך האוהל. מישהו מבפנים גנב, אם כך.
הוא לא עשה מזה עניין. ניגש לאולג המ"פ בארוחת הבוקר, בין הביצה הקשה השבורה שהתגוללה בים של חלמון וחלבון שבורים, הלחם האחיד, הגבינה הלבנה והירקות שחלקם נחתכו אמש, בין העוגיה מהשק"ם והקפה, ואמר אולג, אפשר אותך רגע? ואולג, שדבר לא החמיא לו יותר מחייל שלו ששאל אם אפשר אותו רגע, לקח את הקפה ואמר בטח, בשמחה, והלך איתו הצידה. מה שלומך, הוא שאל, והוסיף והתעניין בשלומה של תהילה אשתו. ומתן, שלא רצה לדבר על זה, אמר "אנחנו בסדר, אתה יודע, רבים כמו כל אחד אחר לפני המילואים. החבל שלנו קצר" ואחר כך אמר "אבל שומע, אולג, הארנק שלי נגנב בלילה. מצאתי את רוב הכרטיסים ואת הארנק עצמו אבל הכסף והאשראי נעלמו. זה מישהו מהפלוגה, כנראה".
אולג ידע שרגע כזה עומד לקרות. הוא היה בן 43, קצת מאפיר בצעדיים, עם כרס שהיה שמח להעלים וזוויות חיוך בצד העיניים שדווקא היה מרוצה מהן. ותמיד כשקראו לו למילואים, והרי קראו לו למילואים כל כמה ימים, תמיד חשב עד כמה שברירי כל הציפוי הזה. פלוגת אנשים שמתאמנת יחד ונלחמת יחד, והיחד הזה הלא מורכב מהמון המון חלקים, שחלקם מתאימים זה לזה וחלקם שברים חדים. ותמיד חשב מה יהיה הסדק הראשון בציפוי הזה, ומי הוא יהיה. אתמול בבוקר חשב שאלה יהיו מנו וגבריאל, והיום חשב מיד על סטפן, החדש, שאולי עדיין אין לו סולידריות ומי זה בעצם, אבל הוא לא אמר למתן דבר, ובמקום זה הודה לו ואמר שהוא יפקח עיניים, והכניס יד לכיס ושאל בנימה אבהית 'אבל תגיד לי, מתן, אתה צריך כסף?', למרות שלו עצמו לא היה כסף בכלל, להפך אפילו, אבל התפקיד היה מחייב והוקל לו, פיזית כמעט, כשמתן אמר עזוב אולג, כולם יודעים שאתה עצמאי ושאני בהייטק. למרות שזה לא היה הייטק, רק בית תוכנה, אבל מי בעצם יודע מה ההבדל.
בדרך אחר כך, אל המטווחים, בדק מתן איזה כרטיסים נשארו ואיזה נלקחו. הכרטיס קופת חולים של שלומית נעלם, אבל הוא לא הצליח להעלות בדעתו למה שמישהו יקח אותו, והניח שהוא פשוט אבד. היו להם שלשה כרטיסים כאלה, אז הוא לא היה מודאג. המזומן נעלם, כמובן, וגם האשראי שהוא הספיק לחסום. אבל הגניבה ערערה אותו. כמו אדם שנמצא בחוץ לארץ וכל מה שיש לו הוא התיק הקטן שלו עם הדרכונים והכסף, ככה הרגיש מתן באותם רגעים. שהחוט המקשר בינו ובין העולם שבחוץ נמוג עוד קצת. והוא הוציא את הפלאפון והקליט לתהילה הודעה ארוכה שמספרת שנגנב לו הארנק וכמה הוא מתגעגע. תהילה שמעה את ההודעה, אבל לא הקליטה חזרה והסתפקה בלב אדום פועם, וזו הייתה כל התקשורת הזוגית שהייתה ביניהם באותו היום.
* * *
באותם הצהריים חזרה נערה אחת, יערה שמה, מבית הספר התיכון ע"ש יהושע רביבו, וחשבה שתכף נגמר לה הכסף לשיעורי נהיגה. היא הייתה בשיעור 36 והייתה צריכה עוד כמה שיעורים, אבל החסכונות שלה כמעט ונגמרו. היא חשבה על זה כשהלכה חזרה הביתה ואחר כך כשהתיישבה לאכול שניצל תירס וסלט עם המון לימון שמן ומלח, וחשבה על זה כשאמא שלה, אלישבע, שאלה אותה מה קורה והיא משכה בכתפיים ואמרה 'בסדר'. אבל אלישבע, שהייתה אמא נודניקית כשם שהייתה חברה נודניקית, לא הרפתה ושאלה שוב ושוב מה קורה, ומה נשמע, ומה העניינים והאם זה איזה בן אחד (היו שלשה בנים בשם 'בן' בכיתה של יערה) שאמר לה לא, או כן, או שקודם כן ורק אחר כך לא, ואולי זו בת, וכך על זו הדרך, עד שליערה נמאס והיא אמרה "די כבר, אמא, זה לא קשור. זה סתם אני צריכה כסף." ואלישבע נאנחה אנחת סיפוק ארוכה ואמרה "או, כסף, מי מאיתנו לא צריך כסף." ויערה אמרה "נו ידעתי, הנה תגיע איזו הרצאה פילוסופית על כסף ומשמעות וכאלה, אבל אני סתם צריכה כסף, לא הרצאה", ואלישבע אמרה טוב רולי, את יודעת מה, אני אשיג לך כסף.
כמה דקות אחר כך צלצל הטלפון של תהילה, אשתו של מתן. היא ישבה בגינת המשחקים והסתכלה על שלומית, הילדה בת החמש שלה, מנסה להתיידד עם חבורת ילדים חדשים שהופיעה בגינה. הילדים לא התייחסו בכלל לשלומית, והילדה גירדה בראש במרץ כאילו יש לה כינים. לא היו לה כינים – בעצם, אולי גם – אלא בעיקר מחלת עור, ותהילה חשבה איך מתמודדים עם זה ואיך לוקחים ילדה לרופא עור כשמתן במילואים, וחשבה על מתן, שהיא מתגעגעת אליו ביומיים שחלפו פחות ממה שחשבה שתתגעגע, והאם זה סימן למשהו. האם זה מדאיג. וחשבה עוד, על אלף השקלים שנגנבו לו ועל הארנק שנגנב לו ועל איך פתח את המילואים ברע. וקצת שמחה בזה, שהוא לא מאושר שם, במקום שהלך אליו בלעדיה. וקצת כעסה על עצמה שהיא שמחה בזה. על כל פנים הטלפון צלצל ואלישבע הייתה על הקו, מציעה לה לצאת איתה הערב לשתות משהו.
תהילה פלטה צחוק קצר. מתן במילואים, היא אמרה.
נו, עוד יותר, אמרה אלישבע.
מה עוד יותר, אמרה תהילה, מי ישמור על הילדים?
אני יכולה לשאול את יערה, אמרה אלישבע. היא עושה הרבה בייביסיטר פה בשכונה, אני יכולה להביא ולאסוף אותה. אם מתאים לך, כמובן. היא לוקחת 40 לשעה.
הילדים ישנו, אמרה תהילה.
אז 35, אמרה אלישבע. נו מה, 35. נלך שלש שעות. נשתה קצת, נדבר, נרכל, נשתכר, נחזור. את חייבת להתאוורר, נשמה.
זה היה נכון. תהילה ידעה שזה נכון. שגוש כלשהו התנחל לה במורד הגרון כבר זמן, ואולי הדבר הנכון לעשות הוא לשטוף אותו ביין לבן קר או בבירת חיטה. נצבר עוד לפני שבועות, כשההודעה על המילואים הגיעה, ומאז הלך והכביד על הריאות ועל הלב, קיצר את הנשימה, מעך את הסרעפת. כבר הרבה זמן שהיא קצרה בזמן וברוח, ולכן כשאלישבע אמרה את זה היא חישבה מהר, מאה וחמש לבייביסיטר ועוד נניח שבעים, מאה, לשתייה ומשהו לאכול. מאתיים ליציאה עם חברה. לא אידיאלי, בטח כשהיא בהיריון, לא אמורה לשתות אלכוהול ואין להם באמת מספיק כסף לעוד ילד, אבל תאריך הלידה היה רחוק מאוד ומאתיים שקלים לא הרגישו לה המון כסף, ולכן פשוט אמרה טוב, בואי, מהר לפני שתספיק להתחרט.
הלילה השתרע על השמיים כמו חולה מורדם על שולחן הניתוחים, שלומית ואורי נרדמו, ואלישבע דפקה על הדלת יחד עם יערה. האחרונה עברה קורס מקוצר בהורות יחידנית, שמעה איפה ממוקמים החלב, שמיכה ספייר, חיתולים ומגבונים, איפה כאן הטלוויזיה החכמה ומה מותר לקחת מהמקרר, והנהנה במרץ למשמע ההוראות שלא תעשה בהן שימוש, ככל הנראה. אחר כך נפרדו ממנה לשלום, והלכו לפאב המקומי, הצריף. שם הזמינו כוס יין וכוס בירת חיטה, וקצת צ'יפס שיהיה בצד, ואז נאנחה תהילה אנחה גדולה ואמרה, נו, הנה הוא הלך. היא לא הייתה צריכה להגיד מי זה 'הוא', הכל היה ברור. וזה טוב, שאלה אלישבע, ותהילה אמרה אני לא יודעת. אני לא סובלת בזוגיות הזו, את יודעת.
אבל לאלישבע זה לא היה ברור. והיא פצחה בנאום ה'תמיד עדיף בלעדיו' הרגיל שלה. ובהתחלה הדברים התיישבו על הלב של תהילה, שידעה שאמנם החברה שלה טועה ועדיין, היא הייתה טעונה בגירושים של ההורים שלה ובנטישה, כך חוותה, הנטישה של מתן לחודש מילואים בצפון הפורח, וככל שאלישבע המשיכה הרגישה תהילה איך איזה סדק נפער בחווית הזוגיות שלה, ומתן היה נראה לה כמו מישהו שצוות אליה באקראי, ובאמת ככה הרגישה כל החודש האחרון ויותר. והיא שלחה יד אל כוס היין הלבן ושתתה לגימה קטנה, ואז השתנקה ופלטה את כל היין. כי שכחה.
היא תכננה להזמין משהו ללא אלכוהול, אבל שכחה. היא לא סיפרה לאלישבע שהיא בהיריון, כך שהאחרונה הביטה בה במבט מבולבל, והיא לא יכולה הייתה להסביר כי לא רצתה להגיד פשוט 'אני בהיריון', ולכן אמרה עזבי, לא חשוב, לא רציתי לשתות יין. אני אזמין משהו אחר. והיא הזמינה סודה, אבל מכאן ואילך הערב הלך והדרדר, לפלאפון שלה נגמרה הסוללה, ובאיזשהו שלב היא אמרה לאלישבע טוב, די, אני לא מרגישה טוב, בואי נחזור.אלישבע התנגדה ואמרה עד שאנחנו יוצאות, מה, נצא לשעה, פיניתי לך ערב, אבל תהילה התעקשה ואמרה לא, אנחנו צריכות לחזור.
הן חזרו מוקדם מדי, שעה לפני הזמן. יערה הביטה בהן במבט מבולבל, אבל תהילה משכה בכתפיה ואלישבע אמרה כן, מה אפשר היה לעשות. ואחרי ששתיהן הלכו שכבה תהילה על הספה והטעינה את הפלאפון, וכשהמכשיר נדלק ראתה שמתן שלח הודעות כל הערב, כולל 'התקשרתי, תחזרי אלי' וכן הלאה, ופתאום הרגישה איזו משיכת געגוע עזה לאיש הזה שלה, שנמצא עכשיו הרחק הרחק במזרח הגליל העליון בואכה הגולן, והיא התקשרה אליו כדי להגיד לו את הגעגוע הזה אבל הוא כבר לא היה זמין ולא ענה לה, והיא הקליטה לו הודעה ארוכה, מתגעגעת, ושלחה אותה כדי לראות וי אחד שנקלט ותו לא, ואחר כך הניחה ראש על הכרית של הספה ועצמה את העיניים וחשבה לעצמה. איזו סתומה אני, היא חשבה. איזו סתומה.
וכך נרדמה, והבוקר שעלה מצא אותה מעוכה על הספה בסלון, בבגדים שיצאה איתם בערב, עם סימן של כרית נוי על הלחי, וחוט של חסד משוך מזויות הפה שלה אל הכרית, והיא התיישבה, מבולבלת לרגע, ואחר כך נזכרה בכל הלילה הקודם, והרימה טלפון למתן לספר לו הכל, וחיכתה צליל חיוג אחד ושני עד שיענה לה.
