ימי מילואים (ז)

לקריאת הפרקים הקודמים:

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

זה היום הרביעי לגיזרה. אמצע היום. הפלוגה ישנה, מסיירת, שומרת. יוני הרס"פ נחפז בשביל שמוליך ממכולת הציוד הפלוגתית אל מגורי הסגל. המוצב כולו מואר באור קשה, צהוב, לוהט כשנוגעים במתכת. והלא הכל סביב מתכת. הוא מחפש שרוך הדרכה ארוך שמחזיק בקצהו צרור מפתחות גדול, עמוס במפתחות רגילים ופלדלת, צהובים וירוקים וכסופים. כרגע הוא עדיין לא לחוץ; כנראה הוריד את הצרור באחד המקומות שהיה בהם היום. הוא על הרגליים משבע, דואג לחמגשיות, לאוכל, לציוד, לכל המוצבים מסביב. בדרך מעיף יוני מבט על העשבייה השוטה הפושה בכל המוצב ונאנח: אם היה רס"פ בפלוגת סדיר, כבר מזמן היה מעיר איזה שני צעירים שיטפלו בכל הסיפור הזה, אבל בפלוגת מילואים של היום הכל תלוי ברצונם הטוב של המילואמניקים.

יוני שונא לא להיות בשליטה. הוא הכי אוהב כשהוא תופס שלשה חיילים, אומר להם 'אוהד ומה־שמו ואתה כאן עם הכובע, יאללה, נעליים ובואו נרים פה שלשה ארגזים'. אוהב להרגיש כאילו מתחת לפלוגה כולה רוחשים זרמי עומק של לוגיסטיקה, של להביא ציוד, של רכבים ותזונה ומיטות ומה־לא. ביום הראשון של הפלוגה הגיעו שני חיילי רס"ר להרכיב להם מיטות. סדירניקים, ג'ובניקים, היה ברור שאין להם מושג איך להרכיב מיטות. יוני ניסה לעזור אבל אורן הרס"ר נפנף אותו, אמר שזה פינוק שהם עושים למילואימניקים. הם הרכיבו את המיטות במסדרון של החדרים, שהיה מסדרון רחב, ישן, ורק אחר כך הבינו שאי אפשר להעביר מיטות קומותיים בדלת סטנדרטית, ולכן פירקו הכל והרכיבו מחדש. זה לקח להם יום שלם והיה משעשע מבחוץ, והפלוגה צחקה על זה עד עכשיו, אבל את יוני זה שיגע, קודם כל כי אנשים צריכים לישון. אין לנו זמן לשטויות האלה. ושנית, כי אין דבר שיכול לעצבן אותו יותר מזה שמשהו לא קורה כפי שהוא צריך לקרות.

מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את הצרור? הוא מנסה להיזכר. ככל הנראה הוא נעל איתו אמש את מכולת הציוד, ולכן זה היה המקום הראשון בו חיפש. מכולת הציוד האדומה, הגדולה, שבקו הקודם צייר עליה בגדול את סמל הפלוגה (טנק עומד על שני עמודים, פיצוץ מאחור, הירוק והחום משתלטים על הרקע), הייתה נעולה כמדי יום. לא היה בה הרבה; קצת רשימות, מדים ונעליים ספייר, כל מיני רשתות ועמודים ובזנ"טים וכלי עבודה, ציוד שרס"פים צריכים. הכל היה כמובן מחוץ להישג היד, כי המכולה הייתה נעולה והצרור שלו נעלם. הוא רץ למגורי הסגל, חזרה לחדר שלו, לבדוק אם זה בכל זאת שם – כי איפה זה יכול להיות, בעצם? – ובדרך מהנהן לגבריאל, שיושב בפינת העישון ועובד על הלפטופ שלו, מקליד. הם עבדו פעם ביחד באינטל, עבודת סטודנט. אבל שנים עברו מאז. גבריאל יושב עם כפכפים, חצי בי"ת, לידו כוס משקעי קפה שחור עם בדלי סיגריות פזורים בה. גם גבריאל נאנח.

יוני רוצה לשאול אותו מה קורה, אבל אין לו זמן. הוא מעביר בראש את המוצב כולו: הפלוגה יושבת על קטע קטן מהגדר. יש בה מגורי סגל, משרד מ"פ, ש"ג, מועדון קטן, שניים עשר חדרים, חדר אוכל, מטבח, מקרר ומחסנים של המטבח, חמ"ל, בית כנסת קטן, מקלחות ושירותים, חדר הדרכה, פינת תחמושת, מחסן קטן, חנייה, פינת עישון, זולה פלוגתית שאף אחד לא יושב בה כי חם שם ממש, שלש עמדות היקפיות שמתצפתות על הגדר וחוסכות את הצורך להוציא עוד סיור, שמשמעותו עוד האמר או, כמו במקרה של פלוגות המילואים, להוציא איזה 4X4 של מישהו כי אין לחטיבה מספיק רכבים בשביל כולם. לכל החדרים האלה יש מפתחות. לארגזים יש מפתחות. למכולות יש מפתחות. כל המפתחות כולם מרוכזים בצרור שיוני מחזיק עוד מהסדיר, משתדל שלא להרפות ממנו. ועכשיו הוא אבד.

הוא לא נלחץ עדיין, אבל יותר ויותר נלחץ. לא בגלל האבדן – הצרור ימצא בסוף. אין לו המון מקומות בהם הוא יכול להיעלם – כמו בגלל השאלה מה יקרה עד שהסוף הזה יגיע. אם נניח יקרעו מדים, מה יעשה? וזה עוד החלק הקל. מכולת הרס"פ, שיהיה. אבל מה עם חדרים, מחסנים, כל מה שצריך לפתוח או לסגור? ארגזי הדרכה, תחמושת ספייר, ציוד לוחמה. הוא עדיין לא מספר לאף אחד אבל מתחיל להילחץ, ולכן הוא משחזר את הבוקר:

הוא קם בבוקר. הניח תפילין בחדר בזריזות. הוא לא דתי אבל בא ממשפחה מסורתית, אז מכבד. אחר כך הלך לפקח על הטבח שהכין ביצים קשות, חתך ירקות והריץ צחוקים עם אוהד, שהוא היום תורן המטבח. אחר כך אוהד הכין חמגשיות ויוני הלך לשלש העמדות ההיקפיות להביא להם אוכל. בעמדה הצפונית עמד גבריאל, הוא דיבר איתו על העבודה – גבריאל עובד בסייבר, ויש לו תמיד מחשבות על מה היה קורה אם לא היה הולך לשריון אלא למודיעין. אחר כך המשיך בתעלה לעמדה המזרחית, שם ישב מתן התימני ועישן. הוא לא דיבר איתו – מתן התימני לא מדבר עם אף אחד – והמשיך לעמדה הדרומית. בעמדה הדרומית עמד מרגו, הותיק של הפלוגה, וקרא ספר על הפילוסופים הגדולים. יוני שאל אותו איך מחליטים מי הפילוסופים הגדולים, והעיניים של מרגו האירו, הוא התחיל בהרצאה ארוכה שהתחילה בקדם סוקרטים אבל ליוני לא היה זמן לזה. הוא אמר בתיאבון והלך משם לש"ג.

בש"ג היה הסיור. הוא לא זוכר מי היה בסיור והאמת שזה לא היה כזה חשוב, הוא העלה לסיור את החמגשיות שלו ושלח אותו לתאנים, עמדת התצפית הקבועה שלהם, שיאכלו שם ארוחת בוקר וישתו קפה. אחר כך נזכר שבעצמו לא שתה קפה, ולכן הלך לחדר האוכל שכבר התמלא באנשים ובפטפוט ובצחוק, אכל ביצים קשות ולחם אחיד וגבינה והלך להכין לעצמו קפה שחור על הקומקום השורק שבמטבח, יצא מהמטבח, הלך למשרד לעשות רשימת ציוד לקראת תרגיל פתע בשלישי הבא, משם המשיך לחדרים, העיף מבט במקלחות, בדק חוסרים, חשב מה יהיה בערב פלוגה ומתי הוא יהיה ומה קורה בשני המוצבים הסמוכים שאולי צריכים איזה פינוק נחמד, ארטיקים או משהו מתוק, וזהו, אז הוא קלט שהצרור נעלם. הוא יכול היה להיעלם בחדר, במטבח, בחדר האוכל, במשרדים, בעמדות, בש"ג – מה שמשנה הוא שהצרור לא יצא מהפלוגה. מזל שהוא לא קפץ הבוקר לגדוד או לחטיבה, זה היה הופך להיות סיוט.

הטלפון שלו מצלצל. זה עידו, הסמ"פ. הוא טיפוס עוקצני, תל אביבי מהסוג הרע. הוא שואל, יוני, איפה הצרור מפתחות שלך? אני צריך להוציא משהו מהמכולה. ויוני כבר יודע שהצרור אצל עידו, הוא נושם לרווחה ואומר לו די, יא מניאק, איפה אתה? כל היום אני מחפש את הצרור הזה. אני כאן, אומר עידו, ואז יש שנייה של שקט ופתאום אולג על הקו; תגיע, יוני, תגיע לבונקר. עזוב אותך מהשטויות של עידו, בוא מהר. יוני מזדרז; הבונקר לא רחוק, ובכל זאת איזה חמש דקות הליכה, בקצה המוצב, כדי שאם יתפוצץ משהו לא יקרה כלום. הוא רץ ריצה קצרה, חטופה, ובדרך חושב לעצמו – הבונקר, והלא הוא לא היה בבונקר במהלך היום. מה שאומר שהצרור לא אבד אלא נגנב? הוא ידע על זה שהארנק של מתן נגנב, כמובן, אבל אתמול בבוקר אולג אמר לו שמנו ראה את דניאל, ההוא שהגיע בלי מדים ביום הראשון – זה עם האקסית, נו – מוציא משהו מהתיק של ליבוביץ. ככה שבעצם אפשר היה לסמן פה שתי גניבות. ארנק וצרור מפתחות. אבל בעוד הארנק ברור – מישהו רצה כסף מזומן – הצרור פחות ברור, כי מה בעצם יש לגנוב בבסיס הזה? ותוך שהוא חושב עולה בו המחנק בגרון; הבונקר, כמובן.

ואכן, אולג ועידו עומדים ליד הבונקר והבונקר פתוח. הצרור של יוני זרוק לידו, כאילו הפתיעו כאן מישהו באמצע העבודה ולא היה לו זמן לרוץ עם צרור מפתחות גדול וכבד. אפילו לא לנעול את הבונקר. עידו עם רשימות התחמושת שלו, עובר על מה היה ומה נגנב, ואולג, רזה והשיער שלו מתנפנף ברוח, אומר ליוני יוני, אתה צריך לשמור טוב יותר על הצרור שלך. זה המובן מאליו, ולכן זה פוגע כל כך. ישיר, כאילו אולג אומר ליוני 'אתה לא רס"פ טוב מספיק'. ובינתיים עידו מסיים את סימוניו, מזדקף ואומר 'כמעט הכל כאן'.

ה'כמעט' הזה מהדהד ברחבי המוצב הפלוגתי וחוזר חזרה.

"כמעט?" אומר יוני, "מה לקחו?"

שני רימוני הלם וברוס תחמושת. זה הכל. זה לא הרבה, בעיקר כי לעידו היה ברוס תחמושת ספייר, לא רשום, למקרה שבו יהיה בו צורך, ועדיין זה מטריד, בעיקר כי זה אומר משהו גדול יותר משאלת 'מי הגנב'. במובן מסוים, מרגיש יוני, זה רגע שבו המקרה הופך מסיפור פלוגתי קטן, לא חסר ערך אבל לא מערער, להבנה שמישהו גנב תחמושת. אולי מסיבה פרוזאית, אולי סתם אחד הסדירניקים שעבר כאן היה צריך להשלים ציוד או משהו, ועדיין זה רגע הרה גורל. שלשתם עומדים שם בשתיקה, ואחר כך אולג אומר טוב, המקרה הזה צריך קפה, והיומיומיות הזו גורמת לעידו לנעול את הבונקר, וליוני להכניס את הצרור לכיס, וכך הם הולכים למשרד; אולג בראש, עידו ויוני מאחוריו. שלשתם שותקים, חושבים, וברקע שורק הקומקום כמו התראת פריצה למוצב.