ימי מילואים (ח')

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

רשימת הציוד שאיתו עלה מתן לסיור ביום השישי לגזרה, הוא היום השמיני של המילואים:

1. פלאפון

בארבע וחצי בבוקר, במוצאי שבת, עזרי נדנד לו את הכתף ואמר מתן, מתנוס, יאללה יש'ך סיור עוד חצי שעה, יאללה קום. מתן פיהק ומתח ידיים ונתקע בקיר והתגלגל בזהירות ממיטת הקומותיים למטה, לרצפת החדר שהייתה מנוקדת תיקים ובגדים זרוקים באי סדר. מחשבים ופלאפונים היו מוטענים בשלשה מפצלים של ששה שקעים, משוכים ברחבי החדר, ומתן ניגש לפלאפון שלו וראה שם הודעה מתהילה 'אתה ער במקרה?' ואחר כך הקלטה קולית, גם מתהילה, שנשלחה בשלש לפנות בוקר. הוא הפעיל את ההקלטה ומיד לחץ על כפתורי הנמכת הווליום כי תהילה התחילה לבכות שם, הרחק הרחק ממנו, ובין משיכת אף לבכי היא סיפרה שהייתה שבת נוראה (הוא ידע את זה, דיברו לפני שהלך לישון), ושנראה לה שהמחלת עור של שלומית עולה שלב והילדה מגרדת וכל החברות שלה מתרחקות ממנה, כי היא מגרדת, מה שרק מחמיר את המחלה, ושהיא נזכרה שהם צריכים לערער על הגן שאורי קיבל, ושהיא לא מקבלת עזרה כי ההורים שלה לא רלוונטיים, ועכשיו היא לא מצליחה להירדם פתאום והיא חושבת שזה בגלל ההיריון, ואין לה, פשוט אין לה כח יותר. והיא בכתה, למה בכלל היית צריך ללכת למילואים האלה, והתחילה להגיד, 'אני רוצה –'. ואז אמרה בבת אחת, בפתאומיות, 'אני הולכת לישון' וסיימה את ההקלטה.

היא כנראה גם סגרה את המכשיר כי כשמתן כתב לה 'מתוקה שלי, עכשיו קמתי' הוואטסאפ הראה רק וי אחד, שמשמעותו 'נשלח אבל לא התקבל'.

ובבוקר, כשקם בארבע וחצי, חשב לעצמו אני חייב ללכת. אני חייב ללכת. היא קורסת שם. וכבר דמיין לעצמו לא רק איך היא קורסת תחת עול העבודה והמשפחה וההיריון אלא גם איך הכל מתנקז אליו, כלומר איך היא קורסת וכועסת עליו, שהוא הלך למילואים לנוח קצת, לבלות, לראות את הגולן פורח באביב ולהסתובב עם חברים ולאכול סבבה ולישון סבבה ולשכוח קצת מהיומיום שלו. ורצה להקליט לה הודעה שמראה שהוא לא מלקק דבש ולא חומי (שזה ממרח בטעם קקאו שיש במנות קרב), אבל היא לא קיבלה את ההודעה הראשונה ולכן רק אסף את המדים מהרצפה, הכניס את הפלאפון לכיס המכנסיים והתארגן לקראת התדריך.

2. זוג מדי ב' לא תקני

בסדיר, המדים הם הצורה בה אתה מסתובב בעולם. כשהיה בסדיר שמר מתן תמיד זוג מדי ב' נקי ותקני, מגוהץ, שהשיג איפשהו בצמ"פ ותמיד חיכה לו בקיטבג לרגעים שבו יצטרך ללכת לבסיס הגדודי או למקום שבו מישהו רואה אותו, כלומר לא לתורנות מטבח שטיפה בשרים חמש שעות עם דנה ירוק, תבניות מרוחות שומן שרוף ושירים עם ביט ברבאק. אבל היום, במילואים, מתן משך בעייפות זוג מדים אקראי שהיה זרוק ליד התיק האדום שלו. המכנסיים היו גדולים קצת והחולצה הייתה חולצה ישנה עם כפתורים בחוץ והוא כמובן לא זיהה את המדים – איך אפשר – אבל לא היה לו אכפת. הוא התלבש בזריזות ומשך את הלולאות אחורה כך שהמכנסיים ישבו בצורה נורמלית ולקח את הציוד לוחמה ורץ לחדר התדריך.

3. ארנק ובו קצת מזומן, אשראי וכרטיסים חשובים

כשהגיע לחדר התדריך נזכר שהשאיר את הארנק בחדר. זה היה מוזר כי הוא זכר שהארנק היה במכנסיים שלו אבל בסדר, הוא רץ חזרה ולקח את הארנק, שהיה במקום שלו בתוך התיק, ורץ חזרה לחדר, וכשעזריאלי נכנס לחדר התדרוך עם כוס הקפה השחור שלו, ליטף את זקן־המילואימניקים שלו, הסתכל על קוקו הנהג ומנו הורוויץ העצבני ויחיאל השמאלני עם המשקפיים הקטנות ואמר נו מה, מתן, שוב אתה מאחר? נדחף מתן לחדר ואמר לא לא, פשוט שכחתי לקחת את הארנק ולא רציתי שהוא יגנב שוב, וכולם הנהנו כי הם ידעו שהארנק של מתן נגנב כבר פעם אחת בתחילת המילואים, אבל עזריאלי הרצין ואמר כן, תשמרו על החפצים שלכם. ומנו זרק בצחוק, באנו לשמור שהערבים לא יעשו כלום ואנחנו צריכים לשמור על עצמינו. זה כמו בפוליטיקה, אה?

4. תפילין

לקח לזה זמן להתפוצץ. לפני זה עלה עמוד השחר והם עמדו בגבעה עם התאנים שהשקיפה על גדר המערכת, מנו וקוקו ויחיאל עישנו ומתן הניח תפילין והתפלל בזריזות. לא היה לו כח לתפילה ארוכה או למשהו כזה והוא בעיקר רצה לחשוב רגע איך הוא מרצה את תהילה שבטח מתעוררת עכשיו גמורה מעייפות וצריכה להוציא שני ילדים לגן ולמעון, כולל אחת שלא רוצה ללכת כי כל הילדים חושבים שיש לה כינים. הוא חשב לפנות לפרגן לה וחשב להראות כמה הוא סובל וחשב ללכת על אידיאולוגיה ועד כמה כל הסיפור הזה חשוב, וחשב אפילו לנסות לחשוב איך אפשר לפתור את כל הסיפור, וכבר גמר בדעתו לדבר עם אמא שלו או עם רותי, אמא שלה, ובינתיים השמש עלתה והכל היה אפוף איזו תחושת עולם אחר, זמן אחר, ושלווה נחה על הכל.

5. פק"ל קפה

אז הם עשו קפה. למתן היה פק"ל קפה משקית בד צבעונית שהוא קנה בהודו מיד אחרי הצבא, שקית ארוגה יפה שעלתה לו משהו כמו שלשה שקלים, ובתוכה היו גזיה ופינג'אן וכמה כוסות זכוכית משוק מחנה יהודה, ובזמן שהוא התפלל החבר'ה של הסיור הוציאו את הפק"ל והרימו קפה שחור. קוקו, שהיה הנהג גם פה וגם בטנק ובאופן כללי היה לו אופי כזה של נהגים, השתופף ליד הפינג'אן והתחיל להרים ולהוריד ולסובב לשבע פינות עד שהקפה היה מוכן ומתן גלגל את התפילין, ויחיאל חילק קפה ועוגיות לכולם.

הם הסתכלו על העולם מתעורר ואז יחיאל אמר, כממשיך שיחה שהייתה כבר קודם, אתה יודע, מנו, לא כל השמאלנים נוראיים. הנה אני למשל שמאלני ואנחנו עושים ביחד מילואים, לא? ומנו אמר בפשטות כן, אבל מה, אני לא בטוח שכשיהיה פה משהו אתה תחפה לי על הגב ולא תתחיל להגיד אולי הם צודקים ובואו נדבר. אתה יכול להגיד שזה מה שתעשה אבל אני לא יכול לסמוך ככה. כל המילואים אני רק מתפלל שלא יקרה כלום, כי אם יקרה מי יודע מה יהיה.

ויחיאל אמר אני דווקא יודע מה יקרה אבל גם מתפלל שלא יקרה כלום.

וקוקו אמר דווקא מתפלל שיקרה משהו, שיהיה מעניין, שנרגיש שלא סתם תלשו אותו מהילדים ומהאישה. רק מתפלל שלא יקרה כלום.

ומתן סיים לגלגל את התפילין ואמר אני סיימתי להתפלל.

6. ספר

ספר מתח. סופר אמריקאי בשם ג'ון וולקר. לספר קוראים 'לאן אנחנו הולכים'. לא נפתח מתחילת המילואים למעט כמה דקות בשבת אבל עוד חזון למועד.

7. ווסט עם 5 מחסניות ושלוקר

רגע לפני שתכננו ללכת לאסוף את האוכל מהמוצב, איפשהו סביבות שבע וחצי הייתה תנועה חשודה ליד הגדר. זו גדר גבול עם סוריה אז לא היה חשש משמעותי שמישהו פורץ, אנחנו יודעים מי מסתובב ליד הגדר עם סוריה אבל יש דברים שאנחנו לא יודעים, ככה אמר מפקד הגיזרה בתדריך של תחילת הקו. זה היה חלק מרצף משפטים ארוכים ונטולי היגיון שאמר, כמו למשל לכולם יש איפה לישון ומי שאין לו איפה לישון שיגיד, או למשל המלחמה לא צפויה באופק אבל עומדת לפרוץ בכל רגע, וגם על הגדר הוא אמר את אותו הדבר. הייתה תנועה חשודה אז הם קפצו כולם להאמר, שהיה האמר ישן עם חלונות סגורים, ונסעו לשם. בדרך מתן בדק שהווסט שלו מלא במחסניות ויש לו שישית על הנשק, ושהשלוקר שלו מלא, ואמנם הוא בדק את זה בתדריך לפני הסיור אבל הוא בדק את זה שוב, כי פתאום דגדג לו משהו בלב, מעין חשש.

וכשהגיעו לקו הרלוונטי הם באו לפרוק מהרכב לפי התרגולת, נהג ליד הדלת שלו ומפקד החוליה מימין ושניים מחפים, כשמנו אמר לא, אני לא פורק ככה. למה אתה לא פורק ככה, צעק יחיאל, ומנו אמר אני לא סומך שתחפה עלי כשצריך. ויחיאל אמר תגיד לי, אתה דפוק? את החיים שלי אני אתן בשבילך. ומנו אמר כן, עכשיו אתה אומר את זה על מדים אבל מה יהיה כשתהיה בלי מדים, אה? גם תסכים להקריב או שתחליט שאתה נוסע לרילוקיישן בברלין, אה? ויחיאל אמר די, די עם השטויות, ומנו צחק צחוק גדול ואמר תראה, תראה איך הוא האמין, אתה פשוט יכול להאמין בכל דבר שהימנים האלה יגידו, אה? ומתן אמר אתה דפוק בשכל, מנו, פשוט דפוק בשכל.

8. גומיות

בסדיר אומרים ללכת עם גומיות. לא בטוח למה. מפקדים אומרים לטירונים שזה בשביל שלא להסתבך בשום דבר, וזו הסיבה שמכניסים גם את השרוכים לנעליים. המפקדים עצמם חושבים שזה בשביל הדיגום, שכולם יראו סבבה, ולכן במילואים לחצי מהפלוגה לא אכפת והיא הולכת עם המכנסיים עד הנעליים, והחצי השני בטוח שככה חייבים ללכת, והוא שם גומיות. מתן בעיקרון היה מהחצי השני, אבל באותו בוקר הוא לא מצא את הגומיות בכיס, ולכן לא שם גומיות ואף אחד לא אמר לו כלום, ועכשיו כשפרק מההאמר נקרע לו חלק מהמכנס שכבר היה קרוע קצת והתחיל להישרך מאחור.

הם לא ראו אף תנועה חשודה וכבר חשבו שזה איזה דורבן או שועל או חזיר בר או זאב או משהו מהסוג הזה, וכבר חשבו לחזור להאמר ולנסוע לבסיס לאכול, כשפתאום מנו הבחין במשהו על הקרקע. מתן ראה אותו הולך כמה צעדים על הכביש, מתכופף ומרים משהו כמו אוצר, בפליאה, ואומר 'יש כאן כדור'.

יש כאן מה? אמר יחיאל, שלא שמע כמו שצריך.

'כדור', אמר מנו. 'כדור, יא סתום. יש כאן 5.56 תקני לגמרי, צבאי כמו שאומרים. נוצץ כאילו יצא היום מהמפעל של האמריקאים'.

ובבת אחת נכנסה בהם איזו תכונה, הם רצו להאמר הממוגן כדי להיסגר בתוכו ומתן, תוך כדי הריצה, דרך בטעות על הקצה של המכנס שלו, שהיה קצת גדול ממנו, ונפל על הכביש והכיסים שלו התפזרו. הוא הרים מהר את כל מה שהיה שם ודחס לכיס ואחר כך רץ, קצת מדמם מכפות הידיים, אל ההאמר. בינתיים יחיאל עלה מול החמ"ח בקשר ואמר שהם מצאו כדור, ככה אמר בלי שימוש בשפה צבאית בלי כלום, והחמ"ל הקפיצו מיד את הגשש, שיבוא לבדוק את שביל הטשטוש לפני שמשהו קורה, ובינתיים הם נסעו עוד כמה מטרים אל מעבר לעיקול וחיכו שם, שלא ירו עליהם בזמן שהם מסתובבים להם על הציר.

9. מפתח שלא בטוח מה הוא פותח

הם חיכו וחיכו עד שהגשש יסיים לבדוק ויגיד שהוא לא רואה כלום, וכנראה עמד שם מישהו על האספלט, אף אחד לא עבר על השביל ונכנס לישראל או להפך. בינתיים קוקו ויחיאל ומנו החליפו מחשבות מי זה יכול להיות ומתן, מתן בדק מה היה לו בכיסים. היו לו כמובן כל מיני דברים שעפו מהווסט, כל מיני עטיפות של פסק זמן וכאלה, והארנק שלו והפלאפון, אבל גם מפתח. בהתחלה הוא התלהב, כי זה היה מפתח שהיה נראה כמו המפתח של הבית שלו, שהלך לאיבוד לפני שיצאו למילואים, אבל במבט מדוקדק זה היה מפתח אחר לגמרי, אולי של בית אחר לגמרי. הוא שאל 'מישהו כאן איבד מפתח?' אבל קוקו ויחיאל ומנו משכו בכתפיהם, וגם הוא משך בכתפיים והכניס את המפתח חזרה לכיס.

10. מכתב מהילדה שלו שכתוב בו 'אני אוהבת אותך'

בתשע וחצי בבוקר הם הגיעו לבסיס לאסוף ארוחת בוקר שחיכתה להם בחמגשיות. עזרי היה על המטבח הבוקר, אז הייתה חביתה (שהתקררה) וסלט מושקע (ששחה במיץ של עצמו) וטחינה עם זעתר שנקטף מהשיחים שליד המקלחות, ולחמים שווים שנקנו ביישוב. הם נסעו בשקט, מותשים ועייפים, עד לגבעה של התאנים והתמקמו בה שוב ופתחו של החמגשיות ואכלו, ובינתיים הוציא מתן את הפלאפון מהכיס וראה שלש שיחות שלא נענו. הוא התקשר לתהילה.

"סליחה," הוא אמר בפה מלא, "לא עניתי, הייתה לנו איזו היתקלות מוזרה היום בבוקר. רצתי, נפלתי, דיממתי, קמתי, התרוצצנו – כל הבוקר היינו בתנועה ולא יכולתי לענות"

"אני מקווה שאתה שומר על עצמך" אמרה תהילה, וסיפרה שלקחה את הילדים לגנים, שאורי היה נינוח במעון ושהיא שמה ג'ל מיוחד לשלומית והיא הפסיקה לגרד. לא ברור אם זה פסיכולוגי או שהרגיע אותה באמת, וככל הנראה גם וגם. ואמרה שהיא עייפה מאוד והולכת עכשיו לישון, ורק רצתה לשמוע שהכל בסדר.

"הכל בסדר," אמר מתן, "אני עייף אבל הכל בסדר"

"לפחות שנינו עייפים", היא צחקה, ואחר כך ביקשה שיבדוק אם הוא יכול להגיע בשלישי, יש אירוע משפחתי, יום הולדת לשלומי, אח שלה. מקווה שלא שכחת. ובטח שאתה יכול לצאת, אתה לא היחיד ששומר כאן על המדינה, ושוב צחקה, וניתקה.

ורגע לפני שניתקה, אמרה 'אני שולחת לך משהו, תעיף מבט', ומתן הסתכל בפלאפון: התקבלה תמונה בצ'אט עם תהילה. הבת שלו, שלומית, ציירה אותו, ישן על מיטה עם רובה או מקל לידו, ולמעלה כתוב בכתב ידה של תהילה 'לאבא היקר תשמור עלינו', ולמטה כתוב ככה, באלה המילים, 'אני אוהבת אותך'.