כאיש שמאל שכותב טור בעיתון המזוהה עם הימין הרשו לי שלא להפתיע – בימי הסליחות ולקראת הימים הנוראים, בעיני אחת הסליחות הגדולות שאנו כיהודים חייבים השנה היא לחברה הערבית בישראל.
במשך שנים הדירו עצמם האזרחים הערבים של המדינה מהמשחק הפוליטי בישראל. אחוז ההצבעה של הערבים היה הנמוך ביותר. זה לא נבע מחוסר מודעות פוליטית – אחרי הכל, בבחירות מקומיות ביישובים הערבים אחוזי ההצבעה היו דווקא מהגבוהים בארץ. לדעתי זה נבע מתחושה שהם לא באמת יכולים להשפיע, שהם בבחינת זרים במדינת ישראל.
בשנים האחרונות החלה מגמת השתלבות הולכת וגוברת של החברה הערבית בחיי המדינה. יותר ויותר ערבים משתלבים במגוון תפקידים במשק, באים באינטרקציה גוברת עם החברה היהודית על גווניה, וזה מוליד גם תחושת שייכות מתעצמת. לא תוכלו היום להיכנס לבית חולים ולא לפגוש אח/ות או רופא/ה ערבי, בערים רבות בארץ אפשר למצוא שכונות מעורבות, תקופת הקורונה הדגישה גם היא את שותפות הגורל בין כולנו, שהרי, בהגעה לבית החולים איש לא בודק לאום או צבע עור.
השילוב הגיע גם למגרש הפוליטי, וכאן הוא נתקל באתגר משמעותי. בשרשרת מערכות הבחירות האחרונות, הציבור הערבי הושיט יד לציבור הישראלי-יהודי, אבל נענה בכתף קרה בואכה סתירת לחי מצלצת. בבחירות אפריל 2019 ניתן היה לראות את ניצני מגמת ההשתלבות. הסיעות הערביות רצו בשני ראשים, עשרות אלפי מצביעות ומצביעים ערבים הצביעו לרשימת מר"צ, שמצידה הציגה בפעם הראשונה בתולדות ישראל רשימה שבה 40 אחוז מהמקומות הריאליים היו ערבים.
בשתי המערכות הבאות, ראשי הסיעות הערביות הבינו את המסר, התאחדו והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. יתרה מזאת, הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה גם הציגה קו פרגמטי של השפעה והשתלבות, וכך חברי הסיעה המליצו על בני גנץ לראשות הממשלה, מה שאיפשר לו לקבל פעמיים את המנדט להרכבת ממשלה, דבר לא מובן מאליו כלל מבחינתם בהיותו רמטכ"ל לשעבר.
רבים ניסו לזקוף זאת ככתם שעומד לגנותו של גנץ. אולם, צריך לזכור שהמיעוט הערבי בישראל נמצא במקום לא פשוט. מצד אחד, מדובר באזרחי המדינה, שרוצים כמו כל אדם חיים של רווחה והצלחה במדינה בה הם חיים. מאידך, הם חלק מ"האחר" האולטימטיבי של האתוס הציוני – האומה הערבית, וספציפית בני העם הפלסטיני, שנמצא בלב הסכסוך על הארץ הזאת. אחיהם, ופעמים לא מעטות, בני משפחתם ממש, חיים תחת שליטה צבאית ישראלית ביהודה ושומרון. מסיבות אלה, הדרישות להזדהות חסרת פשרות של אזרחי המדינה הערבים עם האתוס היהודי-ציוני מתעלמת לחלוטין מהמצב המורכב בו הם נמצאים. ח"כ לשעבר עיסאווי פריג' הגדיר זאת כ"קרועים בין אבא לאמא", בין מדינתם לזהותם הלאומית.
הפתרון האידיאלי למשבר הקיומי הזה היה הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, שהיה מאפשר לאזרחי ישראל הערבים לרפא את הקרע הזהותי שלהם. עם זאת, גם בהיעדר הסכם כזה, ניתן להגיע להשתלבות משמעותית הרבה יותר של הציבור הערבי במרקם החיים הישראלי, ובראשו במערכת הפוליטית הישראלית.
זהו תהליך דומה לתהליך שעברה החברה החרדית החל משנות ה -80. גם היום, האתוס החרדי מתנגד נחרצות לציונות, כמרחיקה את הגאולה ומנוגדת לרצון ה'. יחד עם זאת, כאשר הפרגמטיזם החרדי פגש בשותף כמו מנחם בגין ז"ל שהציע להם שותפות בקואליציית המיעוטים שיצר, שהיא המפתח לשלטון הליכוד עד היום, הביאו את החרדים להשתלבות בפוליטיקה – ובשנים האחרונות בתקשורת, בכלכלה ובתחומים נוספים. זאת לצד שמירה על התנגדות מוצהרת לציונות, ותפיסה כי אנחנו עדיין במצב של גלות. לא בכדי, נציגי חב"ד, החסידות הפופולרית ביותר בקרב חילונים בישראל, לא מוכנים להכיר במונח "מדינת ישראל", ומשתמשים רק במונח "ארץ ישראל".
כניסת החרדים, שוללי הציונות, לליבת הפוליטיקה הישראלית לא רק שלא החלישה את המפעל הציוני, אלא אף חיזקה אותו. באותו אופן, גם כניסתם של נציגי הציבור הערבי בישראל למקום משפיע בפוליטיקה הישראלית, לא יפגע אלא רק יחזק את חוסנו ועוצמתו של המפעל הציוני. עלינו להיות מספיק בטוחים בעצמנו.
העובדה שלאחר הצעד האמיץ של עודה, גנץ לא ידע להיות כבגין בשעתו, להתגבר על הפער האידיאולוגי המובנה, ולבנות קואליציה שלכל הפחות נתמכת על ידי חברי כנסת ערבים, היתה סטירת לחי מצלצלת לרעיון ההשתלבות הערבית. העובדה שכולנו – כציבור ישראלי – עדיין לא יודעים לעכל לתוכנו מיעוט החי בתוכנו, מיעוט שרוצה לחיות חיים ראויים, בכבוד, תוך שמירה על זהותו וזכויותיו – היא ציון גנאי גם עבורנו. ראוי שנבקש מהם סליחה.
הכותב הוא מייסד החזית להגנת הדמוקרטיה ויו"ר הנהלת מרצ