מאת: דוד אלחייני
שנת תש"פ תיזכר כשנה שדחפה את החברה הישראלית היישר למשבר חברתי וכלכלי עמוק , פה ושם יש נקודות אור, פתח לתקווה אבל ללא סולידריות אמיתית. השיח הציבורי מתלהם, לא מכבד או ענייני ועובר תכופות לפסים אישיים. נדמה שכל מפגש, כל עניין או נושא הוא שדה קרב בו חשוב לנצח ולעזאזל המחיר, שישלמו אחרים. במציאות שלנו יש פלגנות מגזרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכנסת ישראל, חרדים, עולים חדשים, ערבים, חילונים ודתיים ותמונת המראה המשתקפת לנו מהמשכן די עגומה, אדם לאדם זאב.
לתקשורת יש חלק לא מבוטל בהעצמת המצב, אנחנו צרכני תקשורת עם הלקאה עצמית, מידי יום אנחנו צופים ונחשפים לשיח תקשורתי מתלהם, הופעה טלוויזיונית טובה היא הופעה שלא ניתנה בה האפשרות לאיש לדבר – קטיעת דברים, הרמת קול ומראיינים שמעדיפים לשמוע בעיקר את עצמם.
נוסף על כך, הרשתות החברתיות מהוות את אחד האתגרים הגדולים שלנו. בקלות בלתי נסבלת כל אחד מאחורי מקלדת יכול להוציא את דיבתם של אחרים רעה. הכל סבבה, למי אכפת אם זה פוגע ברגשות אחרים, אם זה מלבה שנאה. התחושה היא שאנחנו בקרב אבוד, שכחנו לאהוב.
משבר הקורונה העמיד את החברה הישראלית במבחן, לצד הכעסים, חוסר ההגינות והפגיעה יש מעשים שמחממים את הלב ומזכירים לנו למה כדאי להיות חברה מאוחדת, למרות הכול. אנחנו הרי יודעים להתלכד בזמנים קשים, במלחמות, אז למה לא ביום יום, למה לא להתאחד מול הפחד שמלווה בחוסר אונים?
מלבד זאת, בתחום המדיני יש מקום להכות על חטא, הבטחתו המפורסמת של ראש הממשלה להחיל ריבונות באיו"ש הפיחה תקווה ואחדות, תחושה של הגשמת חלום ליוותה את פתיחת השנה, אולם כעת עם סיומה, נשאר טעם מר של אכזבה. אנשי ההתיישבות מרגישים שהוליכו אותם שולל עם מזימה להקמת מדינת טרור פלשתינית, התושבים עדיין אזרחים סוג ב' מה שמוביל את מתיישבי מצפה כרמים לסכנת פינוי.
זה הזמן לשינוי, לבנות זהות חברתית חדשה, הגיע הזמן לשחרר, לסלוח ולא להתקרבן. בשביל זה צריכה להיות כאן מחויבות ולא מעט הקרבה. זה הזמן להחליט על תהליך של התבוננות וחשבון פנימי על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם המציאות גם אם היא כוללת פירוק של נושאים כבדי משקל בעברנו וניקי של כעסים שהצטברו במשך שנים.
לסלוח למפלגות המגזריות, כי במדינה משוסעת הדרך לדאוג לעצמך פוליטית היא להתבדל. ובו בזמן, לבקש לחשוב על המאחד, להתפשר למען האחר שהרי ישראל ערבים זה לזה.
אנחנו צריכים לסלוח לתקשורת כי זו אמת המידה שלהם להצלחה אחרת הם ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה, ויחד עם זאת לבקש ולדרוש שפה מכובדת, לא לוותר להם או לאלה המגיעים לאולפנים, לא להתפשר.
במציאות של מגיפה, משבר כלכלי וסגר טוב יהיה לזנוח את תרבות השקר, הישראבלוף, התככנות והפלגנות. במקום זה לחשוב על נעמה, יוסי, רחל ואחרים אנשים עם שמות שזקוקים ליציבות שהתקנות והכללים אמורים להביא, ומתוך כך לגלות אחריות ובגרות.
הבחירה שלנו לסלוח כוללת התמודדות עם מטעני כעס, סטיגמות ועוד. כשנהיה מודעים לכך ונבין את המחיר שאנחנו משלמים ועד כמה הוא כבד, נוכל להשתחרר מאותם מטענים בדרך הסליחה. ביום יום זה לא קורה בגלל התפיסה שסליחה היא תהליך שיש בו כניעה וויתור. אבל ערבות, חיבור ואחריות אישית במצב הזה הם לא כניעה אלא האפשרות היחידה שלנו לבנייה. מתוך הבנה של פגעי החברה נוכל לרפא אותם. עלינו להבין שאם לא נמחל מעט על כבודנו עבור הזולת המצב של החברה הישראלית ילך וידרדר.