קירוב רחוקים: ישראלים ואמריקנים צריכים להקשיב מחדש

"אז מה אתה באמת חושב על קשרי ישראל ויהדות ארה"ב? מה האג'נדה שלך?". שאלות מעין אלה נשאלתי רבות בחודשים האחרונים, מאז החלה הסדרה "קרובים רחוקים" על יחסינו עם הקהילה היהודית בארה"ב שהתפרסמה בחצי השנה האחרונה. התשובה שלי הפתיעה לא מעט. בניגוד לרוב עמיתיי בתקשורת, אינני דעתן, והעמדה שלי יכולה להשתנות משיחה לשיחה. אני יכול להקשיב לרבה של צפת, הרב שמואל אליהו, ולהסכים עם חלק מדבריו על יהדות הגולה – אך במקביל גם לשמוע את אמירותיו הנוקבות של ראש התנועה הרפורמית בארה"ב, הרב הרפורמי ריק ג'ייקובס, על יחסה של מדינת ישראל אליו ואל חבריו, ולהסכים. אמנם, בעידן של התקשורת הנוכחית, הטוויטר ושאר הרשתות החברתיות, מצופה מכל אחד מאיתנו להגיד את מה שהוא חושב על כל דבר ועניין. אלא שלמרות שאני מצוי היטב בפרטים, אני מבין שיש דעות רבות ושהמושג "שבעים פנים לתורה" לא נכתב במקרה.

אז מה הייתה המטרה שלנו בסדרת הכתבות? היא פשוטה אולי יותר ממה שחושבים: שנכיר זה את זה; שיהודי מדינת ישראל יכירו את אחיהם ואחיותיהם מעבר לים, שינסו להבין את המורכבויות, את ההבדלים ואת הצדדים החיוביים שיש שם ולא רק את השליליים. לרוב אנחנו לא שומעים אותם באמת, כיוון שרבים בציבור הישראלי הם שמרנים מדי או אפילו סגורים מחשבתית, ומפחדים לשמוע מה שיש להם להגיד. מנגד, גם יהודי ארה"ב לא שומעים את הקולות הישראליים האמתיים, כיוון שמי שמדבר איתם באנגלית הוא לא בהכרח כזה שמייצג את רוב אזרחי מדינתנו. הרי נבחרו כאן בכל מערכות הבחירות האחרונות ממשלות ימין, שבהן אורתודוקסים וחרדים אשר דעתם ביחס לרפורמים או ליהדות הליברלית היא שלילית. מרבית יהודי ארה"ב לא שומעים את הקולות הללו, המתנגדים להם, באופן מנומק ואינטליגנטי.

בארה"ב המצב קצת יותר טוב. מתקיימים שם כמעט מדי יום פאנלים עם רבנים מכל הזרמים. אך כאשר בישראל רוצים לעשות דבר שכזה רוב הרבנים האורתודוקסיים מסרבים. רובם לא יסכימו לשבת עם רב רפורמי או קונסרבטיבי, גם לא בחדרי חדרים. אבל אם כך הוא המצב, כיצד נכיר אלו את אלו? אני לא רואה פתרון מסתמן בלי שמישהו יסכים קצת לזוז מאזור הנוחות שלו. כסיכום לסדרה, אבקש להלן להיזכר בכמה מ-23 המרואיינים שמצאתי את דבריהם חשובים ביותר עבורי. לכל אחד מן הדוברים אוסיף את זווית הפרשנות שלי.

התנגדות וגיור סוציולוגי

השופט לשעבר אליקים רובינשטיין חידש עבורי בעיקר את הזווית האישית שלו על אודות הכתף הקרה שקיבל מיהודי ארה"ב בעקבות מעצרו של המרגל היהודי ג'ונתן פולארד. רובינשטיין שימש אז ממלא מקום שגריר ישראל בוושינגטון. "מי שהפעיל את פולארד לא הבין את ההשפעה הקשה שתהיה לכך על יחסי ישראל והקהילה היהודית הגדולה בארה"ב", הוא סיפר. "הייתי נוכח באותה תקופה בוושינגטון, וראיתי זאת במו עיניי. לפתע הרגשנו חשדנות כלפינו מהממשל ומהקהילה היהודית". צריך להבין את הסיטואציה שאליה נקלעה הקהילה היהודית. עבור הקיצונים מימין באמריקה, פולארד משמש ראיה לכך שהקהילה היהודית אמריקנית איננה נאמנה לארצה אלא לישראל.

רוב אמירותיו של רובינשטיין לא הפתיעו אותי בצורה מוחלטת. את דבריו כבר שמעתי ממגוון מקורות. אך דבריו של המרואיין השני שאליו הגעתי – הרב שמואל אליהו – היו רחוקים מכל מה שדמיינתי. מה שזעזע אותי הוא קביעתו שלא ניתן להיות יהודי אורתודוקסי בצורה מלאה אלא בישראל. על השאלה אם יש ליהודי ארה"ב עתיד השיב "בוודאי שאין להם עתיד", תוך שהוא מביא נתונים מסקר פיו שנערך בשנת 2013 על הקהילה היהודית-אמריקנית. הוא הוסיף: "כמעט אין אפשרות לחיות בארה"ב אם אתה לא רפורמי". וכאשר הקשיתי עליו, הסביר: "אם אתה רוצה להישאר יהודי, אתה צריך למצוא או להמציא דת שתאפשר לך לעבוד בשבת ולהישאר יהודי, וזו הדת הרפורמית".

אלנה ניוהאוס, עורכת מגזין האינטרנט היהודי-אמריקני "טאבלט" גדלה כאורתודוקסית-מודרנית בניו יורק ודעותיה הפכו לליברליות יותר בשנים האחרונות. היא אחת הקולות הבולטים בקרב הדור הצעיר של יהדות ארה"ב. היא אמנם ליברלית, אך אינה כמו עמיתתה בשמאל החזק, ג'יין אייזנר, עורכת הפורוורד, המתבטאת בצורה חריפה בנושאים הקשורים לישראל ולאורתודוקסיה. כאשר הגענו לנושא הנפיץ של נישואי תערובת ולכך שרבים בישראל רואים כיצד יהודי ארה"ב הולכים ונעלמים, היא הפכה אמוציונלית והשיבה: "שמתי לב שדווקא הקוראים הלא-יהודים שלנו, שהרבה מהם או מהן נשואים ליהודים, הם האנשים הכי נחמדים ומעורבים בקהילה היהודית. ישנן תתי קבוצות של יהודים שנשואים ללא יהודים והטענה כאילו אין יהדות שנוכחת בחיים שלהם היא אבסורדית. הרבה אנשים כאלה מגדלים את הילדים שלהם כיהודים, ושולחים אותם לבתי ספר או מחנות קיץ יהודיים".

תפיסה זו איננה בלעדית לניוהאוס. היא הפכה להיות רווחת בקרב יהדות ארה"ב, ואף הוגדרה לא מכבר כ"גיור סוציולוגי": אנשים שמחליטים שהם יהודים כיוון שהתחתנו עם יהודייה, או שמא "מרגישים יהודים" ורואים עצמם בעקבות כך חלק מהשבט. רבנים רפורמים מחתנים כבר הרבה שנים בני זוג שאחד מהם אינו יהודי, ומעטים מהם נשואים בעצמם לבני זוג שאינם יהודים. הקוראים הישראלים לא ידעו איך לאכול את ניוהאוס. "זה לא הרתיע אותנו", היא הגיבה. "להיפך, הבנו שאנחנו משקפים נאמנה את המציאות היהודית-אמריקנית, עד כמה שקשה לרבים לשמוע זאת".

מחלוקת אצל הרפורמים

מי שמתכתב עם דבריה של ניוהאוס בעניין נישואי התערובת הוא הרב הרפורמי ריק ג'ייקובס, ראש התנועה הרפורמית בארה"ב. "זו המציאות היומיומית שלנו בארה"ב", הוא סיפר לי במהלך ביקורו בישראל, "אבל אפשר להפוך זאת מקללה לברכה". הוא הסביר כי יש לקבל את כל אותם זוגות אך סירב להתייחס לשאלה האם הוא עצמו עורך חופות של נישואי תערובת. ג'ייקובס אף ניסה להשיב לביקורת על כך שעוד לפני שהכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, תנועתו הודיעה ש"זו לא העת". על עצם קיומו של הריאיון הזה קיבל העיתון ביקורת רבה. אך בעיניי, כאמור, לא נוכל להבין את יהדות ארה"ב מבלי שנשמע את ראש הזרם היהודי המאורגן הגדול ביותר באמריקה, היהדות הרפורמית.

כמה חודשים לאחר מכן ראיינתי רב רפורמי אחר, עמיאל הירש ממנהטן, אשר חושב כמעט 180 מעלות הפוך מג'ייקובס. גם כאן, קודם פרסום הדברים הרימו אנשים גבה. "עוד רב רפורמי?", שאלו אותי. אך אם ישנם מיליוני יהודים המגדירים את עצמם ככאלה, לא הגיוני שנשמע רק קול אחד ונשער שכך כולם חושבים. הירש, אחד מרבניה הציוניים ביותר של התנועה, סיפק הצצה למעין אופוזיציה לג'ייקובס. כאשר אמרתי לו שהזדעזעתי מכך שיהודים אמריקנים העומדים בראש ארגון גדול דיברו על "שתי מולדות לעם היהודי, ארה"ב וישראל" – הוא השיב בצורה שהפתיעה אותי: "יש כאלה שאומרים כך גם בתנועה שלנו, ובגלל זה אני דואג, כי אנחנו מידרדרים אחורה לתקופה שבה התנועה שלנו הייתה אנטי ציונית". הירש הסביר כי "יש אלמנטים של שינוי האיזון לכך שיש יותר מדי עיסוק אוניברסלי, ופחות הבעה יהודית". הריאיון עם הירש היה מרתק, שכן הוא שבר כמעט כל סטיגמה שיש לרובנו, כולל לי עצמי, על היהדות הרפורמית, וודאי על רבניה. "ישנה לצערי ביקורת אובססיבית על ישראל", אמר לי בדאגה.

צד שאנחנו כמעט לא שומעים כאשר אנו מדברים על היחסים עם יהדות ארה"ב אלו החרדים האמריקנים, שלרוב לא משתתפים בכנסים הגדולים של הארגונים היציגים. מדובר בקבוצה שהולכת ותופסת תאוצה בעולם היהודי, והילודה שלה, אל מול זאת של הליברלים, תהפוך אותה עם השנים להיות יותר ויותר משמעותית. מי שייצג את המגזר הזה הוא איש העסקים שלמה ורדיגר, בעל חברה לביגוד ספורט, המשמש בין היתר בתפקיד יו"ר חבר הנאמנים של "אגודת ישראל" החסידית.

"הם מגיעים לארץ ישראל כנציגי היהדות באמריקה, וזו בעיה", אמר על הרפורמים ועל היהדות הליברלית המיוצגת על ידי הגופים הגדולים. "האמת היא שהעתיד של היהדות באמריקה הוא של האורתודוקסים". גם ורדיגר העלה מספר נקודות חדשות וחידד את העובדה כי החרדים בארה"ב הם כמעט ציוניים, אם לא ציוניים לכל דבר בהרבה מהמקרים. הוא עצמו ערך לנכדו בר מצווה בחברון, יחד עם חיילים וחיילות שעליהם הרעיף כל טוב.

"אנחנו יותר 'פרו ישראלים' מאשר הזרמים האחרים: רכשנו דירות בישראל עבור הילדים שלנו, אנחנו טסים לישראל בחגים, שולחים את ילדינו לישיבות ומדרשות בארץ ותומכים בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ כשהוא מקבל החלטות חיוביות כלפי ישראל. אצלם, המצב הפוך". הוא עצמו לא הסכים להתייחס לשאלת הגיוס לצה"ל ואמר כי הוא סומך על "גדולי הדור" בישראל, אך הוא וחבריו תומכים בחיילי צה"ל ואף רואים בהם גיבורים לכל דבר. הוא לא הסכים להיכנס יותר מדי להבדלים בין הקהילות, אך הודה שישנם חרדים רבים בישראל שמוציאים להם שם רע.

ביקורת מן הימין

ורדיגר לא לבד. בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות יהודיים מימין המבקרים את היהדות האמריקנית על כך שהיא רובה בשמאל. אחד הקולות הבולטים הוא העיתונאי השמרן בן שפירו, אשר מופיע בין השאר בערוץ "פוקס ניוז" ולו אף כלי תקשורת משלו שהקים בשנים האחרונות. הוא עצמו משתייך לקהילת המודרן-אורתודוקס, חובש כיפה שחורה מזמש ונשוי לישראלית. לרוב הוא איננו מתבטא בנושאים יהודיים אלא עוסק בפוליטיקה אמריקנית ונחשב לאחד הקולות המרעננים והאינטליגנטיים של הימין האמריקני.

שפירו חושב שאם יש משבר עם יהדות ארה"ב, הוא רק עם קהילה מסוימת ולא עם קהילתו. "הייתי מחלק את הקהילה היהודית-אמריקנית לשתיים. יש אלה שבאמת אכפת להם מיהדות, וישראל היא בעדיפות עליונה עבורם, ויש אותם יהודים שהם אמנם יהודים מבחינה אתנית, אבל הולכים לבית הכנסת במקרה הטוב פעם בשנה, וגם זה כשהם אוכלים צהריים ביום כיפור. מדובר ביהודים שמקדמים את נושא ההפלות, זכויות הלהט"בים והפוליטיקה של השמאל יותר מאשר את היהדות. לא נראה לי שלרובם אכפת מישראל, ואני אומר את זה על סמך מחקרים סטטיסטיים".

אם כן, שפירו מסכים בלא מעט מהנושאים עם עמיאל הירש. לדעתו, היהדות הליברלית הפכה יותר מדי ליברלית ופחות מדי יהודית. הוא אף חושב שהיא אינה מחויבת מספיק ליהדות. אין ספק שהוא צודק בחלק מהנקודות שהוא מעלה, והיהדות הרפורמית צריכה לעשות חשבון נפש גדול. שפירו גם חושב שמדינת ישראל צריכה להשקיע את משאביה באורתודוקסים בלבד, בניגוד למתרחש כיום. "הם פרו ישראלים, יותר מחוברים לזהות היהודית שלהם, ולילדים שלהם יש יותר סיכוי להיות יהודים בעתיד". שפירו מכנה זאת "כדאיות כלכלית" ו"השקעה טובה יותר".

לאחר הריאיון עם שפירו ראיינתי דמות בולטת בצד השני של המתרס, עיתונאי הניו יורק טיימס תומאס פרידמן. פרידמן מסקר את ישראל עשרות שנים, ובישראל, במיוחד בימין, ישנם רבים שסולדים ממנו בעקבות הביקורת שהוא מטיח בישראל. היו ששאלו אותי: "הוא באמת איש רע כמו שהוא נתפס?". אחרים הוסיפו: "הוא היה נחמד?". הפתיע אותי שאנשים שופטים אדם מבלי שבכלל פגשו אותו.

לא הסכמתי עם מרבית דבריו, אך מדובר בקול חשוב שאנשים רבים מקשיבים לו. בעיניו, ודאי שיש משבר עם יהדות ארה"ב, ודוגמה לכך אפשר לראות במה שקרה בבית הכנסת שלו בעקבות מתווה הכותל. "החלטנו פה אחד להפסיק את גיוס הכספים השנתי לבונדס בימים הנוראים כפי שעשינו במשך הרבה מאוד שנים", הוא סיפר. "תמכתי במהלך, כיוון שאם ישראל אינה מכבדת את מה שאנחנו עושים בתפוצות, ואת צורת החיים שלנו, למה שנגייס עבורה כסף?".

לא הסכמתי עם הצורה שבה הדברים נאמרו ונעשו, אך אפשר להבין את יהדות ארה"ב: ממשלת ישראל הצביעה בעד מתווה הכותל, שהיה בעיני מרביתם סוג של פשרה, אך כמה שבועות לאחר מכן הקפיאה את המתווה ולאחר מכן ביטלה אותו. כל קבוצה הייתה זועמת על כך. אם הממשלה העבירה את ההחלטה עליה לעמוד בכך ולא לשחק במשחקים. ואולם, מנגד, על יהודי ארה"ב להבין שבישראל אין הפרדה בין דת ומדינה, ועל כן מדובר בסופו של דבר בפוליטיקה בלבד.

השיחה עם ח"כ יאיר לפיד, יו"ר סיעת יש עתיד, הייתה בעיניי חשובה ומעניינת. הקולות שהוא מביא מייצגים ישראלים רבים: הוא מתנגד להשקעה כלכלית ביהודי התפוצות, מגדיר ישראלים המתגוררים בחו"ל "יורדים" וחושב שישראל היא המקום האידיאלי ליהודים אם הם רוצים להיות מחוברים לזהות שלהם בצורה מלאה. "אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

ברשתות החברתיות ביקרו את לפיד והזכירו שהוא עצמו חי בארה"ב תקופה מסוימת. לזכותו ייאמר שהוא חזר בסוף לישראל. מעניין אף שגייס לשורותיו באותו השבוע את תהילה פרידמן ומשה (קינלי) טור-פז, שני פעילים עם רקע ציוני דתי מובהק אשר מחוברים מאוד לתפוצות, וחושבים שמן הראוי להשקיע בהן.

גילוי היהדות באמריקה

אחת השיחות המחכימות שהיו לי הייתה זו עם הרב משה דוד כ"ץ, מחסידות סאטמר. חלקים מאתנו גדלו לראות בהם גורם מנוכר ואף עוין למדינת ישראל, אך האם פעם הקשבנו להם? "בבית המדרש תוכל לשמוע קולות של אנשים שאומרים שהישראלים מתגרים באומות והורגים פלשתינים, וזה מעשה אסור, או שתשמע שלישראלים אכפת בעיקר מהאדמה ופחות מחיי אדם. זה קו מאוד עדין… ברחוב, מחוץ לקהילות סאטמר, לא נתבטא כך לעולם". עם זאת, כ"ץ עצמו מודע לכך שהרבה מהצעירים אט אט מתחברים לטכנולוגיה, ולא ניזונים אך ורק מכלי התקשורת הפנימיים של החסידות. בשקט בשקט, גם אצלם, צעירים רבים נפתחים אל העולם, חלק מהם אף רוצים לעלות לישראל.

עניין שחזר על עצמו אצל כל המרואיינים הישראלים החילונים שגרו בארה"ב למשך תקופה הוא שכולם הפכו להיות יותר מחוברים לזהות היהודית שלהם דווקא בארה"ב. מדוע כך הם פני הדברים? אולי משום ששם הם לא מרגישים את ה"הדתה", ומפתחים רצון להיות מחוברים למשהו, או שאולי זה בכלל הילדים. כך אמרה לי השחקנית והמגישה נועה תשבי: "זה היה יכול לקרות רק פה. אני יודעת שיש יתרון חזק בכך שאני יכולה לראות את היהדות מכאן. יש לי בארץ חברים אינטליגנטיים, מוארים, אנשים שעובדים על עצמם מבחינה אישית, שרוצים לקדם כאן עולם טוב יותר. אבל הפוליטיזציה של היהדות מפריעה להם לראות את המהות של היהדות". חבריה החלו לכנות אותה "הרבנית תשבי" כי היא פשוט התחברה ליהדות, ומבקשת ללמוד כמה שניתן. "כשאתה חווה בתי כנסת בארה"ב, אתה מבין שזה דבר נורא יפה. בתי הכנסת מאוד קהילתיים, והם גם מקום להתפתחות אישית ולמידה".

הפילנתרופ ואיש העסקים היהודי-אמריקני רוג'ר הרטוג, העומד בראש "קרן תקווה" בארה"ב, התבטא בצורה שלילית למדי כלפי היהדות הפרוגרסיבית בארה"ב: "הקהילה היהודית-אמריקנית לא תחזור להיות מאוחדת. אם כן, זה ייקח הרבה זמן. משהו יקרה, אבל עד שזה יקרה האורתודוקסים ימשיכו לגדול ויהיו חלק גדול יותר מהקהילה. הרבה יהודים אחרים מתבוללים, יש נישואי תערובת, ולצערי בהרבה קולג'ים יש אליטה של צעירים וצעירות יהודים ששיעור ניכר מהם לא מזהה עצמו כיהודי. הם אולי נולדו כיהודים, ייתכן גם שנולדו רק להורה אחד יהודי, אבל בכל זאת הם לא מזהים עצמם כיהודים. בטח שאין להם עניין רב בישראל. אז יש כאן מעין שברים ופיצולים שהתפתחו לאורך הרבה מאוד שנים, והם לא צפויים להיעלם בקרוב. להגיד לך את האמת, אני לא יודע איך אפשר לרפא את הקהילה היהודית-אמריקנית".

*

בחזרה למסע שלי בעקבות יהודי ארה"ב: בשנה החולפת נפטרה בשיבה טובה סבתי, סנדרה רובלין. היא נולדה בארה"ב, כמו יתר סבי וסבותיי. על מיטת חולייה הספקתי לשוחח איתה מספר פעמים על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. גיליתי שיש לי שורשים של ארבעה ואפילו חמישה דורות בארה"ב, ועל כן אני רואה בסדרה הזאת מעין עבודת שורשים.

סבתי השנייה, לואיס קליין, נפטרה אף היא בשנים האחרונות. היא וסבי נפגשו במהלך נשף ריקודים שהתקיים בבית כנסת במהלך יום כיפור בארה"ב. מתברר שהיה מנהג שכזה, כדי לשדך את הצעירים והצעירות. אילולא אותו מנהג, שבטח לא היה עובר היום, גם לא אצל הקונסרבטיבים, אולי לא הייתי נמצא כאן, וכך יתר משפחתי. אך משהו בפנייה הזאת אליהם, היהודים הצעירים, בצורה כזו, גרם להם להתחתן "בתוך השבט".

עובדות משפחתיות אלו מחדדות את הוויכוח סביב השאלה האם היהדות הליברלית מרחיקה מהיהדות או שמא מקרבת לתוכה? קשה לענות על כך בצורה מלאה, אך בוודאי שבמקרה שלנו, משפחת קליין, מנהג ליברלי זה הציל אותנו מהתבוללות. מנגד, הליברליות של היום הרחיקה בצורה ניכרת שמאלה כך שקשה שלא לתהות היכן עובר הקו האדום, מדוע התנועה הרפורמית צריכה להתנגד להתנחלויות? ולמה הם תורמים מיליארדי דולרים למדינות מתפתחות באפריקה במקום לקהילות שלהם או לישראל?

ניסינו במעט להאיר את הזוויות השונות שישנן כאן בישראל ושם בארה"ב. לא הגענו לכולם, אך ללא ספק הצלחנו במעט לעורר כאן שיח משמעותי. אני לא מצפה מאף אחד לשנות את דעותיו אך כן שנוכל לנהל כאן דיאלוג אמתי, ושנדע ללמוד מהטוב שיש בצד השני, כי יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. וגם להם יש הרבה מה ללמוד מאתנו.