כשאני שואל את שירה רודרמן מתי היא הכירה לראשונה בכך שיש יהודים שחיים מחוץ לישראל, היא צוחקת. "לא ממש הכרתי את העובדה שיש יהודים שחיים בחו"ל כשהייתי צעירה. רק בצבא נפתח לי הראש בהיבט הזה. חייתי עד אז בתפיסה מאוד ישראלית־טיפוסית, שיהודים צריכים לעלות לישראל, ומי שיהודי ושאכפת לו מיהדותו – צריך לחיות בישראל. המבט היה עלייה אל מול ירידה: מי שבפנים הוא חלק מהעם היהודי, ומי שלא – לא. לא השקעתי הרבה מאוד מחשבה בנושא".
רודרמן (39) משמשת בשנים האחרונות כמנכ"ל קרן רודרמן, המקדמת את שילובם של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החברה, ופועלת לחיזוק הקשר בין מדינת ישראל ליהדות ארצות הברית. כיום היא מתגוררת עם בעלה וארבעת ילדיה בבוסטון. בצעירותה כלל לא חלמה לבקר בארה"ב, ודאי שלא לגור שם.
"גדלתי במשפחה מעורבת. אמא שלי הייתה אשה דתית ואבא שלי היה אדם מסורתי לא דתי, כך שגדלתי בסביבה פלורליסטית בלי שהגדרנו את זה ככה. אם היום הייתי צריכה להגדיר את הוריי הייתי אומרת שאבא שלי הוא איפשהו על הרצף, בין מסורתי ל'קונסרבדוקס', שומר כשרות אבל לא שבת, ואמא שלי אישה דתית מאוד, חובשת כיסוי ראש ושרוולים ארוכים. צד אחד של משפחתי מהודו, הצד השני מאיראן".
אל הסיפור היהודי העולמי נחשפה רודרמן בשנות התיכון: "החוויה המכוננת של חיי הייתה המשלחת לפולין בתיכון. זה גרם לי להבין שאנחנו באמת חלק מסיפור הרבה יותר גדול. בארץ, הכול ברור לנו מאליו. ישראל מבחינתנו תמיד הייתה שם. אבל פתאום הבנתי שאני נקודה אחת קטנה בכל הרצף הזה ושיש לי ולנו אחריות כחלק מעובדה זו. הדבר הגדול הזה הוא העם היהודי. זו אמנם תובנה של ילדה בכיתה י', אך זו הייתה חוויה רגשית גדולה. אני אדם מאוד מאמין, ולדעתי אי אפשר להיות חלק מהעם היהודי בלי להאמין שיש משהו גדול יותר שפועל בדרך שאנחנו לא מבינים. חלק יגידו שזה א־לוהים, אחרים יגידו שזה משהו מכונן אחר".
פיצול בקהילות העולם
במהלך שירותה הצבאי עסקה רודרמן בהוראת השפה הערבית עבור אנשי קהילת המודיעין, באולפן עקיבא שפעל אז בנתניה. שם פגשה עולים חדשים ויהודים מהעולם שהגיעו לישראל וביקשו ללמוד את השפה העברית. "פגשתי פתאום אמריקנים, רוסים ויהודים מכל רחבי העולם, המגיעים לארץ ללמוד עברית. חשבתי לעצמי: מאיפה הם באים? מה הולך פה? למה ישראל חשובה להם למרות שהם לא חיים בה? מה זה אומר על היהדות שלהם?".
במהלך אותה תקופה פגשה את מי שהפך לבעלה, ג'יי, בן למשפחה בעלת אמצעים מארה"ב, אשר מוכרת מאוד בקרב הקהילה היהודית. "הקטע הכי הזוי וסוריאליסטי הוא שלא חשבתי עליו לדקה. אפילו לטוס לארה"ב לא עניין אותי באותה התקופה. חשבתי על קריירה צבאית, שירתּי 3 שנים ורציתי להישאר עוד כמה שנים בקבע, לעבור אחרי זה למגזר הציבורי". היא ממשיכה לתאר את הפערים שהיו בינה לבין בן הזוג המיועד, שמייצג במידה מסוימת את האליטה היהודית־אמריקנית, "אני ספרדייה והוא אשכנזי. אני דתית והוא לא. הוא גדל במשפחה מסורתית, קונסרבטיבית של פעם, שזה שונה מקונסרבטיבי של היום. הייתי הכי ישראלית שיש, ואילו כיום אני כמעט חולקת את חיי באופן מהותי, האישי והמקצועי, בין שתי יבשות. לילדים יש אזרחות כפולה, אך גם זהות כפולה: יהודית אמריקנית וישראלית".
אז איך זה להיות אישה שהפכה מציונית שמתנגדת לקהילות יהודיות מחוץ לישראל לישראלית הזאת שפתאום חיה בארה"ב?
"החוויה הראשונה שלי הייתה מאוד חיובית, אבל גם מאוד שונה, אפילו מוזרה, ולא במובן השלילי. כמו ילד שנכנס לחנות ממתקים, הייתה לי התרגשות שכזו. מצד אחד העושר הפיזי, אך מצד שני העושר היהודי־קהילתי. לראות אנשים שמתכנסים אל תוך קהילה, משקיעים מאמץ אדיר להיות יהודים. הרי לשלוח ילדים לבית ספר יהודי זו מחויבות והוצאה כלכלית לא מבוטלת של עשרות אלפי דולרים בשנה. היה לי כל כך מדהים לראות מחוץ למדינת ישראל את מה שכל־כך טבעי לנו וברור לנו – לראות שמתקיימים חיים יהודיים מדהימים אך מורכבים, בגאווה, שייכות ואכפתיות גדולה ליהדות ולמדינת ישראל. תמיד הדהימה אותי היכולת לשמר מחויבות למדינת ישראל ולציונות כשאתה חי אורח חיים אחר לגמרי ובמדינה אחרת".
היא מספרת כי בעלה ג'יי לא גדל בניו יורק, מדינה עם כמיליון יהודים וחיי קהילה עשירים ומגוונים, אלא במקום שבו לא חיים הרבה יהודים. "הוא גדל בסביבה לא יהודית, בבית ספר לא יהודי, והדהים אותי שהוא עדיין ציוני כה גדול ועם זהות יהודית חזקה. עניין אותי – איך מייצרים אנשים כאלה מחוץ לישראל?"
מה הכי הפתיע אותך?
"כמובן שהדהים אותי, כמו כל הישראלים שמגיעים לארה"ב, הגיוון היהודי; המנעד הזה ביהדות שאני כבר למדתי להכיר לעומק. סוגים שונים של יהודים. אך למרות השוני, לכולם מחויבות גדולה. עד היום אני נכנסת לבתי כנסת קונסרבטיביים או רפורמיים בארה"ב ואני נדהמת. אני נדהמת כי זה שונה ממה שאני רגילה ביום יום".
רודרמן עצמה מנהלת חיים אורתודוקסיים, וילדיה לומדים בבית ספר יהודי אורתודוקסי בברוקליין, פרבר של בוסטון. "זה מדהים לראות את התהליך הזה שהשתנה עם השנים. פעם כולם היו שייכים לקהילה האורתודוקסית, ובעולם האשכנזי של היום זה כבר ממש לא כך. העולם הספרדי שונה בהיבט הזה. אתה לא חייב להיות דתי אבל תהיה מסורתי. מצד שני אני חווה את כל המחלוקות שיש בקהילה היהודית כאן; אנשים יכולים לריב על גובה המחיצה, ולאחר מכן מתפצלים ומקימים בית כנסת נוסף. למה? למה צריך כל כך הרבה קבוצות? רוב העולם הדמוקרטי רואה זאת כדבר מדהים, אבל אני לא מסכימה עם זה. במקום להתאחד, אנחנו מתפצלים. גם מבחינת קיימות כלכלית זה מקשה על הקהילות, שצריכות לגייס עוד כספים".
לדבריה, בניגוד לסטיגמה "אין עודף כסף בקהילה היהודית". "יש אמנם כסף, אבל רוב היהודים לא תורמים למטרות יהודיות. מדובר בגרעין קטן של תורמים עם מחויבות כספית ואידיאולוגית שמשקיע בקהילה. אנחנו בתקופה שבה העולם היהודי מרגיש מאוד בטוח, משגשג, ובסלנג הכי ישיר: אנחנו על הגל. לא הייתה תקופה משגשגת מזו. ישנו עושר כספי, וישנם יהודים שנושאים תפקידים בכירים, דבר שכמעט לא היה קיים בצורה כזו בהיסטוריה. בארגנטינה יש שני שרים יהודים, וזו מדינה אנטישמית במהות שלה. לכן אנחנו לדעתי מתבלבלים. המצב שונה ממה שהיה בעבר. אין כיום סכנה קיומית לעם היהודי. פעם לא הייתה מדינת ישראל, ולכן מה שהיה לנו אז היה רק העם, והדאגה האחד לשני. היום יש ליהודים מדינה, ואנחנו גם מרגישים מאוד בנוח לבקר אותה בכל מיני תחומים".
חסר ייצוג מאחד
"יש לנו היום שתי קהילות יהודיות שזהות כמעט לגמרי מבחינה מספרית: ישראל וארה"ב. צריך להבין שהקהילה היהודית בארה"ב היא כוח כלכלי ופוליטי עצום. אנשים כמו שלדון אדלסון וחיים סבן לא רק מעורבים בקהילה היהודית אלא משפיעים על המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית, וכך משפיעים על ארה"ב כולה. היהודים חזקים מאוד בארה"ב, וכשמיעוט מגיע לעמדת כוח כזו – הוא באופוריה".
למה אופוריה כזו יכולה לגרום?
"להכול. דברים טובים ופחות טובים. כשקורה משהו בישראל צריך לתת קרדיט גדול לקהילה היהודית, שמסייעת ומשפיעה על ישראל כמדינה. אך קורים גם דברים מורכבים: אין הלימה בין התשתיות הקיימות היום בעולם היהודי לבין השיח ורמת המורכבות בישראל. אם בעבר התשתית הייתה שהקהילות היהודיות נפגשו בחדרי חדרים, בשקט, ועבדו כמיעוט לחיזוק הקהילות, היום המצב הפוך: הכול פומבי, והקהילה מרגישה בנוח גם לבקר את ישראל. אין את אותה חובת שייכות שהייתה בעבר. הכול מאוד ציבורי, בוטה, לא מרחם, מקודם ברשתות החברתיות או בתקשורת.
"לדעתי הקהילה היהודית המאורגנת לא התקדמה בקצב ההתפתחות של החברה, ועל כן היא משתמשת בתשתיות מיושנות. הקהילה היהודית המאורגנת משתמשת בתשתיות כאלה המאפשרות שיח רק עם מי שחבר בהן. אין אחדות בין הארגונים, ומי שמייצג קבוצה מייצג רק אותה, ולא את הכלל. כל ארגון יהודי גדול בארה"ב יתחרה מי ייפגש עם המנהיגים הבכירים ביותר, בין אם זה עם נשיא ארה"ב או עם ראש הממשלה הישראלי, חברי כנסת ובכירים נוספים, דבר שייתן להם כביכול את המעמד הגבוה יותר. המנגנונים האלה מחלישים את הצורך הגדול יותר שיש לנו במנגנון מאחד.
"כשרואים חוסר אחדות, חוסר מחויבות, ראש הממשלה הישראלי יהיה נאמן לגוף אחד במקום הגוף השני, וקשה להאשים אותו בזה. ואגב, אני לא מדברת רק על ראש הממשלה הנוכחי, אלא גם על שמעון פרס ויצחק רבין ז"ל כשהיו ראשי ממשלה. אני אומרת דברים אלה בהמון דאגה, צער ותסכול. אני מרגישה שאיבדנו את המכנה המשותף שהיה לנו כעם יהודי וכמדינת ישראל. במשך 70 שנה הקהילה היהודית פעלה לקיומה של מדינת ישראל, זה מה שהניע אותה. היום זה כבר לא הערך העליון, ופלורליזם איננו מכנה משותף".
רודרמן מסבירה כי לדבריה חייב להתרחש שינוי בפרדיגמה ובשיח בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. "ישנו פער גדול בין שני הצדדים. אין ערך משותף, זה לא הוגדר אף פעם. אני מאלה שחושבים שההגדרה דווקא צריכה לבוא ממדינת ישראל. לא בצורה פטרונית של 'אנחנו נגיד לכם מה לעשות', אלא מאחר שישראל היא מדינת העם היהודי, ויש שם היכולת הכלכלית, המסורתית והפוליטית לנהל שיח כזה, היא צריכה לשאול: יהודי ארה"ב, מי מייצג אתכם? אין לי ספק שזה לא הארגונים של היום. רובם הוקמו לפני 100 שנה.
"אני לא מותחת ביקורת על אותם ארגונים. הם עושים עבודת קודש. חלקם, כמו הג'וינט, הצילו אנשים מכל העולם. אך זו לא המהות. מדינת ישראל צריכה להחליט איך מנהלים מדינה שהיא מדינת כל אזרחיה אבל גם מדינה של כל העולם היהודי, לא משנה היכן הם מתגוררים. זה לא פשוט, הרי אין מדינות במודל הזה. זה מצריך שיח של אנשים מחויבים ורציניים שרואים את המטרה לנגד עיניהם, לא כאלה שרוצים לעשות פוליטיקה או כסף או לצבור כוח.
"שאלה זו מעסיקה אותי יום יום, 24 שעות ביממה בשנים האחרונות: איך גורמים לישראלים להבין שישראל היא יוצאת דופן, שהקיום היהודי והדמוקרטי שלה חייב להימשך, אך שיבינו שהם חלק מהסיפור הגדול והוא העם היהודי. לעם היהודי יש היסטוריה, הווה ועתיד, הבעיה היא שאנחנו נשענים על ההיסטוריה במקום להציב מטרה משותפת לעתיד. זה מאוד בעייתי".
קהילת הישראלים היורדים
נושא נוסף שבו עוסקת רודרמן הוא קהילת הישראלים בארה"ב. יש שיגידו שחברים בה בין 850 אלף למיליון איש. כאמור, היא עצמה ישראלית המתגוררת בארה"ב, מציאות שלדבריה לא פשוטה לה.
"אני רואה עצמי כמישהי שעובדת בשירות העם היהודי. אני אמנם גרה פה (בארה"ב), אך בעיניי המציאות שהייתה קיימת כשהייתי צעירה איננה רלוונטית היום. גדלתי בישראל כאשר כל מי שהיגר הוגדר 'יורד'. זו הייתה בושה גדולה אם מישהו היה יורד מהארץ. היום אין דברים כאלה; בשנת 2018 ישנה מציאות שבה מסיבות שונות, לא רק אישיות, ישראלים יוצאים לחו"ל לרילוקיישן. אנשים מהגרים לארה"ב לתקופה קצרה ופתאום מוצאים את עצמם שם לעשר שנים, נולדים להם ילדים, והמציאות הופכת מורכבת יותר.
"כאמור, אני אישית לא חלמתי אי פעם שאחיה בארה"ב. הכרתי אמריקני ופיצלתי את חיי. יש קבוצה גדולה של קרוב למיליון ישראלים בארה"ב. זה מספר מטורף. והם יהודים. זה משנה את המשוואה.
"כמדינה שמסתכלת על מדיניות, זו סוגיה מאוד מורכבת וחשובה: האם מסתכלים על ישראלים שחיים מחוץ לישראל כנכס או נטל? האם אנחנו מסתכלים עליהם כעל חלק מהקהילה היהודית, או כעל ישות נפרדת? אלה שאלות חשובות כיוון שרוב הישראלים שחיים בארה"ב לא רואים עצמם חלק מהקהילה היהודית, לא שולחים ילדים לחינוך יהודי, אינם חברים בבתי כנסת, ומבחינה סטטיסטית, אחוזי ההתבוללות שלהם גבוהים יותר מאשר אלה של היהודי האמריקני הממוצע".
למה הישראלים האמריקנים והיהודים האמריקנים לא מצליחים לחיות בשיתוף פעולה?
"רוב אלה שמהגרים מישראל מצויים בפרנויה של כפייה דתית. הם חושבים שהיהדות זה דבר מוקצה. לצערי הפסדנו אותם בפן היהודי, לדורות, אבל עדיין יש להם שייכות למדינת ישראל. בסוף המציאות יותר חזקה מאיתנו: ברגע שהילדים של המשפחות הישראליות לא נמצאים במסגרת יהודית, הזהות נחלשת. רק עכשיו הם מבינים את זה. אלה שהגיעו לארה"ב לפני 25 שנה מבינים כעת שילדיהם נטמעו בחברה האמריקנית".
אך משהו השתנה בשנים האחרונות: גוף בשם IAC (המועצה הישראלית־אמריקנית) הוקם ומגדיר עצמו כארגון הגג של "הישראלים האמריקנים". מדי שנה מגיעים אלפים לכנס שלהם בוושינגטון, שהולך וצומח ואף הופך עצמו ללובי פרו ישראלי חדש ושונה מאלו הקיימים כיום. רודרמן היא חברת הנהלה בסניף המקומי של IAC באזור בוסטון. "פתאום קם ארגון גדול ומאסיבי. הרי הישראלים מרגישים צורך להיות מחוברים, לחוות חגים יחדיו בעברית, לדון על חינוך ילדיהם, על הקשר לישראל ועוד. כנראה שהיינו צריכים לחכות דור שלם כדי לדון בסוגיות האלה".
היא אומרת ש"לקח הרבה מאוד זמן להתחבר לארגון הזה, ואני גם לא מזהה עצמי כישראלית אמריקנית, אלא כישראלית. אמנם יש לי עבודה ובית בארה"ב, אבל הבית האמיתי שלי הוא במדינת ישראל. מאידך גיסא, יש לי המון שאלות ותהיות כיצד לגדל את הילדים שלי כרגע בארה"ב. יש לי קווים אדומים: הילדים שלי ילמדו בבית ספר יהודי־דתי, והם ידברו עברית. הבן הגדול שלי מדבר כרגע על שירות בצה"ל, אבל מאיפה לי לדעת מה יקרה עד אז?"
רודרמן סבורה כי ישנם שני דברים שצריכים לקרות כדי לגרום לקהילה הישראלית־אמריקנית לשרוד: "הישראלים בארה"ב חייבים להיות מחוברים לזהות הישראלית־ציונית ולהביע תמיכה ללא סייג במדינת ישראל. לוודא שעם כל הביקורת שיש כלפי ישראל, לפחות הישראלים בארה"ב יתמכו. שנית, הקהילה הישראלית־אמריקנית חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית־אמריקנית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהקהילות היהודיות לא יפתחו את דלתותיהן לישראל, כפי שהיה בעבר. לא הייתה קבלה או התייחסות לישראלים, וזה חייב להשתנות".
לטענתה, "לישראלים האמריקנים ערך מוסף שהם יוכלו לתרום לקהילה היהודית. צריך רק לחשוב איך עושים את זה. אני מקווה מאוד שמדינת ישראל לא תתעלם מהנושא הכה חשוב הזה, כמו שהיא עושה בסוגיות אחרות. אני לא אומרת מה המדיניות צריכה להיות, זו החלטתה של הממשלה, אך רק שיחליטו. המספרים של הישראלים גדלים, ועם הזמן שעובר אנחנו משלמים על איבודם של עוד אלפים רבים. הזמן יקר, ויש לכך השלכה מאוד גדולה".
לטענתה, ההחלטות על מדיניות שכזו צריכות להיות ארוכות טווח. "המחשבה לא צריכה להיות: אנחנו כעת במלחמה או יש הצבעה באו"ם – בואו ננצל את הישראלים שחיים בארה"ב. אלא לחשוב עשרות שנים קדימה. עם אופק שמנהל את הסוגיות של העם היהודי".
לדבר את אותה השפה
מה יש לישראלים ללמוד מהקהילה היהודית אמריקנית ולהיפך?
"קשה לי להשוות, כי יש שוני גדול בין קהילה יהודית בעולם לבין מדינה. אך ללא ספק לישראלים יש הרבה מה ללמוד בכל מה שקשור בחוויה של להיות חלק מהעם היהודי. יש משהו מדהים שקורה כשאתה חי כמיעוט; אתה כל הזמן שומר על הגחלת, מלא תשוקה, מעורבות. כשאתה חלק מהרוב, זה לא קורה. צריך לחשוב איך ישראלים יכולים לאמץ את המתודולוגיה הזו".
רודרמן גורסת שגם ליהודים האמריקנים יש הרבה מה ללמוד מהישראלים. "החשיבה התרבותית בארה"ב היא שהאדם הפרטי נמצא במרכז. יש לכך פלוסים ומינוסים. מאידך גיסא, במדינת ישראל, גם אם אנחנו פחות סוציאליסטים מפעם, המהות היא סוציאליסטית, חושבים כשבט, כקבוצה. לא כאינדיבידואל. אני יותר מתחברת לגישה הזו לחיים".
יש ישראלים רבים שיגידו: למה לנו הצרה הזאת של הרפורמים. הם הרי מתבוללים, רבים מהם מקדמים אג'נדה אנטי ישראלית. אולי בכלל כדאי לנו להפסיק עימם את השיח.
"אני אחזיר אותך לנקודה שדיברנו עליה קודם לכן: אנחנו חייבים ליצור תשתיות שמאפשרות שיח בין הקהילה היהודית־אמריקנית לבין ישראל. הרי הסוגיות יעלו ויחזרו שוב ושוב אם לא נפתור את הנושא מהשורש. מתווה הכותל, חוק הגיור, סוגיות של פלורליזם – אלו סימפטומים לסוגיות גדולות יותר שלא מטופלות לעומק. אין לי את כל התשובות, אך לא עסקנו בשאלות בצורה אמיתית, וזה לא יעזור לנסות לפתור אותן בכל פעם באופן נקודתי. מדינת ישראל צריכה להחליט על אופייה כמדינת העם היהודי בעצמה או יחד עם היהודים בעולם. העיקר שתעשה זאת. מה שמתרחש כיום זו מלחמת כוחות, וזה שובר את ליבי. מי שחזק באותו רגע ינצח, בעיקר בצורה תקשורתית.
"אנחנו לא מדברים את אותה השפה", היא ממשיכה לתאר את המציאות המורכבת שמולה אנו עומדים כיום. "כל אחד רואה את הבעיות מהמקום שלו ומבוצר בעמדתו. אין משהו שמפשר, מגשר או מאפשר לצדדים לראות את הצד השני. מדינת ישראל היא מדינה המייצגת את כל העם היהודי, או לפחות אמורה להיות כזאת. אך באותו הזמן ישנם חברי כנסת שיכולים להתבטא באופן לא מכבד נגד קבוצות שלמות בעם היהודי. צריך להגדיר מה תהיה האחריות של אותם חברי כנסת שאמורים לכאורה גם לייצג את כל העם היהודי".
לסיום, יש לך הזדמנות להעביר מסר לקוראים שלנו.
"לא ברור מאליו שהעיתונות הישראלית תעסוק בסוגיות האלה, ואני חושבת שישנה חשיבות להמשיך את השיח החשוב. ככל שנפעל בנושא, השינוי המיוחל יתרחש. כולי תקווה שאנחנו כמדינה נשכיל להבין את החשיבות ואת הכוח החיובי שיש בעובדה שאנחנו מדינה שפתוחה בפני כל יהודי באשר הוא בעולם. כדי להיות מדינה כזאת יש עלינו אחריות גם להעביר את המסרים האלה: ללמד, לחנך, לחוות ולהנגיש את הנושא לאזרחים הישראלים, כדי שלא ימשיכו לראות את יהודי העולם כנטל או כ'דוד סאם' שאנחנו שומרים לעת צרה. לחשוב כעם, שאחראי ומסור האחד לשני.
"חשוב לפעול למען הגדרה של היחסים בין שני הצדדים דווקא עכשיו, כאשר המציאות טובה. לא בשעת משבר ומצוקה. להשקיע האחד בשני, להוביל לשינוי האחד אצל השני. בתשתיות מחודשות בקהילה היהודית־אמריקנית ובתשתיות לשיח. אני חושבת שכולנו צריכים להחזיר לעצמנו את הגאווה של מה זה אומר להיות יהודי, ולהיות ישראלי. יש לנו מדינה מדהימה, אי אפשר להגיד את זה מספיק, ויש לנו עם יוצא דופן. כולי תקווה שבשנות ה־70 של מדינת ישראל נהיה מסוגלים לקבל החלטות מאוד משמעותיות, שישליכו לדורות, כלפי העובדה שאנחנו מדינה של עם. אני מייחלת שיותר ויותר ישראלים הנמצאים בעמדת קבלת החלטות יהיו עם אוזן קשבת ואכפתיות כלפי העם היהודי. היום מרגישים שזה שולי, ואנשים לא מבינים כמה זה יום יומי וקריטי".
