יעקב כץ (כצל'ה) היה בן 20 וקצת כשיצא לראשונה לניו יורק, כדי לגייס כסף לכולל של כמה משפחות בודדות שהתגוררו ביישוב קטן שנקרא בית אל. הוא נפגש בביתו של דוד הולנדר, שהגיע לאמריקה כמה עשרות שנים קודם לכן כפליט מאירופה, עם קבוצת גברים ונשים, וסיפר להם על המתרחש ביהודה ושומרון לאחר היבחרו של מנחם בגין לראש ממשלה. כצל'ה ידע שהוא צריך לרתק את המשתתפים, על אף שהאנגלית שלו לא הייתה מושלמת וכך גם ההיכרות שלו עם יהדות התפוצות. הוא שלף קלף שאף אחד בחדר לא היה מוכן לו.
"היה לי קשר מאוד טוב עם אריק שרון, שחילץ אותי במהלך מלחמת יום כיפור, בניגוד להוראות", הוא מספר. "שרון היה שר החקלאות ואני הייתי מבאי ביתו באופן קבוע. כשהגעתי לאמריקה, הבנתי שאם אני נפגש עם קבוצה של יהודים עשירים אני חייב להפתיע אותם. הרי לא באמת מעניין אותם הכולל שלנו בבית אל. התגוררנו בכמה קרוואנים, ומי שמע על המקום הזה בכלל. אמרתי לאשתי: תתקשרי לאריק ב־3:00 לפנות בוקר בשעון ישראל, תעירי אותו, ותגידי לו שיתקשר למספר הטלפון בבית שבו אנחנו נפגשים בניו יורק. שיפתיע אותם.
"לא ידעתי אם היא הצליחה. הרי לא היה אז סלולרי, וכל שיחת טלפון בינלאומית הייתה מאוד יקרה. אנחנו יושבים שם, אותן משפחות עשירות ואני. הם שוחחו עם 'כצל'ה הגיבור', זה עם המקל. ופתאום הטלפון מצלצל, ואשתו של הולנדר אומרת 'אריק שרון על הקו'. מדהים. הוא קם ב־3:00 בבוקר, ודיבר עם כל החבורה במשך כשעה וחצי. סיפר סיפורי עלי באבא על חייו כקצין ולוחם, ועל הקשר בינינו. הם ליקקו את השפתיים. כל אחד מהם תרם עשרות אלפי דולרים, וזה מה שהיינו צריכים כדי להקים את היישוב ואת המוסדות.
"בקרוב נקיים את הדינר ה־36 לבית אל בארה"ב. זה האירוע הציוני הגדול ביותר באמריקה המזרחית, ואליו מגיעים יהודים מכל הסוגים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, והכול התחיל בשיחת טלפון אחת מאריק שרון בשעה 3:00 לפנות בוקר. בית אל לא הייתה אז מוסד בכלל, כיום יש לנו 1,200 תלמידים".
פגישה עם הגרינרס
כץ נולד בירושלים לאם שמשפחתה גרה כבר כמה דורות בארץ. אביו עלה לישראל מפולין בשנת 1936 לבדו, ומשפחתו נספתה בשואה. הוא למד בישיבת כפר הרא"ה אצל הרב משה צבי נריה, ולאחר מכן בישיבת מרכז הרב. בצבא שירת בסיירת שקד, ונפצע במהלך מלחמת יום הכיפורים. "כמו רוב חבריי, לא היינו מחוברים לעובדה שיש יהודים בתפוצות. כשבגין עלה לשלטון בשנת 1977 החלטנו שאנחנו צריכים לבנות בהיקפים גדולים. היינו כמה משפחות בודדות בבית אל, ואמרתי לרב זלמן (מלמד): אני קופץ לכמה שבועות לניו יורק כדי להביא את הכסף הראשון ליישוב ולמוסדות", הוא נזכר.
אותה חבורה של יהודים אמריקנים אמידים, שעימם החל כץ את הקשר, הוגדרו בארה"ב "גרינרס" (ירוקים) – כינוי למהגרים טריים אשר הודבק לרבים מניצולי השואה שהגיעו לאמריקה. "רוב שארית הפליטה הגיעה דווקא לארה"ב או לבריטניה, ורק מיעוט הגיע לישראל", אומר כץ. "חשוב להבין שאותם מהגרים שהגיעו לארה"ב סביב השואה גרמו למהפך הגדול; הרי עד אז יהדות אמריקה הייתה בעיקרה מתבוללת, ופתאום הגיעו קרוב למיליון יהודים, בעיקר מחסידויות, בעלי רגש גדול, כמו חסידי סאטמר ואחרים, והם נתנו דחיפה גדולה לאורתודוקסיה, שעד אז הייתה מאוד קטנה.
"אותה חבורה הזרימה דם חדש לקהילות היהודיות, כך שיוכלו לבסס את המושג של אורתודוקסיה דתית בארה"ב. הכוח הגדול היה של יהודים ממזרח אירופה, אך גם של מהגרים מגרמניה, שהיו דתיים. תלמידיו של הרב שמשון רפאל הירש הגיעו לארה"ב לפני השואה ואחריה, והיו מאלה שהקימו את הישיבה יוניברסיטי. הם היו חרדים מודרניים, אך אנטי ציוניים".
כץ מזכיר שמות כמו הנדבן יוג'ין גלוק, שהיה מהראשונים להאמין במפעל ההתנחלויות. "הוא היה אחד מאותה חבורה שנתן לי בראש ונכנס בי על כך שאני חי ביהודה ושומרון. הוא כעס עליי ששירתי בצה"ל ונפצעתי, שבגלל זה אני גורר רגל. אבל הוא היה זה שנתן לי את הצ'ק הכי גדול, למרות שצעק עליי הרבה".
כץ מסביר כי "באופן פרדוקסלי, רוב התורמים הראשונים שלנו היו יוצאי יהדות הונגריה, או חסידי סאטמר ומונקאץ' שהפכו להיות ציונים גדולים, אך במקביל לא הייתה להם שנאה כלפי העבר החסידי שלהם. הם היו אז בגילי ה־40 וה־50 של חייהם, ולצערי רובם נפטרו. אלה שעדיין בחיים, כמו גלוק, הם מעל גיל 90.
"התקופה שאנחנו מדברים עליה היא של בניית יהודה ושומרון. היה מעניין לראות את היחס של יהודי התפוצות לכך. הרי רוב העולם האינטליגנטי התנגד למהלך הזה. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה אנרגיה מיוחדת, יהודים רבים עלו לארץ. המאורעות עוררו משהו מיוחד בעם ישראל. אבל אחרי המכה שחטפנו במלחמת יום הכיפורים, גל גדול של תהיות התעורר בעולם לצד הערצה גדולה".
אישה עם אלפיים צאצאים
יותר מ־40 שנה אחרי, כץ עדיין מסתובב מספר פעמים בשנה בארה"ב. הוא מכיר את ניו יורק על בוריה, ומתמצא בעיר ללא צורך במפה או ג'י־פי־אס. "מי שלא דתי כיום בארה"ב הולך ונעלם, ואילו מי שדבק בדרך המלך, כולל גם קיצוניים כגון סאטמר, הם העתיד. מדברים על חמישה מיליון יהודים בארה"ב. זה פייק ניוז. רוב היהודים באמריקה מתבוללים, בין אם נרצה או לא. גם בצרפת היהדות נכחדת, ובבריטניה ההשפעות של הברקזיט מאוד משמעותיות ומשפיעות על הקהילה היהודית".
כץ מזכיר כתבה מהניו יורק טיימס בשנת 2010, שבה כתבו על חסידת סאטמר שנפטרה בגיל 93, ולה 15 ילדים, כמאתיים נכדים וכאלפיים צאצאים בסך הכול. "זו תופעה נדירה שלא תראו בשום מקום אחר. הם מתחתנים בגיל צעיר, ורואים ערך עליון בהולדת ילדים. אלו קהילות שמכפילות את עצמן כמה וכמה פעמים. הנשים שם מאמינות ב'צאנה וראינה'; עובדות בצורה הכי אינטנסיבית על העתיד של העם היהודי".
באופן מפתיע, כץ מספר כי יש לו קשר מצוין עם חסידות סאטמר ועם מנהיגיה. "אני תמיד אומר לחסידי סאטמר שאני פוגש שאני ידיד טוב שלהם. הם מעריצים את ראש הממשלה נתניהו. הם רואים שבעה מיליון יהודים בישראל, מחוברים כולם לאינטרנט ועוקבים אחרי המתרחש בישראל. לכולם שם כבר יש סמארטפון, והקשר עם הרבנים הוא לא כמו שהיה. הם מלאי הערצה לכוח ולעוצמה של מדינת ישראל. בניגוד לליטאים, הם לא לומדים באוניברסיטאות, אך כולם עובדים".
כיצד התפתח הקשר שלך עם סאטמר?
"גיליתי את הסדק אצלם, כ־40 שנה אחרי שנפטר האדמו"ר שלהם. לרוב חסידי סאטמר אין כיום רב. אלפים מהם נמצאים במקום אחר. הם יותר עצמאיים, פתוחים ורואים את האמת. הם באים אלינו לבית אל; תוכל לראות בכל שבת כעשרה חסידי סאטמר מגיעים אלינו לביקור. והם מופתעים בכל פעם. פתאום הם רואים ילדים עם כיפות ופאות, נשים עם פאה או כיסוי ראש מלא. הם מתארחים גם ביישובים אחרים באזור, ואומרים 'אתם יותר חרדים מאיתנו', ו'יש צד שני לציונות'.
"אני מתחבר אליהם. הם עומדים בתור כדי לקבל ממני ברכה, כי אני כהן ויש לי זקן לבן. אני אמנם לא רב, אבל הם יודעים מי אני, ועדיין מבקשים ברכה. הרי יש להם הערצה כלפי מפעל ההתיישבות. הם באים לבקר ומתמוגגים". כץ מבהיר ש"לא שאין קיצוניים בקרב חסידי סאטמר, אך אתה מסוגל לדבר איתם. כולם עובדים שם בתעשייה ובמסחר. רוב אלה שעברו את גיל ה־20 ומשהו יוצאים לעבודה. הם הרי לא מפחדים מגיוס לצבא".
בכל הנוגע לקשר שבין ישראל והתפוצות, כץ רואה דווקא בהם את העתיד. "הקהילות האלה של סאטמר וחסידויות נוספות הן אלה שאנחנו בקשר הכי טוב עימן. לכולם היום יש קרובים או חברים שמתגוררים ביהודה ושומרון". ומה באשר לקהילות אורתודוקסיות מודרניות? כץ מגלה שדווקא איתן יותר קשה לו. "לעתים קל לי יותר עם קהילות חרדיות של אגודת ישראל מאשר עם קהילות אורתודוקסיות מודרניות", הוא מעיד. "הרבה יהודים מקרב הקהילות האורתודוקסיות־מודרניות הצביעו להילארי קלינטון בבחירות האחרונות, כולל גם חלק מרבני אותן קהילות. כל זאת למרות השנאה כלפי ישראל וההמשך הישיר לממשלו של ברק אובמה. אלה דברים קשים להבנה. אצל החרדים כולם הצביעו לדונלד טראמפ. הם הרגישו סכנה בכך שהעמדות של ממשלו של אובמה יימשכו. במידה מסוימת זה קצת הפוך על הפוך: החרדים שלא תמכו במדינת ישראל הופכים כיום להיות החברים הכי טובים שלה.
"אם הייתי ראש ממשלה, הייתי מקיים מבצע הצלה של עלייה לישראל בקרב יהודי התפוצות", אומר כץ. "אפשר לראות כיצד הגלות היא חורבן לגוף ולרוח האדם היהודי. כשאתה לא חי במקום הטבעי שלך, הכול נהרס. גם אם אתה מתגורר באלף ואחת חממות, כמו החרדים בארה"ב, בגטו של בגדים ולבוש, זה לא המקום הטבעי שלך, ויש לכך השלכות.
"בעיניי את עיקר המאמץ צריך להשקיע בציבור החרדי. צריכים לפנות לאדמו"רים שיעלו את כל החסידים שלהם. מאות ואלפים. הרב שלמה ריסקין מאפרת נקט צעד כזה. הוא אמנם לא 'רבי' חסידי, למרות שיש בו צדדים כאלה, משהו בכריזמה שלו, אבל הוא גרם לעלייתם של הרבה מאוד דתיים מודרניים לארץ. כמובן שאסור להזניח את החילונים, אבל שם זה קשה מאוד. זה כמו לבוא מול צונאמי עם דליים. הקהילות החילוניות, הקונסרבטיביות והרפורמיות נעלמות. לא תצליח לעמוד לבד מול גל בגובה 8 מטר. את החרדים והדתיים ניתן להציל. צריך לתת להם שכונה או יישוב בארץ, ולהציע להם לעלות".
לא להשקיע בחילונים
אז בעצם התייאשת מהקהילות שאינן אורתודוקסיות. צריך פשוט לתת להן להיעלם או להתבולל?
"מי יודע, אולי הם יעשו תשובה פתאומית. אין לדעת מה יקרה. הרי בבריטניה אמר הרב הראשי לשעבר יונתן זקס שאם המצב לא ישתפר בעניין האנטישמיות בלייבור, וג'רמי קורבין ייבחר לראשות הממשלה, כחצי מהיהודים יעזבו. והרי אנחנו לא רוצים שיעלו לארץ כי קשה להם. מה עוד שזה לא פשוט היום לעלות. פעם יכולת למכור דירה באמריקה ולקנות בישראל שלוש דירות. היום לצערי המצב נהיה הפוך".
בנאומים של שר התפוצות נפתלי בנט מול הקהילות היהודיות הוא מתייחס רבות לכך שהקהילות היהודיות היו פעם הארנק של ישראל, וכיום המצב הפוך. אתה מסכים עם השקעה של מאות מיליוני שקלים ישראלים בקהילות היהודיות?
"לדעתי צריך להשקיע מיליארדים. זה יותר מהצלה, כי אנחנו מאבדים יהודים. הרי כל מי שהיה בצבא יודע שביעד מבוצר, אתה פורץ במקום הכי קל. בנקודה אחת. אתה לא מחלק את הנשק ויורה על כל היעדים. לכן לא צריך להשקיע בקהילות החילוניות. בין אם זה הבמאי הארווי ויינשטיין או הזמרת הזאת שאני לא זוכר את שמה, שנולדה יהודייה. את אלה איבדנו. אני לא הקב"ה, ולא יודע עתידות, אבל מבחינה רציונלית אין לנו כיום את היכולת להציל את הקונסרבטיבים או את הרפורמים מהתבוללות. גם חילונים שעזבו את הארץ, בעוד דור או שניים יתחתנו כולם עם גויות. אני לא רואה דרך להציל אותם אלא אם כן הקב"ה יעשה נס. מנגד, אני כן רואה דרך להציל את אלה שאומרים מידי יום שמע ישראל, או קהילות ישראליות שיש להן עדיין קשר יהודי".
על בתו של נשיא ארה"ב, איוונקה טראמפ, ובעלה, ג'ארד קושנר, שאותם הוא מכיר, הוא אומר: "זה היה נס שהבחורה התעקשה להתגייר בגיור אורתודוקסי. אחרת מי יודע מה היה קורה. אני מחובר לאביו של ג'ארד, צ'רלי קושנר, שהוא תורם גדול שלנו, וכך גם לשגריר בישראל דיוויד פרידמן. הם חברי קהילה דתית מודרנית. ג'ארד גדל בבתי דתי לאומי, אורתודוקסי, עם ניצנים ויסודות. אך אם תיקח צעד אחד קדימה, אותם יהודים לא יודעים בכלל שהם יהודים. כל כותבי הניו יורק טיימס הם יהודים, אבל הם לא מזדהים ככאלה. למזלנו, אנשים כמו אהוד ברק, זהבה גלאון או יוסי שריד ז"ל, שמדברים בצורה שהם מדברים – חיים בארץ ישראל, וארץ ישראל שומרת עליהם.
"אני מכיר באופן אישי כאלה במשפחה שלי שהתבוללו. בני משפחה שהיגרו לאנגליה או לגרמניה ונשואים לגויות. אצלם זה כבר נגמר. זה שהדודה שלי הייתה יהודייה, לא עוזר לנכדים שלה. הגלות היא חורבן ועונש, לגוף ולרוח".
ובכל זאת שרדנו אלפיים שנות גלות.
"הקב"ה עשה לנו נס. אפשר לראות היום שהיהדות בארץ ישראל פורחת ועולה, בעוד היהדות בעולם נובלת, כי היא לא טבעית".
אני שואל את כץ על ממשל טראמפ הנוכחי, שממנו רוב יהודי ארה"ב סולדים. "גם טראמפ הוא נס גדול. יש לנו כעת הזדמנות לבנות את יהודה ושומרון. אני לא מבין את אלה שעדיין מדברים על פתרון שתי המדינות או על מדינה פלשתינית. הרי אפילו א"ב יהושע מבין שאין על מה לדבר. צריך לפעול להעלאת יהודים ארצה ליהודה ושומרון, כמו שעולים מצרפת ליישוב עלי. לא לפזר את הכוחות, אלא לרכז את המאמץ בהצלת היהדות הדתית־חרדית באמריקה".
