"החיים הטבעיים של היהודי הם רק בישראל"

אם תשאלו את ח"כ יאיר לפיד, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהדות ארה"ב, אך גם ליהודי ארה"ב יש מה ללמוד ממדינת ישראל. "יש להם מה ללמוד מאיתנו על זהות נינוחה בפני עצמה", הוא מסביר לי, "הזהות שלי למשל במצב נוח. אני אדם במקומו. אני חי את החיים הטבעיים של היהודים, וזה כאן בישראל".

שם, בתפוצות, זה לא טבעי?
"אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שלא. הם מתווכחים איתי, אבל אני אומר להם שכשאני נוסע לכנסת בכביש 443 זה הנתיב ששאול המלך צעד בו. אני אדם במקומו".

איך זה בא לידי ביטוי?
"זהות היא דבר פנימי. אבל הזהות שלי כיהודי היא נינוחה, טבעית ועוצמתית בעצם החיים שלי בארץ ישראל. יש פה דואליות. מצד אחד כשאני פוגש אותם אני תמיד זוכר שיכולתי להיות הם והם יכלו להיות אני, אבל מתוך זה אני אומר להם – אם אתם רוצים לחיות חיים של זהות שלמה, אתם צריכים לחיות בישראל".

הגדרה עצמית שלמה

את לפיד אני פוגש בבית קפה ברמת אביב. שם הוא מקיים את פגישותיו כח"כ מהאופוזיציה במהלך הפגרה. כפוליטיקאי הממצב עצמו כמרכז, לא ימין ולא שמאל, במהלך שיחתנו הוא מביא עמדות מכאן ומשם. מצד אחד הוא תומך במתווה הכותל וחושב שהרפורמים והקונסרבטיבים מונעים התבוללות מוחלטת. מאידך גיסא, הוא חושב שהיהדות בצורתה השלמה, כאמור, יכולה להתקיים אך ורק בישראל. יש לכך ככל הנראה קשר גם לשורשי משפחתו.

כילד שנולד וגדל בישראל, הייתה לך בכלל מודעות לכך שישנן קהילות יהודיות מעבר לים – או שמא הכול הסתכם בזיכרון השואה?
"כמו לכולם, היה לנו אגף של המשפחה בחו"ל; לסבי מצד אמי היו 12 אחים. שבעה מהם מתו בשואה, ארבעה מהם הגיעו לכאן. דוד ברי קליין היה רב קונסרבטיבי בפלורידה. אבא שלי הכיר היטב את הגולה והתפוצות. בניגוד לרוב הישראלים הצעירים, הוא הסתובב יחסית מוקדם בקרב יהדות אמריקה".

לפיד מספר כי אביו, העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ז"ל, ראיין בצעירותו את הסנאטור ממדינת מינסוטה יוברט האמפרי, שאף כיהן לאחר מכן כסגן נשיא ארה"ב. "הוא יזם תוכנית לקחת צעירים מכל העולם כדי שיכירו את ארה"ב. אבי ואמי גרו בשנת נישואיהם הראשונה בארה"ב והיו חלק מהתוכנית הזו. אבא עבד בעיתון מקומי בווירג'יניה, הסתובב בין קהילות, התיידד מאוד עם בכירים יהודים. מאז שאני ילד אני זוכר את הקשר עם הגולה. מעין דיאלוג שכזה, שהוא מורכב. בתור ניצול שואה, אבא שלי כעס עליהם שהם לא באו לארץ. בעיניו, כל יהודי היה צריך להבין מהשואה שהוא היה צריך להגיע לישראל. זה המקום היחיד שיש לנו באמת בעולם הזה, שהיהודים יכולים באמת להיות בו בטוחים.

"זו עמדתו של טומי לפיד, אך גם של יאיר לפיד. תראה, עם השנים התחושה השתנתה. הרי בשנות ה־50 בוודאי, אך גם עד שנות ה־80, ישראל הייתה המקלט הבטוח ליהודים. נוכל להתווכח היום עם יהודים אמריקנים שאומרים לך: סליחה, ניו יורק יותר בטוחה ליהודים מאשר עוטף עזה או חברון. אבל אני אומר להם שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

 

אתה גם מזדהה עם הכינוי שטבע בזמנו רבין, "נפולת של נמושות"?
"זה ביטוי מעליב ואני לא בעד להעליב. אני עדיין לא אוהב את הרעיון הזה של ירידה. אני לא אוהב את ההתלהבות הגדולה מישראלים שמצליחים בחו"ל. זה מרגיז אותי".

 

שני ילדים מהגטו

אבל אנחנו בעולם גלובלי. מה הבעיה להאמין שישראל היא המקום הטבעי ליהודים, אך באותו הזמן הם גם יכולים לחיות בחו"ל כמה שנים ולממש עצמם שם. לעיתים זה גם לטובת המדינה.
"אני לא בטוח שאנחנו בעולם גלובלי, אלא בעולם עם כלי תחבורה מצוינים ואמצעי תקשורת מצוינים. אתה יכול כיום לטייל בעולם מהכורסה שלך, אבל אם תסתכל על השנים האחרונות, אנחנו בעיצומה של תנועת נגד לרעיון של אזרח העולם הרחב. אמרה את זה יפה ראשת הממשלה הבריטית תרזה מיי – אם אתה אזרח העולם הרחב, אתה בעצם אזרח של שום מקום. אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ואני לא יכול להיות אזרח ישראלי שלם בלי היהדות. זה לא משנה את העובדה שאזרח ערבי בישראל צריך להרגיש שנותנים לו לחיות פה. ההגדרה השלמה היא אזרח המדינה היהודית".

אביך כעס על יהודים שלא עלו לישראל?
"כעס היא לא המילה הנכונה. אבי היה אומר: כל דקה אחרי יום הולדת 13 היא בונוס. הוא ודאי הבין שיש אנשים שעשו בחירות אחרות. הרי כיום כל מי שעושה בחירות אחרות משלך הוא אויב. לא כך היה אצלו. היה אדם שסימל עבורו את הדלתות המסתובבות. חבר שלו מהונגריה בשם טום לנטוס שהיה חבר קונגרס מקליפורניה. הוא שימש יו"ר ועדת החוץ של הקונגרס. טום ואשתו אנט, יחד עם אבי, היו חברים טובים בגטו בבודפשט. אם אספר זאת מטפורית: המלחמה נגמרה, והם הולכים שלושתם לרציף בנמל בהונגריה. טום ואנט הלכו ימינה לארה"ב ואבא שמאלה לכיוון נמל חיפה".

אביו של לפיד מונה עם השנים להיות שר המשפטים בישראל, ולנטוס הגיע לביקור כחבר קונגרס. "הוא הגיע ללשכת שר המשפטים בירושלים, נכנס פנימה עם צוות צילום, כרע על ברכיו, פרץ בבכי ואמר בהונגרית: 'טומינקה, טומינקה. תראה למה הגענו, שני ילדים מהגטו'. אבא ראה אותו כל החיים כדוגמה למה היה קורה אם כל אחד מהם היה מהגר למדינה השנייה. שניהם לא היו נטולי אגו; אבא חשב שאם היה מהגר לארה"ב הוא היה חבר קונגרס, ולנטוס ראה עצמו כמי שהיה יכול להיות שר המשפטים בישראל".

לפיד חוזר למציאות הנוכחית: "כל יהודי שאני פוגש באמריקה חי חיים אלטרנטיביים לאלו שלי. חיים שהיו יכולים להיות שלי".

צמרמורת בעמוד השדרה

מה צריך אם כך להיות היחס של יהדות ארה"ב אלינו כמדינת ישראל?
"קודם כול יש לנו מחויבות אליהם, שלא תלויה בשום דבר. יש לנו כמדינה מחויבות לכל יהודי בעולם שסכנה מרחפת מעל ראשו. בין אם זה סיוע של ישראל באתיופיה או של שני צעירים ישראלים שרואים בריונים אנטישמים מתעללים ביהודי באוקראינה. בעיניי אותם צעירים ישראלים צריכים להרים מקל מהרצפה וללכת להרביץ להם. הם הרי המשפחה המורחבת שלנו".

הערכים שדיברת עליהם מוזכרים בחוק הלאום: "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם"
"זה אחד הסעיפים הטובים בחוק הלאום. אני אגב בעד חוק הלאום, אבל לא זה שעבר, אלא זה שחיבר ח"כ בני בגין. אין ספק שיש לחוק הזה השפעה על היהדות האמריקנית, שלקחה את זה קשה".

השאלה היא האם אנחנו צריכים להתחשב בכעס שלהם על חוק הלאום?
"אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג מתמיד, וזה המעגל השני של המחויבות שיש לנו אליהם. המעגל השני אומר: למרות שהם חלק מאיתנו, אתה לא יכול לשבת בלוס אנג'לס ולנהל את מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה. במקביל, אתה לא יכול לשבת בירושלים ולהגיד שלא מעניין אותך יהודי בלוס אנג'לס, כי אז אתה לא מעניין את עצמך. הם עתידנו ועברנו. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג". נדבך נוסף לדברי לפיד הוא "התרומה שלהם לביטחון הלאומי". הוא מסביר: "זה מהותי. אני ראיתי זאת כחבר קבינט וגם כיום כחבר כנסת; ידענו תמיד להפעיל את יהדות ארה"ב כמנוף מול הקונגרס, הסנאט והבית הלבן. זה דבר אמיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. אנחנו רואים כבר כיום פגיעה בביטחון הלאומי בגלל הדרך שבה מתייחסים אל יהודי ארה"ב".

הוא מדבר על המשבר שיש כיום בין ההנהגה היהודית־אמריקנית לזו הישראלית, ומזכיר ביקור בבית הכנסת הקונסרבטיבי "פארק אבניו סינגוג" שבאפר איסט סייד במנהטן, שם נאם הרב אליוט קוסגרוב. "דבריו גרמו לי צמרמורת בעמוד השדרה" נזכר לפיד. "עמדתי לידו במהלך דרשת השבת שהוא נשא, ובה הוא אמר בין היתר: 'אנחנו מתחילים להטיל ספק בכך שמדינת ישראל אוהבת אותנו כמו שאנחנו אוהבים את ישראל'. זה משפט נורא בעיניי. אני חושב שתפקידנו הוא לשמור על הקשר הזה. אני גם חושב שהממשלה הנוכחית לא עושה את עבודתה מסיבות קואליציוניות, וזו לא סיבה טובה מספיק. ראש הממשלה המנוח אריק שרון היה מדבר על כך שהוא לא ראש ממשלת ישראל אלא ראש ממשלת העם היהודי".

גם נתניהו מדבר כך.
"אבל נתניהו הפסיק להיות ראש הממשלה של העם היהודי. כי אם רוב העם היהודי אומר 'אנחנו מצטערים, אנחנו לא חושבים שאתה ראש הממשלה שלנו' או 'אנחנו לא חושבים שאכפת לך מאיתנו, הרי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך אתה זורק אותנו בשולי הדרך כי אתה צריך לתחזק את הקואליציה שלך' – אלה דברים שראש ממשלת העם היהודי לא היה צריך לעשות. אם שר בממשלה עומד על בימת הכנסת ואומר שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב הם אנטישמים, וראש הממשלה לא זורק אותו ואומר 'אצלי דבר כזה לא יקרה' – זה מצער אותי, כי לפני שאני יריב פוליטי אני אזרח ישראל, ונתניהו כיום הוא לא ראש ממשלת העם היהודי".

יהודי ארה"ב אינם טיפשים

נתניהו נאם בקונגרס סביב ההצבעה על הסכם הגרעין עם איראן, והדבר גרם לסערה של ממש בקהילה היהודית־אמריקנית. השאלה היא האם אנחנו צריכים להתחשב באינטרס הביטחוני שלנו או שמא בזה שלהם כקהילה יהודית?
"צריך לזכור משהו ביחס ליהדות ארה"ב: זו אחת הקבוצות האנושיות עם האינטליגנציה הגבוהה ביותר בעולם. אז אם הדיון היה סביב ביטחון, לא היה דיון. הייתי אומר לך: קודם כול שלא יהיה גרעין איראני. אבל זה לא הסיפור. יהודי ארה"ב, טיפשים הם לא. הם יודעים שנתניהו עמד שם כי היו לו בחירות בישראל. שהנאום לא ישנה שום דבר. הם לא הבינו למה מכניסים אותם למצב שבו הם צריכים להיקרע בין הנשיא שלהם לראש ממשלת ישראל".

רוב יהודי ארה"ב לא התנגדו להסכם הגרעין האיראני. חלק מהם אף לחצו להעביר את ההסכם – בזמן שבישראל היה קונצנזוס כנגדו. איך אנחנו כמדינה צריכים להגיב לכך?
"אני זוכר את אותה התקופה. הסתובבתי בסנאט ובקונגרס, נפגשתי עם יהודים וניסיתי לגרום להם להתנגד להסכם הגרעין עם איראן. לגבי שאלתך: התשובה היא שיש אי הסכמה, וזה בסדר. זה בתוכנו. השאלה היא אי הסכמה בין מי למי. אם אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה – ונתניהו אומר זאת בקול רם – שלא יהיו יהודים אורתודוקסים, רפורמים או קונסרבטיבים בארה"ב בעוד שני דורות, או שאנחנו אומרים: זו המשפחה המורחבת. אפשר לא לאהוב את הרפורמים והקונסרבטיבים, אבל אחוזי ההתבוללות הגבוהים ביותר הם דווקא אצל אלה שלא שייכים לשום זרם ולאף קהילה. בניגוד לשמועות שמפיצים עליהם, הרפורמים והקונסרבטיבים משמרים את הזהות היהודית גם אם אתה לא אוהב את הדרך שבה הם עושים זאת. הם עושים זאת הרבה יותר מאלה שאין להם שום קשר לזרם או לקהילה. איך מתייחסים למשפחה שלנו כשיש לנו אי הסכמות? הרי גם בישראל אנחנו לא מסכימים על הכול".

לא מפתיע שיש התקוממות

לפני שלפיד נבחר לראשונה בבחירות 2013, הוא היה המתמודד הצבעוני והמעניין בסביבה; איש תקשורת מרכזי ומתוקשר שהחליט לחצות את הקווים ולנסות לשנות את המציאות הישראלית שאחרי מחאת האוהלים. בעת ששהה לפיד בכנס בארה"ב, צירף נתניהו לממשלה במפתיע את שאול מופז, ובכך דחה את הקדמת הבחירות שהיו בעיני כל הפרשנים מציאות מוגמרת. "טסתי לאטלנטה לכנס של 1,500 רבנים קונסרבטיבים, וכשנחתּי חיכו לי 300 סמסים ונאלצתי לנהל את המשבר משם", מספר לפיד. רק מעטים שמו לב שהוא היה אז כאמור בכנס של בכירים מהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שלא כל פוליטיקאי ישראלי היה עושה, בטח כזה שמתיימר לגייס קולות גם מימין.

"כל יהודי בעולם הוא המשפחה שלי", הוא מסביר את העובדה שהשתתף בכנס שכזה. "מדהימה אותי הבורות הגמורה לגבי מה זה רפורמי או קונסרבטיבי מצד אנשים שמדברים בביטחון עצמי אינסופי על עמדתם בנושא. זה נכון לגבי חברי כנסת מיהדות התורה ומש"ס וגם בקרב גורמים בציונות הדתית. רובם בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. הרי בסקאלה שבה אנחנו מציבים כל ישראלי לפי רמת הדתיות שלו, הקונסרבטיבים יותר שמרנים אולי מרוב הציונות הדתית בישראל. הם הרי שומרים מצוות ושבת, חובשים כיפה ועוד. מאידך, אנשים מדברים עליהם בידענות גדולה כמי שהם שונאים, מבלי לחקור את הנושא וללמוד אותו לעומק. בל נשכח שהם מחזיקים את רוב רובה של יהדות ארה"ב. לקונסרבטיבים יש כמיליון עד מיליון וחצי ולרפורמים יש שניים עד שניים וחצי מיליון חברים. זה המון אנשים בשביל שמדינת ישראל תוותר עליהם, או שהיא תעסוק באופן רשמי בלהעליב אותם כל הזמן".

ראיינתי לסדרה זו את עיתונאי הניו יורק טיימס תומאס פרידמן, שהקים בית כנסת קונסרבטיבי במרילנד. בית הכנסת שם החליט בעקבות ביטול מתווה הכותל להפסיק את התרומות לישראל כאות מחאה. מצד שני, הוא ממשיך לתרום לקרן החדשה לישראל. בית הכנסת שלו הוא רק דוגמה. איך אנחנו צריכים להרגיש כלפיהם אם הם מגייסים כספים לשם שינוי החברה הישראלית? האם אנחנו מנסים לשנות אותם באופן אקטיבי?
"בעיניי הם טועים, אבל השאלה היא מה אנחנו עושים אל מול הקרע הזה. האם לטפל במדיניות או שמא לכעוס. אם אנשים שעד לפני שנתיים קמו בבוקר ונשבעו באהבתם למדינת ישראל קמים בבוקר ואומרים משהו אחר, זו בעיה. ואם צריך להזכיר, לפני שנתיים לא שמעון פרס היה ראש הממשלה. ב־40 שנים השנים האחרונות הליכוד בשלטון כמעט רוב הזמן".

אז ממה נובע המשבר?
"מהעלבון. מכך שאומרים להם: 'תאהבו את ישראל, אבל אין לנו עניין בדעתכם וברגשותיכם, ביחס לרבנים שלכם או לילדים שלכם'. הרי אותם אנשים הם בדיוק אלו שאומרים: 'התחתנתי עם מישהי לא יהודייה ולמרות זאת אני רוצה לגדל את ילדיי כיהודים. אני מחפש דרך בייאוש לגשר על הכאב המתמיד הזה'. אך מדינת ישראל אומרת לו: לא מעניין אותי הכאב, חיפוש הזהות או הניסיון שלך להישאר יהודי. אתה תתרום ותשתוק. לא מפתיע שיש התקוממות. לא במובן פיזי, אלא פנימי. תסכול".

למחלוקת או למשבר יש שני צדדים. גם הקהילה היהודית־אמריקנית טועה בעיניך?
"הם טועים בזה שהם חושבים שיש לנו מרחב פעולה הרבה יותר גדול ממה שיש לנו בהיבטים ביטחוניים. יש דברים שישראל לא יכולה לעשות, גם אם זה לא פופולרי בארה"ב; מהמחסומים בגדה עד פעולות מול איראן והסכם הגרעין. בזה אני עם הממשלה. נסביר להם עוד פעם ועוד פעם עד שיבינו. צריך לזכור: 70 אחוז מיהודי ארה"ב הם דמוקרטים, אז זה קשה גם ככה. במקום לעבוד בזה, אנחנו אומרים: בהזדמנות הזו שאנחנו רבים איתכם, בואו גם נעליב אתכם עם מתווה הכותל והגיור".

מהומת כיכר השבת

אמרת כמה פעמים שכאשר תיבחר לראש ממשלה, אחד הדברים הראשונים שתעשה הוא להעביר את מתווה הכותל.
"זה נכון. יש חשיבות שמדינת ישראל לא תהיה המדינה המערבית היחידה שבה אין חופש דת ליהודים. כל יהודי צריך להיות מסוגל לחוות את יהדותו כמו שהוא רוצה ומבין ליד הכותל המערבי. היה פה צעד שלטוני נדיר בממשלה הנוכחית, שבו הם עשו משהו נכון. לקחו את אביחי מנדלבליט, אדם רציני, שדיבר עם כל הצדדים ובנה את המתווה המדובר. מדובר בשלוש שנים של עבודה, והממשלה אף אישרה אותו. ואז אתר החדשות החרדי כיכר השבת גרם למהומה כי למה לא.

"ממשלת ישראל החליטה שהיא מבוהלת ממה שאומרים באתר האינטרנט שהיא בכלל לא קוראת וביטלה את המתווה הזה. חשוב להבין שיהדות ארה"ב לא חתמה על המתווה בשמחה, אלא כאקט של ויתור למען שלום בית בתוך הבית היהודי־ישראלי. מדינה לא יכולה להתנהל ככה. יהודי ארה"ב קמו בבוקר וגילו שיורקים עליהם. למה? אני לא מבין את העיקרון מאחורי זה. מה? הם לא אחינו? הם לא המשפחה המורחבת שלנו?".

משרד התפוצות הקים לפני מספר שנים חברה לתועלת הציבור בשם "מוזאיק יונייטד". מדובר בארגון שלרשותו עומד תקציב של מאות מיליוני שקלים המגיעים מכספי מדינת ישראל ומפילנתרופים מהעולם, והוא משקיע בפרויקטים לקידום הזהות היהודית. בין השאר מקדם המיזם פרויקטים בקמפוסים האוניברסיטאיים, ומתכנן יוזמות חדשות שמטרתן חיזוק הקשר בקהילות היהודיות ליהדות ולישראל. מי שהתנגד ליוזמה אז היה לפיד, ששימש שר האוצר.

"בעיניי לא צריך משרד תפוצות", הוא מסביר את סירובו לתמוך בהצעה. "מי שצריך לנהל את יחסי ישראל והתפוצות זה ראש הממשלה, והפעילות צריכה להתבצע מאגף במשרדו. מסורתית משרד ראש הממשלה בסיוע משרד החוץ ניהל את הקשר הזה, כי זה עד כדי כך משמעותי וחשוב. משרד התפוצות הוא משרד שמקימים כדי לאפשר עוד נסיעות לחו"ל ותקציבים. ממשרדי הג'ובים האלה. בממשלה הקודמת הגבלנו את מספר המשרדים ל־18, ולדעתי אפשר לצמצם גם ל־16 משרדים. משרד התפוצות הוא לא אחד המשרדים שצריך להיות במדינה של קרוב לתשעה מיליון בני אדם".

עוד הוא טוען כי "אנחנו מגייסים תרומות במאות מיליונים מהתפוצות, ומעבירים מאות מיליונים לשם. תחליטו. אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לתרום כספים לארגונים יהודיים בחו"ל. אני חושב שמדינת ישראל צריכה לעשות פעולות בחו"ל. הייתי לוקח את הכסף הזה ועושה 'תגלית' הפוך. לוקח צעירים ישראלים שיבקרו בקהילות יהודיות בעולם. שם יבינו אותם צעירים ישראלים שהיהודים בתפוצות לא קשורים למזימה אנטישמית שנועדה להמיר את דתם של יהודים, אלא יהודים טובים. לדעתי זה שישראלים צעירים יכירו משהו חוץ מהחוף בגואה זה דבר חשוב".

תתקשר לכהן תבקש עזרה

לפיד מספר כי בצעירותו, אביו הנחה אותו כיצד יתנהג בחו"ל אם יסתבך. "אבי אמר לי: אם אתה מסתבך בצרות קח ספר טלפונים, תחפש שם יהודי כמו 'כהן', תתקשר ותבקש עזרה".

אז אם אתה ראש ממשלה אתה מבטל את משרד התפוצות ומקים אגף במשרד ראש הממשלה, שתפקידו הוא?
"האגף עוסק בדברים כמו הגיור והכותל, נקודות מחלוקת, מנסה לפתור בחכמה, בסבלנות ובשקט את העניינים המהותיים מבלי שיהיו עניינים קואליציוניים. בנוסף, הייתי מחזיר את ההתגייסות של יהדות התפוצות לנושאי ביטחון ישראליים".

אז לא היית יוזם פעילות כלכלית בארגונים יהודיים בתפוצות?
"בעיניי יש להם חשיבות גדולה, ואני מאוד מעריך אותם. העניין הוא שהם הסתדרו בלעדינו עד עכשיו. בסוף אתה במשרד הזה (התפוצות) מסדר ג'ובים לכל מיני חברי מרכז, וזה דבר בעייתי. זה מייצר גם הרגלים לא טובים. זה נחמד אבל לא יותר".

מה יש לנו כמדינה יהודית ללמוד מיהדות ארה"ב כקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל?
לפיד לוקח רגע לחשוב. "יש משהו שהם מכירים ואנחנו לא, וזה החיים בתור מיעוט במדינה. בארה"ב חיים לא מעט אנשים שעוד זוכרים שהיו 'קאנטרי קלאבים' או מועדונים שבהם לא קיבלו יהודים. היום זה אמנם פחות חמור אבל אני יכול למשל להיכנס לחדר שבו יושבים מאה איש, ואם יש יהודי בחדר אני יודע מי הוא מיד. בעיניים שלו אני אראה את זה. כשאני מדבר איתו, הוא מדגיש את היותו יהודי בחברה עוינת. חלק מכך שיהודים צעדו ביחד עם מרטין לותר קינג, זה מתוך התפיסה של מיעוט שצריך לשמור על עצמו ועל הזהות שלו בנסיבות לא פשוטות. דבר שני שיש לנו ללמוד מהם קשור לעובדה שהזכרתי, שיהדות ארה"ב היא כנראה הקבוצה המשכילה עלי אדמות. היות שאתה ואני חיים במדינה שנמצאת ברמת המתמטיקה והבנת הנקרא מתחת איראן ובחריין, הייתי שמח שיהיה מעט מזה גם פה".

לסיום, מה יהודי בעיניך?
"החיים בישראל", הוא אומר מבלי למצמץ. "בסוף הביטוי העליון של היהדות הוא חיים בישראל. דבר נוסף הוא האקטואליה של העבר. אנחנו, היהודים בישראל, אנשים שהעבר הוא אקטואלי עבורם. הייתי בתיקון חצות בצוותא ודיברנו שם על משה רבנו. לא מדובר רק בדמות מהעבר, אלא בדמות מההווה; דמות שההחלטה שלו לבוא הנה גרמה לכך שאני ואתה יושבים בבית קפה מתחת לקופת חולים כללית. האקטואליה של העבר היא גם בהווה שלנו כאן בישראל".