"כשסיימתי את לימודיי בישיבה הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות משהו בעולם", מספר הפעיל היהודי־אמריקני ג'רי הוכבאום. "התחלתי לעבוד בארגונים יהודיים, ולפני שלוש שנים פרשתי". כבן למשפחה אורתודוקסית מודרנית שגדל בניו יורק, הוכבאום הוא בוגר של הישיבה יוניברסיטי, שם השלים דוקטורט בסוציולוגיה וגם הוסמך לרבנות. במשך שנים לימד בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטת NYU, עבד בארגון JCRC ובקרן הזיכרון ("ממוריאל פאונדיישן") לתרבות יהודית. במשך 33 שנה כיהן כסגן נשיא הקרן. יש לו שלוש בנות, וכל משפחתו עלתה לישראל. "אנחנו מאוד גאים בכך שכל המשפחה שלנו חיה בישראל", הוא אומר ממקום שבתו בירושלים.
הוכבאום מספר כי עקב מקרוב אחר סדרת הראיונות "קרובים רחוקים" שהתפרסמה במוסף זה וכי השיחה עמו הולכת להיות "אחרת". לדבריו, "אני רוצה להסתכל בצורה גלובלית יותר על החיים היהודיים. לא להתעסק רק בצפון אמריקה, כפי שעשית בשיחות שלך עד כה".
אליטה תרבותית חדשה
הוכבאום מספר על פרויקטים ותוכניות חינוכיות שהפעיל במסגרת פעילותו בקרן. "נשיא הקונגרס היהודי העולמי המנוח, נחום גולדמן, סבר שאת הכספים שמקבלים מגרמניה יש להשקיע לא רק ברווחת ניצולי השואה אלא גם בשיקום החיים היהודיים התרבותיים. לכן הוא הקים את הקרן, כתשובה הטובה ביותר לשואה התרבותית שכוונה כלפי היהודים. לנאצים הייתה תוכנית להשמיד את התרבות היהודית, והוא ביקש להחיות אותה מחדש.
"פרסמנו כ־4,000 ספרים יהודיים", הוא מציין בגאווה. "בין השאר פרסמנו מהדורות באנגלית של פירוש שטיינזלץ לתלמוד, היסטוריה של יהדות פולין ורוסיה, מספר מהדורות של התנ"ך, חומשים בשפה הרוסית וכן ספרי ילדים יהודיים בשפה הרוסית.
"עבדנו במזרח אירופה. הייתה לנו גישה מיוחדת לקהילות היהודיות שם, כאשר ברית המועצות נשלטה בידי הקומוניסטים. פרסמנו ספרים ברוסית, הפקנו תוכנית ללימודי יהדות, וכך גם במדינות אחרות כגון הונגריה ורומניה. פיתחנו שם גם מנהיגות יהודית, סייענו להקים את ארגון בתי הספר היהודיים והספרים שלנו נמכרו במחתרת".
המטרה הייתה ליצור אליטה יהודית־תרבותית חדשה, במקום זו שנספתה בשואה. "הפצנו מלגות ברחבי העולם, ליהודים מכל הרקעים, כדי לקדם את היצירות שלהם. 50 מאותם מקבלי מלגות זכו בפרס ישראל, שזה מאוד מרשים. בוגרים שלנו הם מנהלי הגופים היהודיים המובילים, כגון המכונים להכשרות רבנים בכל הזרמים, ובכירים במוסדות האקדמיים".
בשנות ה־80 גילו הוכבאום וחבריו כי הגיל הממוצע של חברי הקהילה היהודית באירופה היה בסביבות ה־60. "רצינו ליצור מנהיגות חדשה של צעירים. רצינו להוריד את הגיל, לסייע להם להתמודד עם המציאות הנוכחית. יזמנו תוכנית חדשה, שנקראת 'עמיתי נחום גולדמן', שהיא בעצם מעין מיקרוקוסמוס של כלל ישראל. דאגנו להביא נציגים מקהילות יהודיות קטנות מרחבי העולם. היה לנו חשוב שיהיו בתוכנית נציגים של כל הזרמים, וכל השבטים של ישראל: אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים, חילונים ועוד. כל קבוצה נפגשה בכל שנה במקום אחר בעולם למשך 8 עד 10 ימים".
לדבריו, במשלחות הללו השתלבו אנשים שעובדים בארגונים יהודיים וגם משפיענים, אנשים בעלי ממון או מעמד אשר מתווים את הדרך בקהילות עצמן. "הרפורמים והאורתודוקסים לא יושבים בדרך כלל ביחד בדרום אפריקה, למשל, אבל אצלנו זה כן קרה. יצרנו מעין עולם יהודי קטן".
מהו סדר היום של התוכנית?
"אין אג'נדה. אנחנו רק רצינו שכולם יחיו, ידברו וכמובן ילמדו יחד. הבאנו אנשים מחב"ד וגם מתנועות ציוניות. באותם ימים שבהם נפגשו יחד, המשתתפים הצליחו לגדול ברמה האישית והמקצועית, וגם להגדיר עצמם מחדש כיהודים. הם נפגשו עם אנשי אקדמיה ועם רבנים, והם שיתפו איתם את הידע היהודי הנרחב שלהם. 72 אחוז מהמשתתפים שלנו השיבו בסקר שערכנו כי הם גילו עצמם מחדש מבחינה יהודית בעקבות ההשתתפות בסמינר.
"אותם חברים התאחדו. לראשונה הם גם דיברו האחד עם השני. מבחינתי, הרעיון היה פשוט לדבר, מהרגע שהם נפגשו בשדה התעופה ועד שמסיימים את התוכנית. היו סדנאות והרצאות אך גם הרבה מאוד דיונים ושיחות לא פורמליות. זה היה שיח בינלאומי, שעבד טוב מאוד".
איך החיים היהודיים של אותם משתתפים השתנו?
"אם תסתכל על החיים היהודיים המאורגנים, תוכל לראות שהרבה טוב יצא מהמפגשים האלה, למרות הדעות השונות והוויכוחים שעלו. לפעמים הוויכוחים הם מבוססי מציאות, ולפעמים מבוססי אג'נדה פוליטית. כך למשל, לפני הרבה מאוד שנים קיימנו סמינר ברוסיה, ובו השתתפו בין השאר מנהיגים יהודים מזרח־אירופים ויחד עימם מנהיגים מערב־אירופים. באותה התקופה מדובר היה בשתי פלנטות נפרדות. היו להם הרבה מאוד דיונים וסדנאות, ובסופם הם הבינו שאנחנו עם אחד. זו הייתה תגלית עבורם".
חיבור גלובלי
הוכבאום מגלה כי מלכתחילה חשב לערוך את התוכניות ללא שבת משותפת, כיוון שחשש ממה שיתרחש במרחב הציבורי שבו יש כאלה ששומרים שבת כהלכתה ואחרים ש"ממש לא". אך הוכבאום מודה שטעה: "אם היינו עושים את הסמינרים האלה ללא שבת, זו הייתה יכולה להיות הטעות הגדולה ביותר שלנו. הנוכחות בתפילות היא אופציונלית, וקיימנו תפילות קרליבך בחוץ. העמיתים הם שהחליטו מה יהיה אופי השבת. חלק התנדבו לקשט, אחרים הובילו את התפילות. היו כאלה שלראשונה הדליקו נרות שבת. כמובן שהיו דברי תורה, וחלק מאותם משתתפים ביקרו לראשונה בבית הכנסת בשבת. זו הייתה חוויה מדהימה לכולם".
כאשר אני מנסה להבין מי הם אותם עמיתים, הוכבאום מספר כי חלקם היו קצינים בכירים בצה"ל, אחרים אקדמאים בתחומי היהדות, ועוד רבים. "היה אצלנו הרב הראשי של תורכיה", הוא אומר בגאווה. "היו לנו גם סדנאות קצרות יותר שנקראו 'מיני עמיתי נחום גולדמן', שם המטרה הייתה ללמוד כיצד ניתן להגדיר מחדש את הקהילה. אותם משתתפים החלו בחלקם לקחת על עצמם תפקידים בקהילה היהודית הממוסדת, או לקדם יוזמה יהודית שאיננה בהכרח חלק מהקהילה".
הוכבאום מספר כי מרבית הצעירים היהודים שפגש במסגרת הסמינרים השונים העידו על כך שהם אינם מתחברים לארגונים היהודים הוותיקים. "הם אומרים: 'סבא וסבתא שלנו באו לצפון אמריקה והקימו ארגונים, אבל אנחנו לא מרגישים בנוח איתם. אנחנו רוצים להביע את עצמנו מבחינה יהודית כפי שמתאים לנו'". כדי להפוך את התוכנית לאטרקטיבית עבור הדור הצעיר, בקרן החליטו לשלב תוכנית להסמכת רבנים: "במשך כ־50 שנה סייענו להכשיר כ־360 רבנים בדרום אמריקה מכל הסוגים; קונסרבטיבים, אורתודוקסים, חב"ד, ספרדים ואשכנזים. אותם רבנים עשו שם מהפכה, בלי שאף אחד יודע מזה".
לטענתו של הוכבאום, "יש הבדל ניכר בין המנהיגים הקהילתיים וראשי הארגונים היהודיים לבין הצעירים עצמם. זה לא רק הגיל שמפריד ביניהם, אלא המהות והמנטליות. בברזיל, למשל, בוגרים שלנו הפכו להיות חלק מהארגון הממוסד, אך הנהיגו שינויים רבים כדי לפנות לצעירים וצעירות. העובדה שהם נחשפו לכל מיני סוגי יהודים אפשרה להם לאחר מכן לפעול בקהילותיהם עם אותן קבוצות, בלא דעות קדומות או חששות".
לדבריו, חוסר גדול מאוד שזיהה אצל אותם מנהיגים יהודים צעירים היה שאין להם ידע משמעותי ועמוק על ישראל. "אמנם הייתה להם זהות ציונית, אך הם לא ידעו כמעט דבר על ישראל ברמה הפוליטית, התרבותית או החברתית. לכן, בנוסף לנציגים של הקהילות הקטנות שהבאנו, הוספנו גם ישראלים לסמינרים האלה. וזה עבד בצורה נפלאה. הצלחנו להביא פרופסורים מהטובים והנחשבים בישראל, יחד עם מנהיגים ממגוון תחומים. הישראלים היו מדהימים, ויום או יומיים אחרי שהתחלנו הם היו כבר לגמרי בעניינים. היה לנו חשוב שיהיו שם אנשים מכל רחבי ישראל וממגוון הקשת הפוליטית והדתית. גם מתנחלים היו לנו. וכך, ביום האחרון תמיד הם גילו שהפכו לקבוצה, למרות ההבדלים ביניהם. בעיניי החוויה הישראלית חשובה ותורמת מאוד ליהדות העולם".
חסרה תשוקה יהודית
לדעתו של הוכבאום, "חניכי 'מסע' הם לא העתיד של העם היהודי. צריך אנשים עם חיבור ליהודים אחרים, עם הרגשה של 'אנחנו באותו המועדון'. לצערי זה לא קיים היום. לצערי, הצעירים היהודים של היום לא מקבלים הזדמנות מהממסד לסייע או להנהיג את הפעילות בתפוצות. על בסיס הניסיון שלי, חייבים לאפשר להם לפעול, אחרת המציאות תהיה עגומה".
בעיניך, מה ההבדל בהנהגה היהודית היום לבין מה שהיה לפני 50 שנה?
"נישואי תערובת אינם תופעה חדשה. זה קיים בצורה רחבה כבר לפחות 50 שנה. אני הרי סוציולוג, ולפני 50 שנה הוזמנתי להגיב למאמר על נישואי תערובת לקראת ה־GA, האירוע השנתי של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה. אז, על פי המחקרים, נישואי התערובת עמדו על 25 אחוז. המאמר שכתבתי בתגובה הוצג בפאנל האחרון בכנס, ובו טענתי ששיעור נישואי התערובת גבוה בהרבה. בכל מקרה, לא הייתה כל תגובה אקטיבית לעניין מצד הממסד היהודי.
"האורתודוקסים הצליחו לשמור על עצמם, כשבנו מערכות בתי ספר שגרמו להצלחה של הישארות בקהילה. אך לצערי הארגונים הגדולים לא תמכו במאמץ הזה. כעת, 50 שנה אחרי, תוכל לראות על פי סקר פיו שנערך ב־2013 שצעירים יהודים לא אורתודוקסים לא מחוברים לקהילה היהודית. והם רוב הקהילה היהודית. זו בעיה גדולה. זו אחריות של הארגונים המרכזיים להגיב לאותם ממצאים. ומה קורה? כלום. הבעיה החלה לפני 50 שנה והיהודים לא עושים דבר.
"המחקר של פיו לא הפתיע אותי. הבעיה היא שיש מנהיגים יהודים או מומחים שעוסקים בנושא שהם טובים, אך ללא עומק ולימוד יהודי. לרובם אין תשוקה יהודית. לכן, החלטנו לאמץ את התוכנית שלנו ולהציע אותה לקהילות יהודיות בצפון אמריקה. בהתחלה היססנו לעשות את זה בארה"ב מכל מיני סיבות, והחלטנו לעשות פיילוט בקנדה. הייתה הצלחה גדולה. אחרי 20 דקות של פרזנטציה לאחת המנהיגות של הקהילה, היא אמרה: אנחנו בעניין".
הוכבאום טוען שתוכנית העמיתים שפיתח היא התשובה למשבר הגדול שפוקד היום את העולם היהודי, והוא היה שמח מאוד אם היא הייתה מתרחבת. "התוכנית עובדת, בקהילות הקטנות אך גם הגדולות. גם בישראל וגם בקנדה. למרבה הצער טרם הצלחנו לקדם אותה בארה"ב.
"אני חושב שאפשר לתקן את המצב הנוכחי", הוא מצהיר. "השקעתי את חיי בעולם היהודי, ואני יודע איך להתעסק עם יהדות הגולה. למשל, התנועה הקונסרבטיבית היא טובה, ויש בה מנהיגים טובים. כך גם הרפורמים. שתי הקבוצות האלה הצליחו באמריקה בגדול, וזה תמיד היה ההבדל בינם לבין האורתודוקסים. אך כעת, גם האורתודוקסים מצליחים והופכים להיות בתפקידי מפתח בחברה האמריקנית.
"חייבים לפתח עוד גישות כמו זו שאני פיתחתי, כדי לגרום למעורבות גדולה יותר של צעירים בקהילה היהודית בעולם", הוא אומר לקראת סיום. "הקהילה היהודית האמריקנית לא צריכה כסף אלא חכמה, לסייע להם לחיות חיים יהודיים עם המשכיות. בקהילות אחרות ישראל הפכה להיות חלק מהסיוע הזה, אבל היהודים האמריקנים חייבים לשתף פעולה".
לסיום, יש כיום משבר בין ישראל ובין יהודי ארה"ב?
"יש פער גדול. לקהילה היהודית אמריקנית, וספציפית לרפורמים ולקונסרבטיבים, אין מספיק חינוך יהודי. הרקע היהודי שלהם לא מספיק חזק. זה אמנם השתנה והפך בשנים האחרונות להיות יותר טוב, אך ישנה דרך ארוכה". •
