"אין לנו סטטוס. אנחנו לא נשואות, לא רווקות, לא אלמנות, לא גרושות. אין לנו באמת זוגיות", אומרת אלזה, רעייתו של יאיר ביסמוט, איש טוב לב וגיבור, מלח הארץ, ששירת במסייעת 51 של גולני וחזר משדה הקרב אדם אחר. יחד עמו חזרו משם גם- עשן השריפה ומראות הזוועה- שחלחלו עמוק אל תוך הנפש שלו, שלא הייתה חסינה בפניהם.
בעגה המקצועית קוראים לזה ״פוסט טראומה״ או הפרעת דחק (PTSD). לפני שנה, כשאיציק סעידיאן, שהוכר כנכה צה"ל בעקבות פוסט טראומה ממבצע צוק איתן, הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הבטחון בפתח תקווה, הוא העלה למודעות את הקשיים הנפשיים והבירוקרטיים איתם מתמודדים החיילים הפוסט טראומטיים. את הסיפור של סעידיאן ליוותה מקרוב מדינה שלמה בדמעות ותפילות, אך ישנם עוד אלפים כמוהו, שסוחבים פצעים עמוקים שלעולם לא יגלידו והם נאבקים להכרה וטיפול הולם.
לצד רבים מאותם הלומי קרב ניצבות נשים אמיצות וגיבורות בעצמן, שנמצאות שם ברגעים הקשים- בזעקות בלילות, בהתקפי החרדה ובמאבק ההישרדות היומיומי. הן לא סוחבות את הטראומה בעצמן, אך נמצאות במצב של טראומה משנית, שלא זוכה למספיק הכרה. "יש משהו מאד מבלבל בסיטואציה הזו של חיים ליד הלום קרב", מסבירה ביסמוט ומבהירה למה התכוונה כשאמרה שלנשים כמוה אין באמת זוגיות. "את כל הזמן צריכה למקם את עצמך מחדש. יום אחד יש לך בן זוג שמישיר אלייך מבט, מתקשר ואוהב. ויום אחד אין לך".
לחיות בתודעת קרב כל הזמן
אלזה ביסמוט גרה בנחושה. היא אם לשישה ילדים, מנהלת קליניקה של קוסמטיקה ובדרך להפוך לעורכת דין. "אנחנו נשואים 18 שנה", משתפת ביסמוט, "עלינו מצרפת שתי המשפחות וגדלנו יחד בילדות. יאיר נפצע בחומת מגן כששירת בסדיר בגולני, ב'גנין. אנחנו התחתנו אחר כך. הפוסט טראומה שלו מהמבצע לא ניכרה אז. הוא הצליח להשתלט עליה. אני התחתנתי עם גבר חסון, חכם ומקסים. עם השנים, ככל שלחץ החיים והאחריות שטמונה בלהחזיק בית ומשפחה הלכו וגברו- החלו לצוץ סימנים. התחלתי להרגיש שמשהו לא כשורה, אבל מכיוון ששנינו לא באנו ממשפחות של יוצאי צבא לא ידעתי לתת שם למה שאני חווה. כשהייתי בהריון של הבת השישית שלי, הכל קרס. ואז החלו השנים הקשות באמת. עולמנו חרב עלינו".
במה זה בא לידי ביטוי?
"הוא חי בתודעת קרב כל הזמן. הוא לא באמת השתחרר מהצבא אף פעם. לאורך השנים, היו הרבה מאד ניתוקים שלו, אבל כשהייתי בהריון של הבת השישית והבית דרש את שלו, הוא פשוט קרס וויתר. לא היה לו כוח לקום בבוקר, לפתוח את העיניים, ללכת לעבודה. פעולות פשוטות ובסיסיות. לא היה לו כוח לכלום".
"הייתה סיטואציה בעבר שקילחתי את הילדים והתרוצצתי בבית הלוך ושוב והוא הביט בי במבט מוזר שלא הבנתי. הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא דמיין אותי
כמחבל על הגגות בג'נין"
מה זה אומר ניתוקים?
"הבן אדם לפתע פשוט נעלם. בלי להודיע. את לא יודעת איפה הוא, במשך שעות. לפעמים את מדברת איתו פנים מול פנים- והוא לא באמת איתך. כאשר הייתי צריכה להוכיח שהוא הלום קרב, הקלטתי את הקטנה שלי קמה בלילה וצועקת 'אבא, אבא' והוא מסתכל עליה ולא באמת שומע אותה. ניתוקים מאד קשים לצפייה. לחיות לצד הלום קרב זה אומר שאת מבינה שהוא לא יכול עם שום מגע שהוא. הוא תמיד מאד דרוך. אם מישהו נגע בו וזה הפתיע אותו, זה מערער אותו ומוציא אותו מאיזון. אם הוא התעורר כשאחד הילדים הקטנים נגע בו- זהו יום שחור משחור. אם הולכים יחד למסעדה- אז הוא צריך לאגף את המקום ולמצוא פתחי מילוט ומושב עם הגב לקיר כדי שהוא ירגיש מוגן. לא מזמן היינו בבית מלון. בחדר האוכל לא היו קירות אלא זכוכיות שפונות לבריכה. במשך שלושה ימים לא אכלנו והברחנו קצת אוכל החוצה. ברור כמובן שלהופעה גדולה לא הולכים", ממשיכה ביסמוט ומפרטת מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית, הנותנת את אותותיה בכל תחום. "הריח מאד מפעיל אותו. הילדים יודעים שלא מכינים טוסטים בבית, כי אם יש ריח טיפה שרוף הוא נכנס לסרט רע. תדמייני מה קורה בפורים עם כל הנפצים. במשך שבועיים הוא היה דרוך כל הזמן ולא רגוע, עד שחשבתי על פתרון- שמתי לו אוזניות עם מוזיקה גבוהה ורק ככה הוא הצליח לישון".
סוחבות את הבית על גבן
אחד מאבני הנגף המשמעותיים שעומדים בפני משפחות עם הלום קרב הוא ההתמודדות עם הבירוקרטיה של משרד הביטחון כדי לזכות להכרה ולתמיכה להן הן זקוקות כל כך. רבים מהלומי הקרב, שלא באשמתם, לא מצליחים לתפקד ולהתמיד במקום עבודה קבוע. הם שקועים בחובות ומגיעים לעתים קרובות למצוקה כלכלית שקשה לצאת ממנה. מי שהרבה פעמים נאלצות לסחוב את כל הבית על גבן, אלו הנשים.
"היו כמה שנים טובות שלא הייתה לנו כתובת לפנות אליה. היינו חסרי עוגן, בלי מענה וטיפול", משתפת ביסמוט. "למזלנו, יש לנו משפחה מאד עוטפת. אני יכולה להגיד שזה מה שהחזיק אותנו, אבל אני יודעת על הרבה משפחות שהתפרקו. המסלול שעברנו מול משרד הביטחון הכפיל את הטראומה. אני מקווה שעכשיו, עם הרפורמה במערכת, אנשים לא ירגישו את הרגשות האיומים שאנחנו חווינו".
את מדברת על משפחות שהתפרקו. איך את מצליחה להתמודד ולהישאר למרות הקשיים העצומים?
"פעם הייתי נעלבת עד עמקי נשמתי מהתקפי זעם. הייתי שואלת את עצמי מה אני עושה פה בכלל. אבל עם הטיפול והמודעות אני לומדת שבזמן התקף, הוא לא רואה אותי כאלזה, הוא רואה אותי כמחבלת. הייתה סיטואציה בעבר שקילחתי את הילדים והתרוצצתי בבית הלוך ושוב והוא הביט בי במבט מוזר שלא הבנתי. הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא דמיין אותי כמחבל על הגגות בג'נין. המטפל אמר לי תדמייני שבעלך פצוע אנוש על כיסא גלגלים. הוא באמת פצוע אנוש, אבל זה פצע שלא רואים. ואני לומדת שאין לי מה להיפגע או לקחת ללב".
עד כמה הילדים מושפעים מהמצב?
"הם מושפעים מאוד ומעורבים מאוד. יש לי מתבגרת בת 17 שחוותה את זה הכי הרבה. היא הייתה פה בשנים הקשות שעוד לא הכירו בו ובאחוזי הנכות שלו. כשעוד לא ידענו לקרוא למה שאנחנו עוברים בשם. הילדים חוו הרבה מאוד התקפי זעם. הם ילדים חרדתיים. ילדים שגדלים בבית פוסט טראומתי. המתבגרת שלי גדלה להיות ילדה הורית. היא קמה שש פעמים בלילה לראות שהוא במיטה, מתקשרת אליו שוב ושוב לראות שהוא לא נעלם. נהייתה לנו שפה טיפולית בבית מאז שאנחנו מטופלים ולכן זה כל כך קריטי לקבל את העזרה. אתה לומד לנהל את הרגש. אנחנו קוראים לזה 'המצב' .
"שישי בערב זה זמן שמאד קשה לו להיות איתנו. הרבה פעמים הוא לא נמצא בסעודה. בג'נין, הוא חווה טראומה קשה בערב שבת. הוא היה לכוד בבית עם שני בלוני גז שרצו לפוצץ עליהם, והם הצליחו לצאת בשנייה האחרונה. לכן, כל מה שמתקשר לקידוש הוא חייב להעביר בשינה. ולמדנו לחיות עם זה".
למרות הקושי האדיר ביסמוט בחרה להמשיך לתמוך בבעלה ולחיות לצידו. "יש רגעים קשים אבל בסוף הוא בעלי ואבי ילדיי. אותו בחרתי. ברור לי שאם הייתי חווה דיכאון אחרי לידה או מחלה נפשית אחרת הוא לא היה עוזב אותי. אני בוחרת להילחם עליו. להילחם איתו. יאיר הוכר כנכה עם חמישים אחוזי נכות. כל הלומי הקרב הסוחבים חמישים אחוזי נכות שאנחנו מכירים לא מחזיקים עבודה. אבל הוא כן. הוא ממש נאבק על החיים הרגילים. הוא עושה כמה טיפולים בשבוע, הוא הקים משפחה יפה, בניגוד לפלוגה של יאיר שנפגעה מאוד. מתוך הפלוגה שלו רק שניים הקימו משפחה. בצה"ל יודעים שהם פישלו עם החטיבה הזו. זה בלתי נתפס. גם יאיר הלך למילואים עד שהוא התמוטט, ולכן הכעס הגדול. הרי ראיתם את ההידרדרות במצב שלו, ראיתם שהוא הולך ונעלם, למה נתתם לו להגיע למקום שהכי 'מטרגט' אותו? אני סועדת את בעלי כי אני אוהבת אותו, כי חשוב לי שהוא יחזור לעמוד על הרגליים. אני מאמינה שיש סיכוי שהאהבה שלנו תחזור לנהל את הטראומה ולא להפך".
סרטן של הנפש
אדוה כספי (34), היא אימא לשני קטנטנים: נועם בן הארבע והודיה בת השלוש. היא נשואה בנישואים שניים למשה, גבר הסובל מ-PTSD (פוסט טראומה מורכבת) כתוצאה מהשירות הצבאי. כספי עובדת בעיריית ראשון לציון כסייעת בחינוך המיוחד. "הכרתי את בעלי לפני שש שנים. הכרתי אדם מדהים, מנהיג אמיץ וכריזמטי. לא היה שם שום דבר שיכל לרמז לי על הגיהינום המצפה לנו. מדי פעם היה לו פתיל קצר, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. זה היה בהדחקה ובהכחשה".
"הלם הקרב שהתפרץ בחריפות רבה פגע לנו באינטימיות. בא לי חיבוק, אבל הוא לא אוהב לחבק. כל חודש אני הולכת למקווה ולא קורה כלום. אני לא מרגישה אישה בשום צורה"
כספי עד היום לא יודעת בדיוק היכן בעלה שירת בצבא ובאיזה תפקיד. מהוועדה שטיפלה בתיק שלו במשרד הביטחון, היא הבינה שבעלה הוא מקרה מיוחד וששירת בתפקיד מסווג מאוד. אחרי שנישאו הם חיו שלוש שנים באושר גדול, עד שהגיעה תאונת הדרכים שהפכה את חייהם על הסף. משה נפגע בחוזקה מההגה, מכה חמורה בראש שגרמה לו לזעזוע מוח שהעיר אצלו את הפוסט טראומה מהצבא שהדחיק קרוב לשלושים שנה.
"החבר הכי טוב שלי נעלם לי מהחיים. עוד לא השלמתי עם זה", אומרת לי כספי בעצב ומפרטת היכן הכאב הזה פוגש אותה בחיי היומיום. "בעלי ער המון בלילות. הלם הקרב שהתפרץ בחריפות רבה כל כך אחרי התאונה פגע לנו גם באינטימיות. זה אומר ששנתיים לא היינו יחד. בא לי חיבוק, אבל הוא לא אוהב להתחבק. כל חודש אני הולכת למקווה ולא קורה כלום. אני לא מרגישה אישה בשום צורה. הפוסט טראומה הזאת הרגה לי את האיש שלי.
"הוא רגיש לריחות. רגיש לצעקות. שולחן שבת זה טריגר עבורו. אני טורחת ועומלת כל כך, אבל צעקה אחת של תינוק- זה הרס מוחלט. הוא יכול להיות נעול בחדר ימים שלמים בלי להתקלח. כל טלפון שאני מקבלת ממנו הלב שלי צונח, רק שהוא לא בהתקף או בניתוק".
המצב של בעלה של כספי הוגדר כמצב חמור. פרופסור שרייבר, שטיפל בהלומי קרב שנלחמו במלחמת ווייטנאם, לקח אותו תחת חסותו במשך ארבעת חודשי האשפוז שלו לאחר התאונה, באיכילוב. בניגוד להלומי קרב שעוברים סחבת עם משרד הביטחון, תפקידו הרגיש של משה בצבא הקל עליו בשלבי התביעה ותוך שנה וחצי הוא קיבל חמישים אחוזי נכות לצמיתות. "זה הסרטן של הנפש. וזה התפרץ בכל הכוח. פרופסור שרייבר אמר לו- 'אתה בין המקרים הקשים של הפוסט טראומה שיש בישראל'. ברגע שפתחו את התיק שלנו והבינו שהוא היה איש משמעותי בתפקיד מסווג, הרגשתי שלא רוצים לפתוח תיבת פנדורה. כאילו אמרו- קח ולך, תתרחק מהמערכת".
למרות שמשה כספי הוכר כנכה צה"ל, ישנם שדות נוספים בהם הבירוקרטיה מכה בהם ללא רחם. "אני מרגישה שבמשרד הביטחון מנצלים את החולשה של הלומי הקרב", מאשימה כספי. "משה לא יכול למלא טפסים. אני יכולה לפעמים לדבר איתו והוא לא איתי. הוא חווה ניתוקים קשים. איך הם מצפים שהוא יסתדר מול הבירוקרטיה? שהוא יילחם?
"אנחנו מחכים לקבל רכב המותאם למצבו הרפואי, מחכים לשיקום שהוא באמת צריך, אבל אין להם שיקום למקרים כמו בעלי. אין מקום שהוא יכול לנסוע לשם בזמן התקף ולהיות שם. הכל לוקח זמן- ובזמן הזה המשפחות שלנו נהרסות. הם לא מוכנים להעניק טיפול לילדיי כי הם מתחת גיל חמש, אבל הם סובלים. אי אפשר לפספס את המצוקה שלהם. בואי תראי מה זה ילד עם התפרצויות זעם בגיל ארבע. גם אני מאובחנת עם פוסט טראומה משנית".
"קברתי ילד לבד"
כספי מתארת כיצד נראתה התקופה הראשונה בה לא ידעה לתת שם לצונאמי שהתנפץ על ביתה, בטרם קיבלה מענה ותמיכה. "אחרי התאונה הוא ברח לסמים ולאלכוהול. הייתי בהריון ופתאום החלו צירים. הבן אדם נעלם לי, לא ענה לטלפונים. ואז התברר שזו לידה שקטה. עברתי הפלה לבד. הלכתי לבית הקברות לבד. אין מי שיתמוך בך ברגעים האלו, וזה לא כי הוא לא רוצה. הוא פשוט לא מסוגל".
אחרי זמן קצר כספי שוב נכנסה להריון. "הוא התחיל להתחרפן ולהיעלם. זה היה בגלים, בא והולך. את יודעת כמה פעמים הזמנתי משטרה ואמבולנסים? הוא שבר לי את כל הבית. היו תקופות שהוא פשוט התאדה. ההיריון השני היה נס משמיים, אבל את הברית של הילד חגגתי לבד.
"את יודעת כמה שנים לא ישנתי?", כספי אומרת בכאב. "לכי תרגיעי אותו כשהוא משלשל ומקיא. לכי תרגיעי את הבית והילדים שמתעוררים גם הם כל לילה בוכים וצועקים. יש ימים שהילדים פותחים דלתות בבית, מחפשים את אבא, ואין. אבא נעלם להם. כל יום מחדש הוא מלחמה. הוא שואל אותי כל הזמן- 'למה אני נלחם? בשביל מה אני נשאר בחיים? לולא הילדים', הוא אומר לי, 'לא הייתי פה'".
גם כספי, כמו ביסמוט, לא נוטשת את המערכה למרות שהיא נופלת שדודה מדי יום ביומו. היא משתדלת לזכור את האיש שנישאה לו- הלוחם, האב והחבר המסור, הפטריוט שהגן על המולדת, בגופו ובנפשו. "ברור שעוברת בי המחשבה- למה אני צריכה את זה, אבל התחתנתי עם אהבת חיי. הכרתי נסיך ואני מאלה שנלחמות לאורך כל הדרך. אני מאמינה שעם שיקום נכון, סבלנות והרבה תקווה- יש אור בקצה המלחמה. לכן אני פה, מקלחת, מאכילה ומלבישה אותו. מביאה לו תרופות. נאחזת באמונה".
לא להשאר עם הכאב לבד
סוזי שרביט, עובדת סוציאלית קלינית שעובדת בתחום הטראומה, ערכה מחקר איכותני במסגרת כתיבת התזה שלה על נשות הלומי הקרב וראיינה 14 נשים שונות על המציאות המורכבת שהן חיות בה. "הלם קרב זה בעצם מקרה קליני של הפרעת דחק פוסט טראומטית שהתפתחה על רקע חוויות טראומטיות ומסכנות חיים בשירות הצבאי. לפעמים בתוך שדה המלחמה החייל קופא, מפתח תגובה טראומטית לאירוע, ומשתחרר על סעיף נפשי. אך לפעמים הטראומה מושהית וההפרעה הפוסט טראומטית מתפרצת לאחר שנים, כשה'חייל' הפך כבר לאיש משפחה, בעל ואב לילדים. במקרים האלה יש בלבול גדול כי גם הגבר לא תמיד מבין מה קורה לו ולא פעם האבחון של ההפרעה וניסיונות הטיפול בה מגיעים דרך האישה שלצידו, שרואה אותו דועך ומתכנס לתוך עצמו. אצל רוב הנשים שראיינתי ההתפרצות של הלם הקרב של בני זוגן התרחשה בתוך חיי הנישואין. במקביל להימנעות, לצמצום בחיי החברה והמשפחה, לדריכות ולחוסר השקט המאפיינים את הלומי הקרב".
"להיות אישה של הלום קרב זה ללכת לגן שעשועים לבד ולמסיבות בגן לבד. זה להמציא סיבות למה אתם לא באים למפגשים חברתיים, עד שכבר לא מזמינים אתכם. זה לא לקבל חיבוק ואינטימיות, ובמקביל לתפקד בכל המישורים הנדרשים בהחזקת בית"
מה עוד מאפיין את הלומי הקרב?
"אחד המאפיינים הבולטים זה סיוטי הלילה. פלשאבקים מהאירוע הטראומטי הצבאי שמופיעים בלילות ובחלומות. לא פעם הם נוטים לצעוק בלילה מתוך סיוט, להתעורר מזיעים ולנוע במהלך השינה בחוסר שקט.
"דבר מרכזי נוסף שנפגע כתוצאה מהטראומה זה היכולת להיות ביחסים קרובים, אינטימיים ובטוחים עם הזולת. הלומי הקרב נעים בין צמצום ונסיגה מיחסיהם עם הקרובים להם מחד ומאידך לאור קשיי התפקוד הרבים הם יכולים להפגין תלות גדולה בנשותיהם. לא פעם האישה נדרשת לשאת כמעט לבדה בעול הפרנסה, במקביל לתחזוקת הבית ולגידול הילדים. הבעל הלום הקרב בעצם נוכח בבית, ולעיתים בימים טובים מתפקד יותר ולוקח חלק, אך זו נוכחות נפקדת כי כאשר הוא מוצף בזיכרונות טראומטיים או נתקל בטריגרים שונים הוא נסוג חזרה. האישה אינה יכולה לצפות את המצבים המשתנים ונאלצת ללמוד לשאת לבדה את כל הכרוך בחיי המשפחה. בנוסף לקשיי התפקוד לא פעם הלומי הקרב נוטים להתקפי זעם אשר מושלכים כלפי נשותיהם והילדים.
"להיות אישה של הלום קרב זה ללכת לגן שעשועים לבד ולמסיבות בגן לבד. זה להמציא סיבות למה אתם לא באים למפגשים חברתיים, עד שכבר לא מזמינים אתכם. זה לא לקבל חיבוק ואינטימיות, ובמקביל לתפקד בכל המישורים הנדרשים בהחזקת בית".
איך זה משפיע על הבריאות הנפשית של אישה שחיה בצל הטראומה של בעלה?
"אחת התופעות הנחקרות רבות היא 'טראומטיזציה משנית', אשר מתארת את התהליכים המתרחשים בקרב קרוביהם של נפגעי הטראומה המשפיעים על בריאותם הנפשית. לא פעם נשות הלומי הקרב מפתחות אף הן בעיות סומטיות, חרדה ומצוקה מתמשכת. הדבר הכי חשוב הוא לא להישאר עם זה לבד, לגשת לטיפול ולקבלת עזרה. לא פעם האישה שמתאבלת על האיש שהיה לה, מתגעגעת אליו על אף שהוא לידה, מוצאת עצמה הולכת על ביצים כדי לא לעורר את ה'שדים' שלו. מתוך דאגה היא לוקחת אחריות גם עליו ומנסה להתאים את עצמה ואת המצב בבית ליכולות שלו. המצב הזה עלול להיות מורכב וקשה והיא נדרשת לשלם מחירים גבוהים ביותר".
מה גילית במחקר שיכול לסייע במצבים כאלו?
"אחד הדברים המעניינים שמצאתי במחקר זה שנשים ששמו גבול לבעל ולא הסכימו לקבל התנהגויות כמו התפרצויות זעם, הגבול עזר לבן הזוג לגשת לטיפול ולקחת שליטה על חייו. לעומת זאת, במקרים של נשים שמלב טוב, כאב וחמלה נטו להכיל את ההתנהגות וחששו להתעמת עם בן זוגן, ההתנהגויות הבעייתיות החריפו. הדבר הכי חשוב לי זה שאם יש אישה שקוראת את הכתבה הזו ומזהה את עצמה, שתיגש לקבל עזרה. שלא תישאר לבד. יש היום את עמותת נט"ל, וקבוצות במדיות השונות המלוות נשים אלו".
