לפני שתתאמץ להיזכר האם אתה מזהה את הכותבת המפריעה לך בשלווה הנצחית שאליה הגעת, אקדים ואתוודה: אינך מכיר אותי ואין סיכוי שתכיר. נולדתי שנים רבות אחרי מותך, ואף על פי כן אני מכירה אותך היטב.
שנה ויותר, בימים ובלילות, בערות ובחלומות, ביליתי איתך: ליוויתי אותך מימי ילדותך בכפר טרויאנו שבחבל פודוליה, אשר בתחום המושב של האימפריה הרוסית, שם נולדת. המשכתי להיות איתך ב'חיידרים' שבהם למדת, בישיבה בליטא, באחוזת הברון גינצברג, במוהילנה שם שימשת כגזבר, וכמובן עליתי איתך לארץ ישראל בשנת 1904. גם כאן נצמדתי אליך. הלכתי אחריך לפתח־תקווה, חפרתי איתך בורות ברחובות, העברתי איתך לילות ביקב של ראשון־לציון, שתיתי איתך תה בעין גנים, נשדדתי איתך בחולות יפו כשהלכת לארגן את מסמכי העלייה של אשתך פייגה. אחרי מותה והתאלמנותך נדדנו לגליל, יחד עם יעל בתך – למגדל, לכנרת, לתל־עדשים, ולבסוף לדגניה. כך נולד ספרי "העורג" המציג את סיפור חייך, ובזכותו אני מרגישה קרובה אליך כל כך, עד שאני מעיזה להטריד את מנוחת העולמים שלך, כדי לספר לך כמה דברים על מדינת ישראל בת ה־70, שאותה לא זכית להכיר.
היית מאמין שדרך החתחתים שעברתם אתה וחבריך החלוצים הציונים תוביל אותנו בסופו של דבר לעצמאות ולפריחה?
אני מנחשת שאם היינו מצליחים להיפגש, אחת השאלות הראשונות שהיית שואל אותי הייתה – 'האם המדינה הזו אכן חולקת כבוד למסורת הדורות היהודית?'. התכחשותם של החלוצים הסוציאליסטים למסורת הטרידה אותך וכאבת מאוד את תהליך ה'ייבוש' שעבר על החגים, השבתות והמנהגים שלנו. לכן ודאי תשמח לדעת שהתהליך נעצר. במדינה שלנו, החגים הרשמיים הם החגים היהודיים. כמעט כולנו מסובים לקריאת ההגדה בלילות הסדר. בימי כיפורים נדיר לראות מכוניות נוסעות בכבישים, ובחגי שבועות תוכל לפגוש המוני ילדים מביאים ביכורים בדרכם לבתי הספר.
נכון, יש בינינו חילוקי דעות לא קלים בנוגע לאופי השבת ולמנהגים שונים. אני מניחה שאתה מכיר אותם כי הם היו בעבר, בעיירות, ויהיו גם בעתיד. המקילים מצד אחד והמחמירים מהצד השני, בדומה לקבוצות השונות שהתנגחו בתחום המושב. אבל אם אנסה לנחש מה היית מצפה למצוא כאן קרוב למאה שנה לאחר מותך, אני חושבת שהמצב הנוכחי לא היה גורם לך אכזבה קשה.
אבל מה שנכון לגבי המסורת, לא נכון לגבי החיבור לאדמה שבו תלית את תיקון נפשו של היהודי, נפש שהייתה עקורה במשך אלפיים שנות גלות. לצערי כאן נכונה לך אכזבה קשה עד כדי כך שאם לא הייתי יכולה להראות לך את האור הגדול המנצנץ בקצה המנהרה האפלה הזו, ייתכן שהייתי מוותרת על המכתב הזה ולא חושפת בפניך מצבים כל כך עגומים.
כמה עצוב. בגולה חלמתם לשוב אל ארץ אבותיכם. חלמתם להיאחז באדמה. חלמתם להיות נטועים, אחרי שבמשך דורות הייתם עקורים. ואתה במיוחד. כל יום שבו יצאת לעבודה בשדה היה יום חג עבורך. היית המבוגר ביותר מכל הפועלים. בריאותך לא הייתה טובה, חלית בקדחת, סבלת מרעב ומחום. ישנת על ארגזים שחוברו יחד וקש שהונח עליהם שימש לך מזרן, ולא ויתרת. לא חדלת להתמוגג מהשיבה אל המולדת שהיא השיבה אל האדמה הקושרת אותך אליה, אחרי שהיית יהודי תלוש. יהודי נודד. יהודי לא שייך.
הציעו לך להיות מורה, הציעו לך להיות פקיד, הציעו לך לכתוב ולפרסם ולהתפרנס מרשימותיך, ואתה סירבת. דבקת בעבודת האדמה. רק היא העניקה לך את התחושה שחדלת להיות עלה נידף ברוח.
חלפו שנים, ופרדסים שאת עציהם שתלת במו ידיך נעקרים והופכים לאתרי נדל"ן. חלפו שנים, ושדות תירס, חמניות או כותנה נהיו למגרשים המיועדים לבנייה. אתה, שלא אהבת ערים ושסברת שהן מרחיקות את האדם מהטבע, וכך מרחיקות אותו גם מטבעו האמיתי הפנימי, היית בוודאי מעדיף להסתגר בדגניה ולא לנסוע אל אזור המרכז הבנוי עד כלות.
אבל אילו כאן הייתה נבלמת הבעיה, ייתכן שהייתי מנסה להסביר לך שזו דרך העולם, ושבכל מקום על פני כדור הארץ ישנה נדידה מהכפרים אל הערים. אלא שכאן אנחנו חשופים לצרה נוספת: אותם מעטים, אשר אש עבודת האדמה בוערת בהם, שורדים אצלנו בקושי רב. טרור חקלאי משתולל במדינת ישראל בת ה־70, ולמרות שהממשלה היא שלנו, והמשטרה היא שלנו, והצבא הוא שלנו, הפורעים שורפים שדות וציוד, שודדים עדרים וכלי רכב, נוהגים כבשלהם ברכוש לא להם.
דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"בן גוריון, אנחנו מתקדמים במעלה ההר"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
גורדון היקר, לפני מותך ציווית את אוהביך שלא ידברו בך במשך שנה וגם לא יכתבו עליך דבר. חשבת שכעבור שנה תהפוך להיות 'כשלג דאשתקד' ואז בלאו הכי כל אחד יפנה לענייניו ואתה תישכח. הדבר הזה לא קרה. אנשים שזכו להכיר אותך לא היו מסוגלים לשכוח. הם כיבדו את צוואתך והמתינו שנה. אחר כך כתבו עליך. אחר כך למדו את תורתך. אחר כך הקימו את תנועת הנוער 'גורדוניה' שנקראה על שמך. ובמקביל באו אותם יחידי סגולה, אנשי רוח מעמיקים, שהבהירו את רעיונותיך, קיבצו את הגותך בספרים כדי שיהיו בהישג ידו של כל מי שרוצה ללמוד מהם כיצד נכון לחיות, ואיך מתחברים באמת אל המולדת ואל מהות הנשמה.
היית מאמין שבין הנוהים אחרי הגותך יימצאו שני צעירים שלא יסתפקו רק בלימוד אלא יניעו אלפי אנשים לחזור אל עבודת האדמה, ולו גם אחת לפרק זמן כזה או אחר? שני צעירים, שכמו שחזרת והמלצת לתלמידיך התחברו אל שורש עצמותם, החליטו שבמקום שבו המדינה אינה מגינה על אזרחיה מפני הטרור החקלאי, הם יגנו עליהם.
הם יצאו לדרך. האחד יואל זילברמן בן מושב ציפורי והשני און ריפמן בן קיבוץ רביבים. בסיועם של חברים הם הקימו ארגון מתנדבים גדול – "השומר החדש" – וסימנו את היעדים: חיבור אל האדמה. חיבור אל המורשת. עבודה, שמירה ולימוד.
גורדון היקר, אכן, אתה יכול לנוח על משכבך בשלום, כי יש לך ממשיכי דרך. עשר שנים אחרי הקמת הארגון, הולכות ונרשמות לזכותו הצלחות מפתיעות. כבר השנה סימנה משטרת ישראל את הטרור החקלאי כיעד מועדף, מאות מתנדבים מתגייסים לעזרת החקלאים בקטיף, באסיף ובמסיק, ועוד היד נטויה. אם אזכה לכתוב לך מכתב נוסף, בשנת השמונים למדינה, אני בטוחה שהבשורות שאוכל לבשר יפתיעו לא רק אותך, אלא גם אותי.
בהערצה, גלילה רון־פדר־עמית, ירושלים
