שלום לך, זאב ז'בוטינסקי.
מעולם לא נפגשנו, אבל אתה היית גם בלא ידיעתך חלק בלתי נפרד מחיי, ממשפחתי ומהמשפחה הלוחמת. קראנו לך ז׳בו. פסל של פניך ניבט מספריית בית הוריי. מאחוריו הספרים, קטנים וכחולים – כל כתביך. את שיריך על דרך, ארץ ואידיאולוגיה שרתי בקול גאה בבית״ר, ולצדם עוד כילדה הוקסמתי משיריך האחרים. יחד איתך התאהבתי באנבל־לי על ים ערפילי, ופחד מילא את ליבי מתרגומיך מקפיאי הדם לאדגר אלן פו. כשבגרתי עברתי לקרוא גם את הכתבים והנאומים, תמצית השקפת עולמך בכל תחום. כל הספרים האלה – כבר משומשים ושחוקים – נמצאים היום בספריית ביתי, ולפניהם הפסל הקטן של ראשך מביט בי. גם עכשיו, כשאני כותבת לך את המכתב הזה.
בעוד בבית הוריי היית חלק מוכר ובלתי נפרד מהמשפחה, במדינת ישראל שבה גדלתי לא היית מוכר כלל. לא מוכר במקרה הטוב, ומסומן במקרה הרע. דרכך למדתי על הפער בין האמת לבין הדימוי. האמת הייתה "כל יחיד מלך": כך כתבת, האדם במרכז. אבל לנו, מאמיניך, קראו פשיסטים. "שתי גדות לירדן", צעקו לי, ואני עניתי ב״שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני״ – לא רק ארץ ישראל כולה, אלא גם שוויון ליושביה.
שיריך לא נשמעו ברדיו, עצמותיך לא הועלו לארץ במשך שנים, למרות בקשתך האחרונה. לא אשכח את תמונת אבי עומד ליד הארון, כשסוף־סוף מולאה בקשתך. לאורך שנים ארוכות של אופוזיציה שלטונית וחברתית, זכרתי את שירך ״כולה שלי״. הבית האחרון מסתיים ב״אלוהים לשלטון בחרתנו״, אבל בבית שלפניו כתוב ״אלוהים ליגון בחרתנו״, וחשבתי שהדרך לשלטון מלאה ביגון.
–נתניהו כותב לרה"מ הראשון – "בן גוריון היקר, אנחנו מתקדמים למעלה ההר"
הייתה לנו גם שפה משלנו. מילים שעבור אחרים היו פשוטות, עבורנו היו עולם ומלואו. כמו ה״הדר״, שהחיל עלינו את כל כללי ההתנהגות שלנו, הדור העברי. כשנבחרתי לתפקיד הממלכתי הראשון שלי, שוב הקשבתי לשירי בית״ר, ושוב חזרתי לקרוא בכתביך. הפרטתי חברות ממשלתיות, אבל שמרתי על חמשת המ"מים: מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה – אותם דברים שכל מדינה חייבת לאזרחיה. האמת היא שגם היית פמיניסט לפניי. המכתב שלך לוועד העיר ירושלים, שבו התרעת שלא תשלם מיסים כל עוד לא ישולבו נשים בהנהלת הוועדה, מעורר השראה. הוא תלוי וממוסגר בחדרי בכנסת עד היום.
הדברים השתנו מאז. בטח תשמח לשמוע שאלה שאמורים להיות מממשיכי דרכך, נמצאים בשלטון כבר שנים. פסלך ניצב בכניסה למצודת זאב, או בשמה האחר – בית ז'בוטינסקי. בכ״ט בתמוז עולים לקברך בהר הרצל, ויש אפילו יום מיוחד בכנסת לזכרך. כל הסממנים החיצוניים נשמרו, אבל הלב לצערי נעלם. השוויון נמחק ממגילת העצמאות, הדמוקרטיה שהייתה כה חשובה לך מותקפת והופכת לעריצות הרוב, והמיעוט הערבי שנוא. בהכירך את טבע האדם כתבת על זכויות שוות למיעוטים, אבל ציינת שהדמוקרטיה לא יכולה לרפא את מחלת השנאה הגזעית. גם על התקשורת החופשית – שכעיתונאי האמנת בה, אפילו אם תבקר אותך פוליטית – מבקשים להשתלט.
״הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים ׳כאן מותר׳״ – כתבת, וצדקת. הכול הפך למותר, וקווים אדומים נחצים יום־יום בדיבור ובהתנהלות. והחלק החמור הוא שה"מותר", ממנו חששת יותר מכול, פושה ומאיים להחריב כל חלקה טובה.
מה שמעציב אותי במיוחד הוא שדווקא ממשיכיהם־לכאורה של אלה שסבלו במשך שנים בגלל אמונתם בדרכך, שנתפסה כלא לגיטימית, שמים בשמחה את תווית ה"לא לגיטימי" על מתנגדיהם הפוליטיים. אבל כמו שנלחמתי נגד התוויות והתיוגים של אז, אני עושה זאת היום.
המחלוקת האמיתית שקורעת אותנו היא שאלת ארץ ישראל, עם ישראל, והיחס בינם לבין עצמם ולבין הערבים החיים כאן. זה לא שאינך מצוטט. מרבים לצטט את 'קיר הברזל' – ותשמח לשמוע שלמדינת ישראל ישנו הצבא החזק ביותר באזור, קיר של ברזל ממש – רק שלא קוראים את המשך המאמר, על הכניסה לחדר המשא ומתן כדי להגיע להסדר מתוך עמדת כוח, כשהערבים כבר יודעים שלא יוכלו לסלק אותנו מכאן.
מה היית מחליט לו חיית בינינו היום? אינני יודעת – ולמען האמת, יותר חשוב לשאול מהן ההחלטות שאנחנו נקבל – אבל אני בטוחה שהשקפת עולמך והערכים שלך היו מאפשרים לך לבחור רק בין שתי אפשרויות: או החלת הריבונות הישראלית על הארץ בין הירדן לים, תוך מתן זכויות אזרחיות שוות לכל בני האדם החיים בה – או מדינה על חלק מהשטח, אבל שיש בה רוב יהודי מוצק. האופציה השנייה היא הבחירה שלי. כל אופציה אחרת תוביל למדינה שבה ניאלץ לוותר על הרוב היהודי או על הדמוקרטיה, ואולי על שניהם יחד, ובתוכה יתקיים סכסוך דמים לאומי מתמשך.
בין ארץ ישראל (שבין הים לירדן) לבין מדינה יהודית־דמוקרטית, בחרתי במדינה היהודית והדמוקרטית. הרי אמרת ש"שאיפותינו הן ליצור בארץ ישראל מדינה בעלת רוב יהודי, שלטון יהודי, ושום דבר פחות מזה לא יספק את מאוויינו״. אין לי ספק שגם אתה היית דוחה על הסף את הרעיון של ריבונות יהודית ללא זכויות שוות לחיים תחתיה. אני מאמינה שזאת העת להכריע בין הדרכים. זה יהיה ויכוח קשה ונוקב, ואנחנו צריכים לנהל אותו מתוך כבוד הדדי.
