סבא יקר,
ב־11 במאי 1983, שנים אחרי לכתך, ניצב בנך הבכור חיים הרצוג, אבי זכרו לברכה, בפני מליאת הכנסת והושבע לנשיאה השישי של מדינת ישראל. הוא הניח את ידו הימנית על ספר התנ"ך וקרא: "אני, חיים בן מרן הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרבנית שרה". בשבילו ובשביל כל העם שחי בדורך, אתה היית "המרן".
אין כמעט יום שחולף, בוודאי שבוע, בלי שאקבל ממך "דרישת שלום": עותק של מכתב, פסק הלכה, גזיר עיתון, נאום מדיני, תמונה או תכתובת ענפה שלך, של סבתא, של הוריכם, ציטוט שלך בספרי הלכה, מחקר מדעי או הגות יהודית וציונית. בשנה הבאה נציין אמנם שישים שנה להסתלקותך, אך פועלך וזכרך הם פשוט כמעיין המתגבר: רק בשנה האחרונה הוצאתי לאור בעברית שני כרכים מופלאים שכתבת על "המוסדות העיקריים של המשפט העברי", וכן ביוגרפיה שלך באנגלית. מחקרך על התכלת בימי קדם הפך לקאלט, יצירת פולחן המעוררת עניין עצום, וטליתות וציציות תכולות מבצבצות מכל עבר. המוסדות הרבים הנושאים את השם 'הרצוג' לזיכרון בני הדורות של משפחתנו – ובכללם יישובים, מוסדות חינוך, בריאות ורווחה ומכוני מחקר – משגשגים כולם ופורחים. מתי בדיוק הספקת הכול?
מה לא הייתי נותן כדי להספיק לגדול על ברכיך. רצה הגורל ונולדתי כשנה לאחר מותך, וכך זכיתי להיקרא בשמך, שם מלא תוכן שאני נושא בגאווה כל חיי (ולכן כדבר שבשגרה אני מנסה להסביר למי שקוראים לי 'בוז'י' שמדובר בכינוי, ושילמדו מי היה אותו שר וגדול, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל).
בתפילה לשלום המדינה, שאותה חיברת, קבעת שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו". האמנת, בצדק, שהמדינה הזו היא אתחלתא דגאולה. היית ציוני בכל הווייתך והלכת כנגד רבים בעולם הדתי שפסלו את הציונות מכול וכול. בכך המשכת את דרכו של קודמך, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. התפילה היפהפייה שניסחת היא דרישת השלום השבועית האישית שלי, כי הקפדת לברך בה לא רק את המדינה, אלא גם את "ראשיה, שריה ויועציה" – ומבחינתי הצנועה זו ברכה שנשלחת גם לבניך חיים ויעקב, ולנכדיך העוסקים בצורכי ציבור באמונה. לא בכדי על שולחני ניצבת הטיוטה המקורית של התפילה שכתבת, ושאותה תיקן במעט ידידך ואוהבך הסופר הדגול ש"י עגנון. הטיוטה הזו ניבטת לנגד עיניי כמעין מורה נבוכים פרטי, שבה ומזכירה כי טובת המדינה מעל הכול.
היית אחד מגדולי מנהיגיו של העם בתקופה הנוראה של השואה. קבעת אז בנחרצות שלא יהיה חורבן בית שלישי, שנאמר "נחמו, נחמו עמי". ראית את הולדת המדינה, את קורבנה העצום ואת ניצחונה המזהיר במלחמתה לקוממיות. עכשיו, במלאת לה שבעים שנה, ישראל היא מדינה חזקה, מצליחה ומרשימה. לאורכה ולרוחבה היכלי לימוד והשכלה, עושר תרבותי ורוחני שהיה מסב לך עונג רב. עולם הישיבות, שאותו שיקמת כאוד מוצל מאש, פורח כעת ומשגשג. כך גם עולם המדע, החקלאות, הספרות, השירה והיצירה הישראלית. הדור הצעיר בישראל, מכל הזרמים, מעורר בי תקווה גדולה שיהיה על מי לסמוך גם בעתיד, וכי בניו ובנותיו של העם רק הולכים ומשתבחים.
ובכל זאת, בצד כל אלה, נדמה לי לדאבוני שהיית מוצא שזרעי הפורענות של בעיות היסוד בתוך מדינתנו – זרעים שנבטו כבר בתקופתך – הלכו ולבלבו, ומזמן אינם זרעים אלא עצים עבותים של שנאת חינם. אני נזכר בדברים שאבא כתב עליך בספרו "דרך חיים", לפני למעלה מעשרים שנה: "בערוב ימיו ירד על אבי דיכאון למראה העימות ההרסני בין הפלגים הדתיים ולא דתיים באוכלוסייה הישראלית. במרוצת מלחמת העצמאות, בתפקידו כרב הראשי, הוא הפגין מנהיגות וסיפק לחיילים הנחיה מוסרית. במהלך המצור על ירושלים הוא עודד אנשים לפרוק אספקה שהגיעה בשיירות, חרף קדושת השבת, כדי לסייע בכך לחיילים ולמאמץ המלחמתי של המדינה – הוא היה פרגמטיסט וחי בעולם המציאות. חשוב מכך, השקפותיו ההומניסטיות היו חלק בלתי נפרד מהשקפותיו הדתיות – ועל כך הרי עומדת האמונה היהודית כולה; זו הדת ההומניסטית ביותר. אבל החוגים הדתיים הקיצוניים, החרדים שבחרדים, הניחו לאמונתם הדתית להפנותם כנגד אותה ממשלה שעדיין נאבקה בעת ההיא על הבטחת הריבונות הלאומית".
מתש"ח לתשע"ח – מכתבים לדור המייסדים
–נתניהו כותב לבן גוריון: "אנחנו מתקדמים במעלה ההר"
–לבני כותבת לז'בוטינסקי: "מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
בין השיטין של התיאור הנוקב הזה מסתתרים השסעים שניסית בכל מאודך להתמודד איתם, ושהקהו את שיניך לא פעם. ראשית – ההקצנה הדתית שהפכה את הדת לקרדום לחפור בו. אתה האמנת בתורת אמת, "וחי בהם", ואילו היום גוברים הכוחות שפניהם להקצנה, לבית שמאי, לקמצא ובר קמצא. זהו וירוס ההרס של אחדות העם. אתה לקחת אחריות עצומה ואחרי אלפיים שנות גלות התקנת תקנות וכללים שהפכו את אתגר הריבונות למשהו ממשי בעולם ההלכה. חידשת מושכלות ראשונים. בעת כהונתך ברבנות באירלנד, טרם עלייתך ארצה, ראית כיצד בונים מדינה והבנת שמדינה היא במהותה ישות חילונית. לכן שקדת על האיזון העדין בין "יהודית" ו"דמוקרטית", כפי שניכר בטיוטת החוקה לישראל שהצעת ערב קום המדינה. ואילו היום ישנם בתוכנו כוחות שהאיזון הזה הוא מהם והלאה, שפרשנותם את ההלכה היא מחמירה וקיצונית, ולמרבה הצער הממסד הרבני לוקה לא אחת ברדידות וחוסר פרגמטיזם.
אתה, סבא, פעלת מתוך אהבת ישראל אמיתית וכיבדת כל ישראלי ויהודי באשר הוא, בלי קשר לתפיסת עולמו ואמונתו. נהגת בסגנון בית הלל בנושא הגיור, מתוך רצון למנוע את פירוקו של העם היהודי ולהבטיח את שלמותו. היום ישנם כוחות שמדירים ומחמירים, מזלזלים ומתנשאים, בבחינת "אני ואפסי עוד" ואחריי המבול. הכרת ביהודי אתיופיה כיהודים, בהחלטה מהפכנית שממלאת את ליבי גאווה, והחרה־החזיק אחריך הרב עובדיה יוסף זצ"ל – אבל יש רבים שעדיין מתייחסים אליהם בגסות ובגזענות.
נתת דוגמה אישית באורח חייך ויושרתך. אני חושב עד מה היית מזדעזע מעצם הידיעה שעל כיסאך ישב רב שנשלח לכלא בגלל נטילת קבין של שוחד. הייתי מספר לך בצער גם על התנהגות הגוף הבוחר שבחר באותו רב, ועד כמה השחתת מידות חיללה את מדרגות הרבנות.
קביעותיך בדבר היחס ל"גר הגר בתוככם" היו נאורות והגיוניות במציאות של דמוקרטיה מודרנית ומתוך הבנת החיים עצמם. לא מעט רבנים בדור הזה מפגינים צרות אופק, מדברים נבערות וגזענות בכל הנוגע לאחר ולאמונתו.
גם יחסך לנשים היה שוויוני בצורה מרשימה. אמנם התנגדת לגיוס בנות לצה"ל, בין היתר כתוצאה ממחאת העולם החרדי (ובהקשר ההיסטורי ההוא נקל להבין את זווית הראייה שלך). אך מנגד, עודדת את סבתנו המופלאה, הרבנית שרה הרצוג, לצאת מד' אמות ולהפוך למנהיגה פמיניסטית דתית־לאומית. היא זכתה להקים את תנועת "אמונה", שהפכה לפאר מוסדות החינוך והרווחה, והנהיגה ביד רמה את בית החולים בכניסה לירושלים שנושא כיום את שמה, ומהווה את המוסד הגריאטרי־פסיכיאטרי הגדול במזרח התיכון כולו. נהגת כבוד רב בנשים ואפשרת לכל כלותיך להפוך למנהיגות בתחומים מגוונים. לא תאמין, אבל במלאת שבעים שנה לישראל המודרנית ישנם בתוכה אישים ומפלגות הפועלים להדיר נשים בצורה חשוכה ואפלה, וישנם אף יישובים שמגדירים את האישה כנחותה מעצם ההתייחסות אליה במרחב הציבורי. סביב פעילותם של בתי הדין הרבניים שאותם ייסדת ניטשת מחלוקת קשה בכל הקשור למעמדה של האישה בתוכם.
בתקופה האחרונה ישנם בציונות הדתית כאלה המתעלמים מפסיקתך ומפסיקתם של הרב קוק זצ"ל ושל גדולי ישראל אחרים לאורך כל הדורות, שאסרו באיסור חמור על עלייה להר הבית. בהכירי את נחרצותך בנושא, כולל בדברים שאמרת בפומבי, אני נחרד מקלות הראש של משיחי שקר המשחקים באש בעניין זה. נקודת מבטך בנושא טעון זה הייתה משולבת: הלכתית, מדינית ומעשית. התנגדת בתוקף לכל סוג של מלחמת דת, וקבעת כי את בית המקדש יקים רק יוצר הברית עצמו, ואין זה עניין לבני אדם. את ירושלים אהבת בכל נימי נפשך, ונלחמת על מעמדה במאבק איתנים מדיני עד כדי כך שהמופתי ביקש להתנקש בך. יום איחודה של ירושלים, לו זכית לראותו, היה לבטח מבחינתך יום של חג והודיה.
ניסית להגדיר את אופייה הייחודי של מדינת היהודים. ודאי תשמח לדעת שיש אופי מיוחד לארצנו, וכי החגים והמועדים והשבתות נושאים אופי שהלך והתגבש עם השנים כך שכל אחת ואחד יכול למצוא בהם את מקומו, שהרי "שבעים פנים לתורה". אבל לצערנו, מלחמות השבת לא פסו מן העולם. להפך, הן נעשו עוגני ריב ומדון. תפיסתם של מייסדי תנועת העבודה, שעם מוביליה אני נמנה, אשר הכתירו את השבת כ״מתנה הגדולה ביותר של העם היהודי לאנושות״, הפכה למוקד סכסוך מיותר המרבה ומעמיק את השסעים בעם.
נדמה, סבי, שהאתגרים העומדים לפתחנו כיום רבים הם. אך בה בעת הארץ עודנה שכיית חמדתנו. נקודת החן של ארץ אהבתי היא הגבעה הנפלאה של משואות־יצחק בגוש עציון, מקום הנושא את שמך. ודאי היית מאושר לדעת שהאזור מוריק, שהנוף נשגב ושהחיים סביבו שוקקים. מאז ניצחון צה"ל ב־67' אוחדה לה עיר הנצח יחדיו, ואדמות היישוב שנקרא על שמך הפכו לגן פורח. בקרוב נשיק שם מדרשה לדור הצעיר, ונמשיך לפתח את הגוש.
אני מתקשה לשער כיצד בדיוק היית רואה מהלכים מדיניים וחלוקת הארץ בהסכם שלום עם הפלסטינים. מחד גיסא היית מאוהבי ארץ ישראל, והיית מאושר מכל רגב אדמה בה. מצד שני היית גם מדינאי פרגמטי, ואני משוכנע שהיית חרד מסכנת אובדן הזהות הלאומית במדינת הלאום של העם היהודי, כשיש רוב ערבי בין הים לירדן. אני מאמין שבשם הממלכתיות שהורשת גם לבניך, היית מכבד את מחיר השלום ופועל בנחרצות כנגד כל סממן של מרי ואלימות בתוכנו. כמי שהוביל את תפיסת האתחלתא דגאולה, ודאי היית עוטה שק ואפר ומכריז על אבל לאומי בעקבות רצח רבין. הערבוב של משיחיות וחוסר ראיית הנולד הוא סכנה גדולה, ברורה ומיידית לריבונות ישראל השלישית, שבה האמנת בכל מאודך. מה נבטיח לדורות הבאים – זו כתמיד שאלת השאלות. איך נשמור על גוש עציון מזה, ולא נאבד את הרוב היהודי במדינת הלאום שלנו מזה?
והערה אישית לסיום, סבא היקר: רוחך, דמותך ומעשיך מרחפים על כל מסכת חיינו, בוודאי על חיי. נתת לנו דוגמה אישית למנהיגות, אכפתיות, ענווה והקרבה. אבל כידוע, "דור לדור יביע אומר", ואתגרי הדור שלי ושל ילדיי שונים ומשתנים מאתגרי דורות קודמים, ואך טבעי הוא לכן שלעיתים תפיסותינו שונות. השארת בפנינו משעולים רבים לפסוע בהם, וכל אחד מאיתנו יפסע במשעול המתאים לו. המשותף לכול הוא שכולנו שותפים יחדיו לתפילת "הלל" על שהגענו ליום זה שנגילה ונשמחה בו. אין לי ספק שהיית גאה היום במדינת ישראל, ושהיית מתפלל לשוכן במרומים ומפציר בפניו גם היום: "הגן עליה באברת חסדך ופרוש עליה סוכת שלומך". מי ייתן ויתגשמו מילותיך האלמותיות מן התפילה. אמן ואמן.
