לכבוד דודי היקר הרב עמרם בלוי זצ"ל, מנהיג נטורי קרתא,
בצעירותי הייתי חייל קטן במערכה, עת הצטרפתי להפגנות שאתה עמדת בראשן – אם זה מדי שבת בהפגנות נגד חילולי שבת, או באמצע השבוע נגד כל פרצה אחרת. אתה היית בשבילי הדמות של המצביא, המנהיג, הלוחם ללא חת וללא פשרות על עקרונות היהדות. אני זוכר איך עמדנו משתאים כל פעם מחדש נוכח המכות שהיית מקבל באהבה מידי השוטרים, או כשהיית נאסר שוב ושוב. גדלנו על סיפורי הגבורה שלך, כדוגמת הכנסת ראשך לחלון מכירת כרטיסים של קולנוע 'אדיסון' בירושלים כדי למנוע חילול שבת, כשמסביב הכו בך באלות עד שאיבדת את הכרתך.
על ברכיך גדלתי וחונכתי. מפיך שמענו שוב ושוב על הסכנה הגדולה הטמונה במדינה הציונית, עד כדי כך שלא פעם ביקשת לעבור את הגבול ולחסות בצילה של ממלכת ירדן. שמענו על גזרות השמד של השלטון הציוני, שכל מטרתו היא להעביר את עם ישראל על דתו ואמונתו. שמענו את אזהרותיך שלפיהן תוך כמה שנים לא יישאר שריד ופליט מעם ישראל. למדנו ממך על החשיבות של 'ההתבדלות' מכל מה שקשור למדינת הציונים: לא ליהנות ממקורותיהם ותקציביהם, וכל המשתתף בבחירות לכנסת המינים כאילו עובד עבודה זרה רח"ל. זוכר אני שאמרת פעם שהציונים הם השונאים הכי גדולים שיש לעם היהודי בעולם, גרועים יותר מהיוונים שבאו להשמיד את עם ישראל.
בדרשותיך הרבות באספות ציבוריות הייתי מזדעזע מסיפורים על אירועים שונים במהלך מסע השמד שניהל המשטר הציוני. "גזרות הקנטוניסטים" קראת להם. אמרת שהציונים אשמים בכל הצרות של עם ישראל, כולל השואה האיומה והנוראה.
משבגרתי, בלהט האמונה בשיטתך ובדרכך, הייתי גם אני מעורב בארגון של הפגנות ומחאות. נעצרתי אינספור פעמים, ועצמותיי רוסקו ממכות האלות של "הקלגסים הציונים". אבל אתה חינכת אותנו שכל סימן אדום בגוף ממכות האלה הוא עוד דרגה וצל"ש בסולם הדרגות הנעלה של "מסירות נפש", ולכן גם לא הרגשנו את הכאב.
כיום, לאחר 70 שנות מדינה ציונית רחמנא ליצלן, הנני שמח לבשר לך דודי היקר ז"ל, שחששותיך התבדו: יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה, המשמשת דוגמה ומופת לכל מדינות העולם. היא פורחת ומשגשגת כמעט בכל תחום: בביטחון, בכלכלה, בחינוך, בבריאות, בקליטת עלייה וגם ביהדות. כ־7 מליוני יהודים – מעל חמישים אחוז מהעם היהודי – כבר גרים במדינת ישראל, ובירושלים לבדה אנו מתקרבים למיליון תושבים, מה שלא בטוח שהיה אפילו בתקופת בית המקדש.
מי היה מאמין שכעבור 73 שנים מהשואה האיומה, שבה עם ישראל כמעט נכחד רחמנא ליצלן וכמעט לא נשאר זכר מעולם התורה והחסידות, תהיה לנו מדינה יהודית משלנו. מדינת ישראל. מדינה שבה עולם התורה יגיע לשגשוג שלא היה כמוהו בהיסטוריה של עם ישראל. מאז חזקיהו המלך לא היה כל כך הרבה לימוד תורה בארץ ישראל כפי שיש היום, ותתפלא לשמוע מיהו תומך התורה הגדול בעולם: השלטון הציוני. בכל שנה ושנה ממשלת ישראל משקיעה מיליארדי שקלים בעולם התורה.
דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"סבא, היית מגדולי מנהיגיו של העם בתקופת השואה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
–"בן גוריון, אנחנו מתקדמים במעלה ההר"
קשה להאמין שרק לפני 75 שנה, לא לפני מאות שנים, יהודי לא מצא מדרך לכף רגלו. אף אחד לא רצה אותנו. היינו העם הנחות והבזוי ביותר, התגלגלנו בין מחנות ההשמדה ליערות אירופה כחיות הנתונות במלחמת קיום יומיומית. עם תום המלחמה הנוראה שב כל פליט ופליט לביתו, למדינה שלו, אולם היהודים היו היחידים בעולם שלא היה להם לאן לחזור, לא בית ולא מדינה. עד שהוקמה מדינת ישראל. אלפי דורות של יהודים חלמו על מדינה, והנה אנחנו זכינו במה שרבים לא זכו. מדינת ישראל קמה והייתה כנגד כל הסיכויים.
מי יגלה עפר מעיניך, דודי רבי עמרם, מנהיג נטורי קרתא, לראות שבמדינת השמד הציונית 73 אחוז מהאזרחים מדליקים נרות חנוכה, 78 אחוז צמים ביום הכיפורים, ובאמירת הסליחות האחרונות ליד הכותל המערבי משתתפים בכל שנה מעל 200 אלף איש. כמה היית צריך להילחם על כל כביש וכביש בשכונות החרדיות שייסגרו בשבת. כיום קשה להאמין שאפילו רחוב מאה שערים וכיכר השבת נסגרו רק אחרי אינספור הפגנות שאתה הובלת. במלאת 70 שנה למדינה הציונית, יש בה שבע ערים שבראשן עומד נציג חרדי, והכבישים שלהן סגורים הרמטית בשבתות ובחגים. בשאר הערים, בשכונות שבהן גרים חרדים, נסגרים הכבישים בשבתות כדבר המובן מאליו. כבר לא צריך להילחם.
המנון נטורי קרתא, שאותו היינו שרים בקול רם בהפגנות, אמר כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו משתתפים. בדרך התורה נלך באש ובמים, לקדש שם שמיים". היינו מקבלים מכות רצח ואף נאסרים, ובטוחים שבכך קידשנו שם שמיים ברבים, ושמקומנו בגן עדן מובטח. והנה, במדינה הציונית דרגת "מסירות נפש" הגיעה למקום הנעלה ביותר, דוגמת מי שמהווה את ה־סמל למסירות נפש, התנא האלוקי רבי עקיבא. קרוב ל־24 אלף חיילי צה"ל הי"ד נהרגו בעת שמסרו את נפשם על קידוש השם, בהגינם בנפשם ובגופם על מדינת ישראל ועל עם ישראל.
לו היית יודע איזה נוער נפלא יש כאן. כמה פעמים בשנה אלפי בני נוער שגדלו וחונכו במדינה הציונית מתכנסים ליד שריד בית מקדשנו, ונשבעים על נכונותם למסור נפשם על קידוש השם בהגנה על המולדת ועל עם ישראל. כמה דמעות הזלתי בעת עומדי במעמד קדוש זה, כשראיתי את שני בניי מתגייסים, אחד לגולני והאחר לצנחנים, ונשבעים כך. אף אחד לא כפה זאת עליהם. הם עשו זאת מרצונם הטוב והחופשי, המוכיח שאין סתירה בין ספרא לסייפא.
"מדינת סדום ועמורה", כך כינית במאמריך בעיתון 'החומה' של נטורי קרתא את המדינה הציונית. אז שמע, דודי רבי עמרם ז"ל, כמה רוע של סדום יש במדינה הזו. המדינה המובילה בעולם במספר ארגוני החסד הקיימים בה.
הראשונה להציע עזרה וסיוע בכל אסון בעולם. מדינה הממחישה בפועל את המושג של ערבות הדדית, של "כל ישראל ערבין זה לזה". המדינה הציונית עושה כל שביכולתה כדי לעזור לכל יהודי באשר הוא בעת צרה או מצוקה, ולפעמים גם תוך כדי סיכון במבצעים שהם מעבר לדמיון, כדוגמת 'מבצע יונתן'. ולא רק זאת, אלא שרוב ארגוני החסד הגדולים במדינה הציונית נוסדו על ידי אנשים חרדים: 'יד שרה', 'עזר מציון', ארגוני 'הצלה', 'זק"א' שאני עומד בראשו, ועוד ועוד. ואת הארגונים האלה מאיישים אלפי חרדים שהמדינה הציונית עוד לא הספיקה להעבירם לשמד, רחמנא ליצלן, ומקדשים שם שמיים בארץ ובעולם.
במדינת ה"כוחי ועוצם ידי", כשיש חשש לבצורת, שר החקלאות מארגן תפילה המונית ליד הכותל המערבי כדי להתחנן להורדת גשמים. זו מדינה שממאה אחוז של היבול החקלאי שלה מפרישים תרומות ומעשרות כדין. מדינה שתומכת כלכלית בחקלאים שומרי שמיטה, בהיקף של מאות מיליוני שקלים.
אז תנוח, דודי רבי עמרם ז"ל, על משכבך בשלום. כבר לא צריך להילחם. אמנם הדור שלך חשש בצדק מהמדינה הציונית, אך לאחר 70 שנה הוכח שמדינת ישראל, בעזרת השם, היא דווקא זו שמצילה ומגינה על עם ישראל, והיא המקום הבטוח ביותר והטוב ביותר לחיות כיהודי שומר תורה ומצוות.
