תיאודור היקר,
שבעים שנה לאחר שחזונך התממש וקמה מדינה לעם היהודי, הייתי רוצה לשתף אותך בכמה ממחשבותיי על המפעל הציוני שאותו יסדת.
אין ספק שתחזיותיך היו מדויקות ביותר. מדינאי צריך להישפט על פי יכולתו לראות את הנולד ולהציג חזון שיאפשר להתמודד עם אתגרי העתיד. לפי קנה המידה הזה, אתה לא רק אחד המדינאים המבריקים שקמו לעם היהודי, אלא מגדולי המדינאים שהצמיחה האנושות, כיוון שהבנת היטב את האיום הטמון באנטישמיות והקמת את המוסדות שפעלו ליישום רעיונותיך. צפית את מה שעתיד היה לקרות לעם היהודי, וביקשת להצילו באמצעות הקמת מדינה. בכך גדולתך.
רציתי שתדע כי הקמת מדינת היהודים לפי חזונך אמנם לא חיסלה את האנטישמיות, אך את זהותו של העם היהודי היא שינתה לחלוטין. אתה סברת כי לאחר הקמת המדינה, כל היהודים שלא יעלו ארצה – בהכרח יתבוללו. קבעת כי לא יהיה קיום יהודי מחוץ לגבולות המדינה היהודית. למעשה, המצב כיום הוא שקהילות יהודיות פורחות בתפוצות במקביל למדינת ישראל, אך יהודי שאינו קשור לישראל, נוטה בדרך כלל להתבולל. בכך במידה רבה מתבטא הרעיון שלך.
האנטישמיות לא נעלמה, לצערנו. אדרבה, היא לובשת צורה של "אנטישמיות חדשה". אך קיומה של מדינת ישראל הוא זה שמשנה את מעמד היהודים מול השנאה החדשה־ישנה. המדינה הפכה למקור של עוצמה וגאווה בעבור יהודי העולם, וההזדהות עִמה הייתה לכלי בעל חשיבות מכרעת בעמידה מול גלי השנאה. וכך, החיבור העמוק לישראל הוא גם חיזוק למאבק באנטישמיות וגם חיזוק לזהות היהודית, זהות שממלאת בהגותך תפקיד מהותי.
קראתי לעומק את כתביך, ומצאתי שהדגשת בהם את מקומה המרכזי של היהדות בזהות הלאומית של העם היהודי. כבר בקונגרס הראשון הצהרת: "הציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". ביומנך אף כתבת: "אנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת". אמנם לא רצית לפרט את תכניה הספציפיים של התחייה היהודית במדינה החדשה, אבל ביקשת לשמר את התרבות היהודית כפי שהכרת אותה, בלי להתעלם מן ההתפתחויות שעברו עליה בשנות הגלות ומן ההשפעות המגוונות שספגה מהסביבה. מתוך ההמשכיות הזאת קיווית שתיווצר מאליה מציאות חדשה.
מסיבה זו התנגדת, וחבל שכך, להנחלתה של שפה חדשה לאזרחי המדינה. העדפת "שכל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו", שכן "גם 'שם' נישאר מה שהננו עתה, כשם שלעולם לא נחדל לאהוב מתוך צער וגעגועים את ארצות המולדת שמהן גורשנו". כיצד בכל זאת ידברו אזרחי המדינה זה עם זה? "השפה השימושית ביותר בתקשורת הכללית תהיה מאליה, ללא כפייה, לשפה הראשית", כך כתבת. ובכן, השפה הזו היא העברית. העברית המתחדשת – כשפת יומיום, שפת מדע ותרבות, שפת תקשורת ופוליטיקה, שפת ספרות ואמנות – היא שהפכה לשפה השימושית הכללית. זהו ההישג התרבותי המרכזי של הציונות, ואני בטוח שלמרות שלא תמכת באליעזר בן־יהודה, היית היום מתגאה בתופעת תחייתה של השפה הלאומית של העם היהודי.
רצית שהארץ תיבנה על בסיס שמירת הנכסים התרבותיים וההיסטוריים של כל תפוצה ותפוצה. דימית זאת להעברת פרחים בעדינות ובזהירות ממקום למקום בתוך החממה, בלי לפגוע בתפרחת ובשורשים. הרי היה חשוב לך שיהיה לתרבותה של המדינה היהודית צביון יהודי מובהק, אשר יבוא לידי ביטוי באווירת יום השבת בירושלים, וב"חזיונות יהודיים" – כך קראת להצגות תיאטרון ואופרה שתתמקדנה בנושאים יהודיים. אפילו כתבת ביומניך כי הרבנים יהיו "עמודי תווך" במדינה העתידית, וכי הם "יעוררו את האנשים, ילמדו אותם ויאירו את עיניהם". קיווית גם שירושלים תהיה למרכז דתי רב־עוצמה, לא משום שייווצרו במדינת היהודים אדם חדש, יהדות חדשה או יהודי חדש, אלא משום שהמורשת היהודית על שבעים לשונותיה תמזג את מרכיביה בפסיפס טבעי בתוך מסגרת חיים יהודית ריבונית, וכך תתפתח תרבות יהודית בכל התחומים – מוסיקה, ספרות, תיאטרון ואולי אפילו "אדריכלות יהודית".
דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"ישראל חזקה, וכמעט כל מה שחזית – קם והיה"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
והנה, התנועה הציונית התגלגלה, לצערי, דווקא לכיוון אחר: ממשיכיך בבניית האומה בחרו ללכת ברוחם של רעיונות סוציאליסטיים מרוסיה, שדגלו בהיתוך כל המגוון האנושי לאדם חדש ולאומה חדשה. חזונך היה שונה מאוד מזה של דוד בן־גוריון, שדגל "במיזוג הגלויות לחטיבה עברית אחידה", ביצירת דפוסי תרבות וחג חדשים, ובשמות עבריים ומעוברתים. בן־גוריון שאף ליצור יהודי חדש במקום "אבק האדם" הגלותי, ולחבר את העתיד הציוני היישר אל העבר המקראי המפואר, תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה ותרבות יהודית בתפוצות ישראל. אתה, תיאודור, העמדת את הציונות על הרעיון הליברלי שבו האדם הוא במרכז, אך מקימי המדינה העדיפו לראות לנגד עיניהם את הקולקטיב, ובאדם ראו חומר ביד המנהיגות המעצבת את התהליך ההיסטורי.
תוצאותיו של אותו ניסיון חברתי רחב היקף ידועות היטב. העולים מארצות האסלאם הרגישו, ובצדק, מושפלים ומודָרים; תרבותם הפכה בן לילה לבלתי לגיטימית, והם נדרשו להשילה מעליהם כאילו הייתה בגד ישן. הציבור הדתי, שסירב לוותר על שמירת המצוות – בן־גוריון ראה בה ספיח של חיי הגולה, שאמור לעבור מן העולם – הורחק אף הוא ממוקדי ההשפעה. תחושת העלבון ורגשות הקיפוח שיצרו את תנועת הפנתרים השחורים ומפלגת תמ"י ואחריהן גם את ש"ס, הם רק חלק מן המחיר שאותו משלמת החברה הישראלית עד היום. צפיתי לאחרונה ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל", סרטו התיעודי של דוד דרעי, ואני סבור שהוא שופך אור על התהליכים האלה מההיבט האנושי וההיסטורי, ותורם להבנתנו את ההתפתחויות שאתה, תיאודור, ודאי לא צפית ולא שיערת.
עם נפילת חומות ברית המועצות בראשית שנות התשעים ותחילת העלייה הגדולה ממנה ארצה, זנחו מנהיגי העולים את חזונו של בן־גוריון ושבו אל חזונך. מנהיגים אלו, ואני בתוכם, סברו כי מדינת ישראל צריכה ללמוד מניסיון העבר ולקלוט את העולים בדרך חדשה, שונה מן הדרך הציונית הקלאסית – כלומר, לא באמצעות כור היתוך המבקש למחוק את הישן, אלא על ידי שמירת "כל הראוי להישמר".
כדי ליצור פסיפס יש צורך באבנים קטנות, אך גם במלט שיצמיד אותן יחדיו. אתה האמנת כי המלט שיחבר את חלקי הפסיפס של החברה הישראלית יהיה היהדות. בן־גוריון וממשיכי דרכו המציאו במקומה את ה"ישראליות" או ה"צבריות" כדבק חברתי. ייתכן שבתחילת הדרך לא היה צריך יותר מזה, אך ככל שנקפו השנים התברר כי "הזהות הישראלית" המנותקת מהשורשים ומההיסטוריה היהודית, הינה דלה מכדי לחבר לאורך זמן קבוצות שונות ומגוונות כל כך. "הישראליות" של כור ההיתוך הלכה והתפוררה, תוך שהיא מותירה אחריה חלל תרבותי. וכך, בהיעדר מכנה משותף משמעותי, החל הפסיפס הישראלי להתרופף בעשורים האחרונים.
ללא היסטוריה יהודית, ללא תרבות יהודית, לא יהיה אפשר ליצור כאן פסיפס אמיתי. במקום שילוב מרהיב של סגנונות והשפעות, הולכת ונוצרת בארץ חברה המחולקת לקבוצות המתכנסות אל תוך עצמן, קבוצות המציבות בראש סדר העדיפויות שלהן את האינטרס הסקטוריאלי על חשבון השיקול הלאומי הכולל, קבוצות שאינן מדברות זו עם זו אלא נלחמות זו בזו על השליטה במדינה.
ודאי תשמח לשמוע, תיאודור יקר, כי ישראל שבה למורשתך: המוסדות שאת הקמתם יזמת חוזרים להדגיש את חיזוק הזהות היהודית, והמדינה מכבדת, כערך לאומי, את תרומתן של העליות השונות לכלל האומה. אני מציע לשוב ולאמץ את חזונך: לאפשר לקהילות המרכיבות את המדינה להביא לידי ביטוי את מורשתן ואת תרבותן הייחודית, תוך שמירה על מכנה משותף יהודי. את המכנה המשותף הזה עלינו להעמיק על ידי לימוד מקיף של ההיסטוריה ושל המסורת היהודית העשירה, ובאמצעות חיזוק הקשרים עם יהדות התפוצות.
הציונות העכשווית, בהמשך לזו שלך, פירושה לוודא שלכל יהודי ולכל קהילה ומסורת יש מקום במדינת היהודים, וכולם ללא יוצא מן הכלל יכולים להרגיש כאן בבית.
שלך בהוקרה,
נתן שרנסקי
