העולם מכיר את מרגרט תאצ'ר כ"אשת הברזל". הוא לא לוקח בחשבון את אשת הברזל הישראלית – גולדה מאיר – שהשנה ציינו 120 שנה להולדתה.
סיפורך, גברתי ראש הממשלה, שזור כחוט השני בסיפורה של הציונות, בסיפורו של דור התקומה. דור שכמעט ללא אמצעים, אבל עם המון תשוקה ורצון לשוב למולדתו, הצליח לעשות את הלא ייאמן. את ודורך הפרחתם את השממה שהייתה גזרת הגורל כאן משך מאות שנים, והפכתם את החזון של הרצל לעובדה קיימת. הגשמתם את חלומם של דורות על גבי דורות של יהודים. מדינת ישראל היא מעצמה אזורית, רבות הודות לשורשים שנטעתם בה כבר לפני 70 שנה.
אבל למה לדבר על הדור שלך? בואי נדבר עלייך, על העמדות שלך, על האישיות המיוחדת שלך, על המבט המפוכח שלך אל המציאות, על האמונה בצדקת הדרך. כאשר קוראים את ספרך וצופים בראיונות ובנאומים שנשאת כראש ממשלה, נדמה שגם היום הדברים לא יכולים להיות רלוונטיים יותר. הרבה השתנה כאן, בעיקר לטובה, עם הגברת עוצמתה וחיזוק כלכלתה של מדינת ישראל; והרבה נשאר בדיוק אותו דבר – הטרור, שכתוב ההיסטוריה, והשמירה שלנו על עצמאותה וביטחונה של המדינה.
גם בחלוף 44 שנה מסיום כהונתך כראש ממשלה, לא אבד הכלח על המדיניות המדינית והביטחונית הבלתי מתפשרת שהנהגת. בניגוד לדימוי המנוכר שהיה לך, רצח יהודים תמיד גרם לך לכאב מפלח לב. תיארת בספרך כיצד האויב ידע שכל הרוג ישראלי הוא "כמו סכין שמסובבים בלבה של האומה כולה". את הרגשת בחילה, פיזית ממש, לאחר רצח 11 הספורטאים הישראלים במינכן, 1972. כמו אז, גם היום מעודדים הערבים טרור – למשל ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שמממן משפחות מחבלים וקורא לרחובות ולכיכרות על שם רוצחים. את סירבת להיכנע לטרור, כי "ודאי שהוכח שוב ושוב שכניעה לטרור מוליכה רק לעוד טרור".
צווחות ה"אכלו לי, שתו לי", שהפלסטינים מרבים כיום לזעוק בעולם כלפי ישראל, הן העתק מדויק של התנהלות מדינות ערב בתקופתך. ביד אחת קיבלו המחבלים כסף, נשק ותמיכה, וביד השנייה הם באו בטענות נגד ישראל כשתקפה את בסיסיהם בסוריה ובלבנון – אזור שגם היום, תחת חסות איראנית, מנסה לאתגר את סבלנותנו.
לעיתים צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שטובח הילדים בשאר אסד מתלונן נגד מדינת ישראל; שהאו"ם, שבמשך שנים עמד מנגד כאשר אסד רצח באכזריות חצי מיליון איש מבני עמו, מטיף מוסר לישראל. הצביעות העולמית שהייתה בזמנך נותרה גם בזמננו, רק שלצערם מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת. גם ההתיישבות ביהודה ושומרון כאן כדי להישאר, ולא תאמיני, אבל מספר המתיישבים מעבר לקו הירוק נושק למספר חצי מיליון.
למרות לחץ בינלאומי בלתי פוסק, סירבת פעם אחר פעם לשכתב את ההיסטוריה, וקבעת את העובדה האובייקטיבית הפשוטה: "אני כופרת בעיקר על עניין כזה של פלסטינאים. מה קרה לפלסטינאים האלו בגדה המערבית עד 11 ביוני, איפה הייתה הישות הפלסטינאית?". כמה פשוט, ככה חד. לא ניסית לתרץ, להתנצל, להתגמש. לא איבדת את דרכך המוסרית והנחושה. לא התעייפת מההגנה על העם שלך.
דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"ישראל חזקה, וכמעט כל מה שחזית – קם והיה"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
גם בראיונות לתקשורת הבינלאומית המשכת באותו קו. נברתי קצת ומצאתי אמירה מעניינת שלך, שכאילו נלקחה מהוויכוח הסוער בן זמננו בין הימין לשמאל. מי היה מאמין שפעם היא נשמעה מהצד השמאלי של הפוליטיקה הישראלית, עוד לפני שמפלגת העבודה איבדה את דרכה האידיאולוגית בהסכמי אוסלו: "הסכסוך עם הערבים אינו סכסוך על חלקת אדמה, על טריטוריה", הסברת. "אינו על שום דבר קונקרטי. הם פשוט מסרבים להאמין שיש לנו זכות קיום בכלל. היינו כאן לפני אלפיים שנה וחזרנו לכאן. המדיניות שלי היא להשאיר אנשים בחיים ולשמור על העצמאות שלנו".
אני מצטערת לספר לך שעשרים שנה אחרי סיום תפקידך, המפלגה שלך – זו שהקימה את המדינה – הביאה לכאן, ממש לתוכנו, את כנופיית ערפאת ואש"ף. אילו סיפרו לך שכך יהיה, התה בטח היה נשפך לך מהפה מרוב צחוק או כעס. לא היית מאמינה שזה אמיתי. אבל כן, חלום הבלהות היה למציאות. אני לא צריכה לומר לך מה קיבלנו בתמורה – אוטובוסים מתפוצצים, רקטות שמגיעות עד תל־אביב – הרי זה מה שידעת שיקרה כשהיו ויתורים מצידנו, וצדקת כמובן.
אם תקראי את המכתב עד כאן, תתמלאי בוודאי בפסימיות. טעות, גברתי. כל זה היה טעות של 15 שנה, עד לפני עשור. בשנים האחרונות שינינו את השיח, העם התפכח. גם חלקים מהשמאל. פתאום מדינה פלסטינית נשמעת כמו איזה מושג נושן מהניינטיז, ויתורים נשמעים כמו טירוף של ממש. היום השאלה היא האם להחיל ריבונות על כל שטחי C, או להתחיל מהחלת חוקים ישראליים ביהודה ושומרון. מקרב בלימה נגד גירוש יהודים מביתם ומסירת שטחי מולדת לפלסטינים, הגענו ל'מתקפת נגד' אידיאולוגית.
אבל הייחוד שלך לא היה רק באמירותייך הברורות, שהפכו אותך לאשת הברזל הישראלית. לצד העמדות הניציות שהבעת (היום הייתי מצרפת אותך לבית היהודי), מצאתי קווי דמיון לא מעטים בינינו. כמוך, גם אני מצאתי עצמי בין גברים לכל אורך הדרך, מהשירות הצבאי בגולני ועד להיותי אישה יחידה בקבינט המדיני־ביטחוני. "כל ימיי חייתי ועבדתי עם גברים, אבל העובדה שאני אישה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר", כתבת בספרך "חיי", והוצאת לי את המילים מהפה. "היא מעולם לא גרמה לי מבוכה ולא עוררה אצלי תסביך נחיתות, כשם שלא עוררה בי את המחשבה שמצבם של הגברים עדיף על זה של הנשים או שזה אסון ללדת ילדים. בכלל לא. וגברים מעולם לא נהגו בי לפנים משורת הדין". לא התרשמת גם מהשמועות על כך שדוד בן־גוריון תיאר אותך כ"גבר היחיד" בממשלתו, כאשר הכוונה היא ליכולת העמידה שלך בלחצים. "הדבר שבידח אותי שכפי הנראה הוא חשב שזאת המחמאה הגדולה ביותר שאפשר בכלל לתת לאישה", כתבת בסלידה. "אני מסופקת מאוד אם זה היה מחניף לאיזה גבר שהוא, אילו אמרתי עליו שהוא האישה היחידה בממשלה!". זאת האישיות המרשימה שלך.
עם סיום תפקידך כתבת על הדור החדש, הצבר: "כמו הדור שלי, כך גם דור הצברים הזה יחתור, ייאבק, יעשה שגיאות וישיג הישגים. כמונו גם הם מסורים בלב ונפש לפיתוחה ולביטחונה של מדינת ישראל ולחלום של חברה צודקת כאן". החזון שלך היה "מדינה יהודית שבה המוני יהודים מכל פינות תבל מוסיפים להתיישב ולבנות; ישראל הקשורה במאמץ של שת"פ עם שכנותיה למען כל עמי האזור הזה; ישראל שתוסיף להיות דמוקרטיה פורחת וחברה העומדת על יסודות איתנים של צדק ושוויון חברתי".
אני יכולה לספר לך שהדור שלנו מגשים את חזונך על הצד הטוב ביותר. אנחנו נוהגים באוצר היקר הזה שהורשתם לנו במלוא הכבוד והרגישות, מחזקים את יסודותיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל. בערבו של יום העצמאות ה־70 של ישראל, יש לנו הרבה יותר מ־70 סיבות לגאווה אמיתית על מה שאנחנו.
