"עדיף המגע הגס מן השכחה"

פרופסור גולדברג היקרה, לאה, מוזר לכתוב לך ארבעים ושמונה שנים לאחר פטירתך, והרי מעולם לא הכרנו. כשהלכת לעולמך הייתי בן חמש, ונדמה לי כי שנינו לא נמשכים לסיאנסים. לכן אכתוב לך כשכן אל שכנתו, במידת האיפוק מחד, והקרבה המסוימת מאידך, שנדרשת בין שכנים שחלונותיהם מצויים זה מול זה, ואספר לך מעט ממה שנתחדש בשכונתנו, בעירנו ובארצנו מאז שנת 1970 שבה הלכת לעולמך.

"רחוב ארנון איננו הרחוב הגדול ביותר בתל־אביב. אדרבה, רחוב קטון הוא, כמעט סמטה. התנועה בו מועטה, אוטו־קומתיים אינו עובר בו ולא כל אוטובוס אחר. רק מכוניות קטנות נוסעות בו, ופעם בפעם אוטו־משא. ולפי שאין התנועה רבה ברחוב זה, רבים בו הילדים. כי אבא ואמא אינם מפחדים, שמא יידרסו ילדיהם, ומותר להם לשחק בחוץ", כך כתבת על הרחוב שלנו. גרת עם אמך בארנון 15, ומשפחתי ואני גרים בדיוק בבניין שמולו. הרחוב עדיין שקט, ומוקדם בבוקר שר מול חלונך ומול חלוני אותו זמיר עצמו. ילדים גרים ברחוב, והם גם משחקים בגינה הקטנה שבקצהו. הגינה, שבה עצי זית ותות וחרוב, נקראת היום על שם ערן ויכסלבאום ז"ל, אשר נולד בשנה שבה נפטרת, ונהרג בדמי ימיו בתאונת אימונים בהיותו חייל, בתוכנית כושלת להתנקש ברודן של עיראק. כיום משחקים שם הילדים רק בהשגחת הוריהם, שחוששים מסוטים וממחבלים ומפגיעתן של מכוניות. כולנו חששנים ודאגנים יותר מכפי שהיינו בשנים ההן, ונפשנו חופשייה פחות. ילדותם קשורה למסכים ולטלפונים משוכללים שהם נושאים איתם לכל מקום, שבחייך נראו רק בסרטי מדע בדיוני.

דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"ישראל חזקה, וכמעט כל מה שחזית – קם והיה"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"

במקום שבו היו פעם הצריפים של שכונת מחלול, על שפת הים, ליד הרחוב שלנו, בנו גוש בטון בשם כיכר אתרים, וכיום רוצים לבנות במקומו מגדלים לעשירים, שלא את ולא אני נוכל לקנות בהם אפילו מרפסת. בעלי הממון שולטים היום בעירנו ובארצנו, מושכים בחוטים, מפרכסים זה את זה ואת שרינו, וסביבם עדות חנפים הניזונים מפירוריהם. ראש הממשלה שלנו הוא אחד בשם נתניהו, אולי שמעת על אביו המנוח, הפרופסור להיסטוריה, הם גרו פעם ברחביה. הוא אוהב עשירים והם אוהבים אותו, ורוב ימיו הוא עוסק ביצירת מחלוקת ופילוג. במרחק קצר מהרחוב שלנו, בשדרה, ממש מעבר לפינה, נמצא ביתו של בן־גוריון, ומדי עוברי שם דואב הלב. החזון של חברת מופת נגוז ואיננו, ואיש אינו מדבר עליו עוד. הקיבוצים שאהבת פשטו ברובם את הרגל. גם הכלב פלוטו מקיבוץ מגידו, שהיה לו הכול, מרק ועצם, הוא עכשיו קפיטליסט.

מכיוון שהכסף כל כך חשוב כאן, ודאי תשמחי לשמוע כי לא מזמן הנפיק בנק ישראל שטר עם דיוקנך, בן מאה שקלים, והדפיסו עליו את מילות שירך, "ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני־החמה". מיליוני אנשים ממשמשים אותו מדי יום בין אצבעותיהם, את חלומותייך, את געגועייך, קונים בהם מלפפונים חמוצים ונקניק ועיתונים, אבל אולי טוב שכך, כי עדיף המגע הגס מן השכחה. ישנם אנשים דתיים שמוחקים מהשטרות את דיוקנך, פן יפתו אותם פני האישה שלך. כן, כן, כל זה אמת, לא המצאתי דבר. את, ודליה רביקוביץ' שהייתה תלמידתך, וזלדה, ונתן אלתרמן, הם המשוררים האהובים עליי. קפה כסית נסגר מזמן, ויושביו מתו, ואין מי שיתנצל בפניך על כך שלא העריכו אותך בחייך כמעלתך.

אבל לאה היקרה, שכנתי, הבה נודה על האמת, גם כשגרת ברחובנו לא היה הכול גן עדן. בספר הילדים שלך, "ניסים ונפלאות", סיפרת על הילד ניסים משכונת מחלול ששיערו שחור ועיניו שחורות, בן למשפחת עולים ענייה מארצות המזרח, שמוצא מקלט מחיי האשפתות אצל דודה אשכנזייה נחמדה בת דמותך, ואצל מורה ייקה לפסנתר. אצלנו, ברחוב ארנון השקט והצודק שלנו, הם ממירים אותו לתרבות המערב, יחד עם הקוף הנחמד נפלאות. אוי, כמה שאנחנו חוטפים על זה היום, לאה. אני יודע שהייתם מלאים רצון טוב, אך כמה עיוורים יכולתם להיות. העלבון עדיין צורב, ונכדיו של ניסים באים על כך חשבון עד עצם היום הזה.

"דווקא בשעה זו, כשאנו נתונים במבחן הקשה ביותר של תכונות האנושיות שלנו, אסור לנו, יותר מאשר בכל שעה אחרת, להיגרר אחרי תעמולה זולה של שנאה, של שטנה, של לעג. אסור לנו לטפח בלבות הנוער, בלבבותיהם של אותם צעירים המקריבים את חייהם למען שלומנו, ביטחוננו, הצלתנו, את הרגשות אשר מאוחר יהיה לעקור אותם משורש לבבם ביום כאשר יידרש מאתנו דבר זה. הלוחמים שלנו חייבים לזכור – ואין דבר קשה מזה – שהם מנהלים את המלחמה הזאת למען אותו יום – שאנחנו מאמינים כי בוא יבוא – ואשר בו נצטרך לשבת בשלום ובשלווה בארץ הזאת, וערינו וכפרינו גובלים עם עריהם וכפריהם של שכנינו, ואנו נצטרך לטפח יחסי שלום ויחסי כבוד ויחסי ידידות עם השכנים הללו, שאם לא כן, אין שום ערך דווקא ל מ ל ח מ ה הזאת, לדם הזה, לקרבנות הללו. כל הכללה עוינת לגבי עמים שלמים, היא הדרך הזולה והמסוכנת ביותר בקיום יחסים אנושיים, בשמירת 'צלם האלוהים' שבנו".

לא נפטרנו מהשנאה, שכנתי לאה. היא רק הלכה והעמיקה, והשאיפה לשלום כמעט נגוזה. אילו כתבת היום מאמר כזה היו מאשימים אותך ב"שמאלנות", ושר החינוך שלנו (אדון נכבד שהתעשר בגיל צעיר ומקפיד במיוחד על לימודי המתמטיקה) היה מצווה להוציא את ספרייך מתוכנית הלימודים. דעי לך, כי מאז שכבשנו שטחי מולדת במלחמת ששת הימים, אנו שולטים בכוח ביושביהם הערבים ופוגעים בכבודם כבני אנוש, ויש רבנים בני עמנו אשר מטיפים לנהוג בהם כמו בעמלק. והרי לימדת אותנו שגם את צלם האלוהים שלנו אנחנו משפילים בכך. דם רב נשפך, על ידי רוצחים שפלים שבהם, וגם על ידינו, והסוף אינו נראה לעין. יצחק רבין, נער הזהב, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, נרצח תחת המדרגות האחוריות בכיכר מלכי ישראל, על ידי מתנקש יהודי, על שניסה לעשות עימם שלום.

אלוהים שלך, הענוג והאישי, אשר בפניו התפללת על סוד עלה קמל, ועל נוגה פרי בשל, הוחלף באליל יציר כפינו, אלוהי מלחמות. עוד מעט יכלאו אותו בין ארבעה קירות ויבנו לכבודו מזבח של קורבנות על הר הבית. שנינו יודעים כי הוא אינו רוצה בכך.

אך אל נא תטעי, שכנתי – נפשי קשורה עד כאב ברחוב השקט שלנו, ובמרפסת המקושטת בעציצים שממנה אני צופה אל חלונך, בעיר העברית תל־אביב, ובארץ אהבתנו.

בארץ אהבתי השקד פורח

בארץ אהבתי מחכים לאורח

שבע עלמות שבע אמהות

שבע כלות בשער.

 

בארץ אהבתי על הצריח דגל

אל ארץ אהבתי יבוא עולה רגל

בשעה טובה בשעה ברוכה

המשכיחה כל צער.

 

אך מי עיני נשר לו ויראנו

ומי לב חכם לו ויכירנו

מי לא יטעה מי לא ישגה

מי יפתח לו הדלת?

הלוואי ויבוא בקרוב, ונהיה חכמי לב כדי לפתוח לו הדלת. אמן ואמן.

שלך, מעבר לחומות הזמן,

שכנך הנאמן, ישי שריד