יצחק רבין היקר,
אהבת את ארצנו ואת מדינתנו אהבה עמוקה. נלחמת בשורות הפלמ"ח ובמלחמת העצמאות למען הקמתה של המדינה הזו. פיקדת על חטיבת הראל במלחמה העקובה מדם, שבה איבדת את מיטב חבריך בוואדיות העולים לירושלים. היית שותף מרכזי בלידה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גולה. סימלת בכל הווייתך את הצבר הישראלי הגאה, הישיר, שאומר את אשר על ליבו, ושאוחז בנשק להגנתו. אני גדלתי על ברכי מורשת דורך, דור הפלמ"ח. את ספרי מלחמת העצמאות קראתי בילדותי בצימאון. כמה קינאתי בדור ההוא, בזכות שנפלה בידיו להקים מדינה.
בהיותך רמטכ"ל פיקדת על צה"ל ששחרר את ירושלים, השומרון, יהודה, הגולן וסיני. זכות כזו ניתנת למצביאים עבריים פעם ב־3,000 שנה, ואתה נכנסת לנעלי יואב בן צרויה. נאומך בהר הצופים היה מסמלי הניצחון במלחמת ששת הימים. לימים אישרת באומץ לב נדיר את המבצע לשחרור החטופים באנטבה. היום, כחבר הקבינט הביטחוני, אני מבין כמה תבונה ונחישות הצריכה החלטה זו.
בשנות התשעים, כראש ממשלת ישראל, הובלת את תהליך אוסלו, שלו התנגדתי מאוד. הייתי אז מפקד בצה"ל, כך שלמרות התסכול ואף הכעס, לא יכולתי לבטא את התנגדותי. אני ממש זוכר כיצד האמנתי עד לרגע האחרון שלא תלחץ את ידו של רב־המרצחים ערפאת. שגיתי. לחצת. ליבי נצבט. כעסתי עליך כשקראת בזלזול למתיישבים בגולן "פרופלורים", וביטלת את דברי מתנגדיך באופוזיציה כאילו הם היסטריים ולא חשובים. אנשי האופוזיציה של ימינו טורחים להזכיר לנו, ובצדק, שגם מי שלא בחר בנו הוא חלק מהמדינה. עם כל התנגדותי למדיניותך, ידעתי אז, ובטח היום, שכל מה שעשית נבע מתוך אמונה עמוקה שכך אתה משרת את ביטחון מדינת ישראל. לרגע לא חשבתי שיש לך איזה מניע נסתר. רצית בשלום. כחייל וכראש ממשלה נחשפת לכאב העצום של אובדן בנינו, ורצית לשים קץ לשכול. אלא שמסירת שטח לאויב מרצח אינה מבטיחה את ביטחון ישראל, כפי שרבע המאה האחרונה הוכיחה לנו על בשרנו.
אינני רוצה להיכנס כאן לוויכוח פוליטי איתך. זה גם לא הוגן, מכיוון שאינך יכול להשיב לי. נבצר ממך להשיב לי מכיוון שבאותו לילה סתווי בתשנ"ו קרה הנורא מכול: יד יהודית גדעה את חייך. יהודי רצח את ראש ממשלת המדינה היהודית, והרצח הזה איים לפרק את ישראל.
לעומת ההיסטוריה היהודית בת 3,800 השנים, 70 שנות עצמאותנו הן רק פסיק קטן. זוהי הפעם השלישית שיש לנו ריבונות יהודית בארץ ישראל. לא נקבל עוד הזדמנות. נוכל לאויבינו, נוכל ללחץ כלכלי ומדיני, נוכל לטילים של חזבאללה ולמנהרות של חמאס, נוכל לאיום הגרעין האיראני; לא נוכל למלחמת אחים נוספת. לכן הלקח שלי מהרצח שלך הוא שגם בשיא הוויכוח, כולנו אחים. בשום מצב ובשום תנאי אין להפעיל אלימות זה כנגד זה. כאן עובר הקו האדום של מחלוקותינו. אחרי ככלות הכול, הן מבטאות היטב את אורח החיים הדמוקרטי שכולנו מבקשים לבצר כאן. אכן, אפשר לפעמים להשתגע כששומעים דעות הזויות ומסוכנות, ובכל זאת, ראוי שהן יישמעו. העם שלנו חכם מספיק כדי לשמוע ולהחליט.
האם היית שמח במה שקורה היום בישראל? יורשה לי להעריך שכן. היית נץ ביטחוני, ובנאומך האחרון הצהרת שלעולם לא נחלק את ירושלים ולא נקים מדינה פלסטינית. זוהי גם עמדתי. מאידך גיסא, תנועת העבודה, שאותה הנהגת, דוגלת היום בהקמת מדינה פלסטינית. גם ראש ממשלת הליכוד הנוכחית דוגל בכך, מאז נאום בר־אילן שלו. ראש ממשלה קודם מהליכוד מסר את גוש קטיף ורצועת עזה לפלסטינים, כך שבימינו לא תמיד ברור ההבדל בין ימין לשמאל. משהו בכל זאת השתנה פה מאז הסתלקותך.
ברוך השם, מדינת ישראל בת ה־70 חזקה מאוד, ביטחונית ומדינית. היא הופכת בעקביות לאור לגויים בייצוא טכנולוגיות מצילות חיים, ובהובלה בסייבר ובהיי־טק; כלכלתה הולכת ומתעצמת, מזניקה את החינוך ושומרת על הביטחון.
מדינת ישראל שלי ושלך היא מדינה יהודית גאה בזהותה, אשר מנחילה לילדיה את מסורת הגבורה שלנו, מדוד המלך ועד רועי קליין. בד בבד היא דמוקרטיה תוססת שבה נשמעות דעות מכל הגוונים, וההכרעה מתרחשת בכנסת ישראל. זו מדינה שמכירה בהכרעת הרוב, אך מגינה על זכויות המיעוט. השופטים שלה שופטים והממשלה מושלת. אתה הוצאת קיטור על "בג"ץ ובצלם", וגם אנחנו שותפים לאותם התסכולים, אך פועלים בנחישות להשיב את האיזון הנכון בין הרשויות, ולמנוע מארגונים שונים לפגוע בביטחון ישראל.
מדינת ישראל שלנו מושיטה את ידה ליהודי התפוצות על מנת שיעלו לארץ, או לפחות יישארו קשורים אליה ואל היהדות. היא מצמצמת פערים בין פריפריה לבין המרכז תוך חיזוק החלשים, ולא החלשת החזקים. היא גם דואגת לחלשים ביותר בחברה, אלו שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם.
תובנה שהתעצבה בי בשנה האחרונה אומרת שחרדה אמיתית אוחזת היום כל חלק בציבור הישראלי: הפחד שמא חלקים אחרים בחברה מאיימים להמיר את זהותו ואת ערכיו. האם חרדה זו מוצדקת? אני סבור שלא. האם היא כנה ומשקפת רחשי לב אמיתיים? אני מאמין שכן. על כן עלינו לפעול לאיחוד השורות, לקיים שיח מאחה ולא מפלג, להותיר את הוויכוחים הסוערים בתוך המשפחה ולזכור תמיד שזו עדיין משפחה.
יצחק, לפני סיום עצרתי לרגע את כתיבתי ועברתי על מה שכתבתי עד כה. למעשה אין בינינו מחלוקת של ממש על העקרונות שלפיהם מתנהלת היום ישראל. ודאי לא היינו מסכימים על כל דבר, אבל המשותף לנו גדול לאין ערוך מהמפריד בינינו. כמי שמצוי היום בעמדת הנהגה אני שואל אפוא את עצמי: מה הכי ראוי לקחת ממך, ממורשת רבין? לטעמי, התשובה היא קבלת אחריות. פיעמה בך תמיד תחושת אחריות לגורל המדינה. כשנכשלה הפעולה לחילוץ נחשון וקסמן, ניצבת באומץ מול פני המדינה ואמרת: "אני נושא באחריות". לא ברחת. לא גלגלת אשמה. גיבית את פקודיך. הבנת גם שאין סמכות מעל ראש הממשלה. האחריות נעצרת אצלך.
יצחק היקר, אני יודע עד כמה תחום החינוך היה קרוב ללבך. אני משמש היום כשר האמון על החינוך, על עיצוב דור העתיד. וככזה, אני שר החינוך של כולם: חילונים, דתיים וחרדים, ימין ושמאל, יהודים ושאינם יהודים. אני מבטיח לך כאן להמשיך לפעול מתוך אחריות עמוקה לחזק ולהצמיח את המדינה שכל־כך אהבת, שלמענה נלחמת, ושלמענה שילמת בחייך.
שלך, נפתלי בנט
