אסתר, השעות האחרונות לחייך היו קשות. ביום רביעי, 26 במאי, שבוע וחצי לאחר ההכרזה הנרגשת על לידתה של מדינת ישראל, ניצבת על משמרתך כלוחמת בעיר העתיקה בירושלים. המתח שרר באוויר. הלגיון הירדני ניצב ממול.
יחד עם שני לוחמים נוספים, יצאת אז לבדוק רעשים חשודים מתחת לבניין סמוך לעמדה שלך. ופתאום, נשמע קול נפץ אדיר. מטען רב עוצמה התפוצץ ואת נקברת באחת תחת הריסות המבנה. לוחמים אחרים רצו קדימה, ותוך סיכון חייהם חפרו והוציאו אותך מבין שברי הבטון והאבן, אבל הפגיעה הייתה קשה. עמוד השדרה שלך היה מרוסק ופצעים עמוקים נפערו בגופך.
הציוד הרפואי היה דל. הם השכיבו אותך בזהירות מרבית על דלת שנעקרה מציריה, ונשאו אותך לבית החולים 'משגב לדך'. התייסרת מכאבים. ביום שישי, בהתכנסות חפוזה שלקראת תבוסה מתקרבת, פינו אותך ואת שאר הפצועים מבית החולים אל בניין בתי מחסה. סביבך היו מוטלים לוחמים צעירים כמוך, מותשים מהקרב, דואבים מפציעותיהם, חוששים ממה שיישאו בכנפיהן השעות הקרובות.
לפני שקיעת החמה ביום שישי, שכב שם בתוך הצפיפות הכאובה והחרֵדה לגורלו גם סבא שלי. חיים. הוא זכר איך למרות הכול, הצלחת להניע את ידייך אל עבר שני נרות שנשאת איתך, ולהדליק צמד שלהבות זעירות, לכבוד שבת.
מבחוץ, עלה הרובע היהודי על בתי הכנסת ובתי המגורים שבו בלהבות. כתב רויטרס בירושלים תיאר כי הזירה נראתה כמו סטלינגרד או ברלין במאי 1945. בתים נטולי גגות, סמטאות עמוסות הריסות עד גובה המותניים. כמה מן הפצועים קל יותר שהצליחו להביט מהחלונות החלו לשיר שירי קינה וגעגועים לבירת ישראל. קולות הזמר הנוגים העירו אותך משנתך הטרופה. נאנקת מכאבים. מורפיום, או כל צורי אחר כדי להקל על ייסורייך, לא היה להם לתת לך. מישהו הציע סיגריה. "לא", מחית בידך בכוחות אחרונים. "שבת היום". ועינייך נעצמו לנצח.
לאחר כמה שעות, זמן קצר לפני הנפילה שלו בשבי, ראה סבא חיים שלי אלונקה מכוסה במסדרון. הוא הרים את השמיכה וראה אותך. חברתה הקרובה ביותר של אשתו הצעירה.
"את הלכת אל הקרב, כי צריך היה. כי העם היושב בציון נלחם אז בכל כוחו הדל על הקמת ביתו הלאומי"
פחות משנה אחר כך נולדה אמא שלי. הם קראו לה בשמך, אסתר. היא אמנם לא נפלה כמוך בקרב, אבל הייתה לוחמת עזת נפש לא פחות. וגם היא כבר איננה עמנו. בדצמבר האחרון החליטה עיריית ירושלים להנציח את שמך ברחוב קטן ברחביה. שביל סמוך לתיכון 'אוולינה דה רוטשילד', שבו לימדת לפני שהצטרפת להגנה.
האמת שאני מתרגשת לכתוב לך. באמת. מזמן לא הייתה לי צמרמורת כזו מהקלדת מילים. מלנסות לנסח את המסר המדויק. כי, כי את נמצאת איפשהו מסביבי מאז ומתמיד. דמותך הגיבורה, פנייך המחייכות. ואני גם יודעת מה היית יכולה להיות היום, אם לא היית נהרגת אז על משמרתך, ברובע היהודי בשנת תש"ח. הרי יחד עם סבתא יהודית שלי, חברת הילדות שלך, עלית בגיל 21 ארצה מלונדון, מתוך ציונות טהורה ורצון לבנות את המולדת. יחד התלהבתן מכל נהג אוטובוס שאומר שלום בעברית, מכל מקום יישוב חדש שהכרתן. והיא, היא כבר עברה מזמן את ה־90, כמעט מחתנת נינים. ואת, כל כך צעירה נשארת בתמונות השחור־לבן הבודדות.
ועכשיו, 70 שנה אחרי אותם ימים, כמעט 51 שנה לאחר שירושלים העתיקה שעליה נלחמת עד כלות שבה לריבונות יהודית, לא תאמיני אילו סערות מתחוללות פה בשל שירות נשים בצבא ההגנה לישראל.
"אסתר הייתה פמיניסטית לפני היות הפמיניזם. לא זו בלבד שקיבלה חינוך ליברלי מאוד הן בתיכון והן באוניברסיטה, היא גם נולדה בארצן של אמלין פנקהרסט ונשים אמיצות אחרות שקשרו את עצמן בשלשלאות לשערי הפרלמנט, כחלק ממאבקן למען זכות בחירה לנשים", כתב עלייך אחיך אשר, בספר על אודותייך. המפקדת שלך מההגנה, דינה שור, כתבה שם שהיית הראשונה מבנות החבורה שלבשה מדים, והוסיפה סיפור על השהות בנווה־יעקב, אז יישוב קטן ליד ירושלים, שם עסקו המגויסות מההגנה, טרום הקמת המדינה, בבישול ללוחמים. ואת בנוסף לבישול, גם שמרת בלילות בעמדות: "באחד הימים התחילה פתאום מתקפה כבדה על היישוב, וכל הגברים רצו לעמדותיהם עם הנשק. הבנות קיבלו הוראה להישאר בבתיהן, אבל לאסתר זה לא הספיק. אחד הבחורים סיפר לי שהיא הצטרפה אליהם בעמדה הקדמית שלהם, והשיבה אש לא פחות טוב מכל אחד מהם".
מה היית אומרת היום מול המהומה השוצפת פה? מול הרבנים הנוזפים, מול הבנות שומרות המצוות שמתגייסות בכל שנה במספרים הולכים וגדלים, גאות ומאושרות במדי הזית שלהן. מול סוגיית היחידות הקרביות המעורבות, מול הסתבכויות הרמטכ"ל עם כל הצדדים, מול הטענות הקשות המוטחות בצה"ל הן מצד ארגוני הנשים והן מצד גורמים תורניים? מ"שיגעו לנו את הילדות" ו"בחורילות" מחד, ועד הדרישה לאפשר לחיילות ללחום בטנקים מאידך.
דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"בן גוריון, אנחנו מתקדמים במעלה ההר"
–"יאיר שטרן, מטרת חייך וקרבנם – התגשמה"
–"גולדה, סיפורך שזור כחוט השני בסיפורה של הציונות"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
האם הפמיניזם שבך היה מפַעֵם? ההבנה הוודאית שאת יכולה למלא את התפקיד לא פחות טוב מאחרים ואף להתעלות עליהם? הידיעה שאין סיבה להצר את צעדייך ולהורות לך להסתפק בסירים, כשיש צורך בוער בלוחמים? או שאולי דווקא ההקפדה הגבוהה שלך על שמירת מצוות הייתה מכריעה. ולמה בכלל יש סתירה בין השניים? היום הכול מקוטלג, מחולק לתאים. לכל בחירה יש מעטפת שלמה של סטיגמות. אם בחרת להתגייס, כנראה שאת כזו וכזו. אם התנדבת לשירות הלאומי, את בוודאי אחרת. ואם חלילה נקלעת לשירות קרבי – אללי. להיות 'דוסית' כמוך שאוחזת בנשק, הפך כאן לאוקסימורון מיותר.
האמת שמול סיפור חייך, כל הדרמה הזו שאינספור מילים נשפכות עליה כאן בלהט בלתי מסתיים הופכת מטופשת, מביכה כמעט. את הלכת אל הקרב, כי צריך היה. כי העם היושב בציון נלחם אז בכל כוחו הדל על הקמת ביתו הלאומי. ואנחנו? נלחמים מלחמה שבעה למדי על זהות, על דקדוקי עניות שהכול יתנהל לשביעות רצוננו. אולי כדאי שלמען זכרך הטוב, נניח קצת לפטרונות הבלתי נגמרת שחשים כאן כולם, מכל קצוות האג'נדה – על החלטותיהן של בנות 18. ונזכור, שרובן המכריע באמת בוחרות בדרך המתאימה להן לשרת מתוך רצון פשוט וכוונה אמיתית לתרום ככל יכולתן למדינה, שעדיין זקוקה לבנותיה.
(פרטי סיפור הפציעה לקוחים מתוך הספר "מלונדון לירושלים, סיפורה של לוחמת בהגנה" מאת אשר קיילנגולד)
