מורנו ורבנו, אליעזר בן יהודה בן ה־160,
אני מתבונן בתמונתך, התלויה מול הכניסה לביתי – כרזה שנתלתה בחוצות ארצנו, כשנתבקשת לישיבה של מעלה. נכדתך רינה רז, בתו של איתמר, היא שהעניקה לי אותה. הכרזה מביאה את אמרתך: "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם – הארץ והלשון". שהרי מעולם לא ניתקת בין שובנו אל העברית לבין שובנו לארצנו.
ובכן, אני שמח לבשר: לפני שבעים שנה קמה מדינת ישראל, 1,900 שנה לאחר אובדן עצמאותנו וראשית גלותנו. מניין חדש לנו: אתה נהגת להדפיס בראש עיתונך ובראש כרכי מילונך את מניין השנים מיום "הכרזת חרותנו על־ידי אנגליה" (הצהרת בלפור). והנה מונים אנו עתה שבעים שנה מיום הכרזת חירותנו מפי דוד בן־גוריון, שהיה ראש הממשלה הראשון של מדינתנו.

צדקת, מורנו: סבבת, הטפת וטענת כי אם נשוב ללשוננו – נזכה גם לשוב לאדמתנו. והנה כך היה: שני דורות לאחר שכתב אברהם מאפו (בארץ הולדתך, ליטא) את ספר האהבה העברי הראשון של הזמן החדש ("אהבת ציון" על אמנון ותמר); ובעקבותיו אליקום צונזער, שחיבר את השיר העברי הראשון של הזמן החדש ("השושנה"); ונפתלי הרץ אימבר, שחיבר את "התקווה" – המנון מדינתנו; ולאחר שייסדת (בדבקותך!) את "ועד הלשון העברית" – אחרי כל אלה, כזכור לך, הקים הרצל את התנועה הציונית, וכעבור 50 שנה קמה גם המדינה.
אתה זוכר, בוודאי, שהרצל אמר תחילה שקשה לשער כי יוכלו אנשים לקנות כרטיס רכבת בעברית? והנה 6 מיליון וחצי יהודים ועוד 2 מיליון אזרחים שאינם יהודים קונים כרטיסי רכבת בעברית בלבד ברכבת ישראל, ברכבת הקלה בירושלים, בכרמלית ובמטרונית בחיפה, ברכבל בראש הנקרה, במצדה ובחיפה ועוד מעט גם ברכבת הקלה בגוש דן. והרי גם הרצל הבין זאת, ומינה לבנו הצעיר מורה פרטי לעברית.
וגלי יהודים, כנבואת נביאינו, מארבע כנפות תבל, מארץ צפון ומִיַּרְכְּתֵי ארץ, נקלטים ומדברים עברית.
סופר עברי, ששמו עברי (ש"י עגנון), זכה בפרס העולמי לספרות "פרס נובל". ויש לנו טילים לחלל החיצון, הנקראים בעברית – "שביט", "עמוס". ומטוסים וצוללות הנקראים בעברית – "אדיר", "תנין" ועוד. ושדות גז בים, ששמם – "תמר", "לויתן". המטבע שמו עברי – שקל, חברות תעופה ושמן "אל על" ו"ארקיע". מיליארד סינים מעריצים כדורגלן שלנו ששמו עברי: ערן זהבי. זכינו בתחרות הזמר של כל אירופה בשירים שפיארו את העברית: "אבניבי" ו"הללויה". לחברת החשמל יש יצגנים ששמם "שקע ותקע". על יסוד שיירות החמורים והגמלים במשנָה (חַמֶּרֶת, גַּמֶּלֶת) יצרת (עם חבריך) את המונח "רכבת" לשיירת רכב. והנה הקמנו צבא ובו לשיירות כלי טיס וכלי שיט אנו קוראים: טייסת ושייטת.

אתה זוכר, מורנו ורבנו, כשנוסדה האוניברסיטה העברית על הר הצופים, הצעת (עם זאב ז'בוטינסקי והרב קוק) שהיא תיקרא "מכללה". ובכן, עד היום היא נקראת "אוניברסיטה", אבל מאז צצו ברחבי המולדת, מרמת הגולן והרי הגליל ועד חוף ים סוף, עשרות מכללות, ההומות שוחרי דעת רבים.
מכל ראשי ממשלותינו היה אחד, דגול מרבבה, שהמשיך בדרכך ממש: משה שרת. היה בימיו מלון גנים מפואר בירושלים ושמו "הולילנד". הודיע שרת כי כל עוד הוא ראש הממשלה, לא ישתתף בקבלות פנים במלון ששמו לועזי. בעלי המלון נאלצו לשנות את שמו ל"ארץ הצבי". אבל אך פרש שרת מתפקידו, הם חזרו לסורם ולשם "הולילנד". לימים, ראש ממשלה אחר, שהיה גם ראש עיריית ירושלים הקים (על שטח המלון) שכונת פאר וקרא לה, ובכן, "הולילנד". אמנם הוא נדון למאסר, אך לא על העברה הזאת.
אני רוצה לספר לך גם שבחלוף הדורות שינתה העברית את פניה: בילדותנו, על סרט גרוע אמרנו "חבל על הזמן". ואילו כיום, אמירת "חבל על הזמן" הפכה לציון לשבח, ונכדת השכנים ביקשה להחמיא לסבתא ואמרה: "סבתא, אַת – סוף הדרך"!. בלשון הילידים, העברית פונה לעתים 180 מעלות, כמו ההבדל בין השחור לבין השחר.
בכל זאת, פה ושם פוקדת אותנו רוח שטות של חיקוי של שם או שלט אמריקני, ואולי נגיד: עם ריקני. עיתונים ושמם "דה מרקר" ו"גלובס". חברת "אל על" הקימה חברת בת ושמה "אפ". עיריית ירושלים בנתה היכל ספורט ושמו "ארנה".
ואתה זוכר: מייסדי ארה"ב דנו בשאלת יסוד – איזו לשון ידברו בארצות הברית החדשות? היו שדגלו באנגלית, אבל כנגדם טענו שאנגליה היא האויב. אחרים הציעו הולנדית, שהרי יש ניו־יורק וניו־אמסטרדם. היו שהגו מהפכה – להחיות שפה קדומה, הלטינית. וקבוצה רביעית העדיפה והציעה להחיות שפה קדומה אחרת, את העברית. אני אומר לעצמי, לעתים, שאילו ניצחו בארה"ב הדוגלים בעברית, ייתכן שהיום היינו רואים בארצנו שלטים בעברית.
בכל זאת איננו אומרים נואש: המוסד העליון הוא הכנסת. ושלא כמו בימי בית המקדש השני, איש לא מציע לשנות את שמו ליוונית (סנהדרין) או לאנגלית (פרלמנט).
מורנו ורבנו, אליעזר בן יהודה. בשנות ילדותי לא יכולתי לעלות לקברך על הר הזיתים. ואף אשתך האהובה, חמדה, שנפטרה לאחר קום המדינה, לא זכתה להיטמן לצידך – כי היה ההר שבוי בידי מלך עבר הירדן. והנה עתה, על סף יום עצמאותנו ה־70, אני מתייצב בפני קברך, אליעזר בן יהודה, הר הזיתים שוב בידינו, אני כורע ברך, ומדווח: צדקת! השיבה לעברית הוליכה לשיבה אל המולדת! גם צדקת! גם ניצחת! ואני מבטיח: נמשיך, ניאבק ונשמור.