"יואל מוישה, פתח־תקווה היא הממוצע הישראלי וזה מטריף לא מעט אנשים"

יואל משה היקר,

בבוקר לח בשנת תרל"ט הגעת להתיישב בפתח־תקווה. אבל לתרל"ט אין חרוז כל כך טוב וגם ככה כולם חשבו שהגעת לפה בתרל"ח, אז שיהיה. גם את העובדה שברחת מהעיר אחרי פרוץ מחלת המלריה, לא שבת אליה עד יומך האחרון ואף הטפת בעוז כנגד התיישבות בה נעזוב כרגע בצד. אנחנו, הפתח־תקוואים, לא נעלבים בקלות.

ובכן, מה ראית שם מראש הגבעה, יואל־קשישא? האם הצלחת לראות בחזיונך כרבע מיליון בני אדם, משלל מדינות חבר העמים לשעבר וגם כמה ישראלים ותיקים, הממלאים את הרחובות הראשיים? האם צפית את השוק הססגוני והעירני־תמיד ברחוב שטמפפר – האיש שעמד ממש לידך באותו הרגע ושכמעט ואין פתח־תקוואי שיודע שבשמו יש שתי אותיות "פ" צמודות, יען כולם פשוט אומרים "שטמפר"?

סביר להניח שלא. החלומות שלך, כל כמה שהיו גדולים, לעולם לא היו מצליחים להגיע לכדי מה שהפכה פתח־תקווה היום. העיר החמישית בגודלה במדינת ישראל העצמאית, שאמנם אין בה יותר פרדסים ושדות ומחלבות ורפתות, אבל יש בה שכונות אדירות ממדים ובהן מיטב בני עמך ישראל שנוהרים אליה בהמוניהם.

היית אדם דתי. למעשה, רב. את החינוך התורני שלך קיבלת בליטא ובירושלים, ואין ספק שהיישוב שתכננת היה אמור להתנהל על פי חיי התורה וההלכה. הפרט הזה בביוגרפיה שלך מוצנע רוב הזמן, סוג של שכתוב היסטורי שיתאים לרוב החילוני של העיר הזו, ואפשר להבין זאת. ולמרות הכול, שתדע שלא לשווא עמלת.

פתח־תקווה מוגדרת לא פעם כבירת המגזר הדתי־לאומי, ולא בכדי: שכונות כמו הדר גנים, כפר גנים, כפר אברהם ונווה גן מלאות בכיפות סרוגות, וסניפי בני עקיבא ועזרא מתפקעים מגודש החניכים. מצד אחד זוהי אינה תל־אביב החילונית והבוהמיינית. מצד שני, זו אינה בני־ברק שהפכה לחרדית לחלוטין. פתח־תקווה היא הממוצע הישראלי במובן הטוב של המילה, עיר שבה איש ההיי־טק גר בשכנות למורה חרדי, ושניהם יגידו שלום במעלית לרופאה דתית לאומית בדרך למשמרת בבית החולים. במידה לא מועטה העיר שייסדת הפכה למיקרוקוסמוס ישראלי. היא לא עשירה מדי ולא ענייה מדי, יש בה את כל גוני הישראליות ובכלל זה עולים חדשים, היא נמצאת במרכז הארץ אבל בלי חוף ים. הוא שאמרנו, ממוצע.

דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"בן גוריון, אנחנו מתקדמים במעלה ההר"
–"גולדה, סיפורך שזור כחוט השני בסיפורה של הציונות"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"מדינת ישראל שלי ושלך היא מדינה יהודית גאה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"

והממוצע הזה, יואל־מוישה, מטריף לא מעט אנשים. כן כן, שתדע, מלאבס שייסדת הפכה למקור לא אכזב לבדיחות. יש הטוענים ואפילו בדבקות שהיא אינה קיימת. רבים מאנשים אלה כותבים את בדיחותיהם אלה בדירת חדר מעופשת בשכונה לא־משהו בדרום תל־אביב ולעולם כבר לא יצליחו להגיע לדירה משלהם בפתח־תקווה, אבל כמו שוודאי אמרו אצלכם בחבר'ה – "האט ער געזוקט!". נו, אז אמרו.

אז העיר השתנתה בצורה שלא דמיינת. לו היית נוחת היום עם כנפי הציפור שהעניק לך יורם טהרלב באחת משכונות העיר, היית עומד נדהם וזז בבהלה רק כשאוטובוס היה צופר לך פן תידרס. מה בכל זאת לא השתנה? דרכי הגישה והיציאה לעיר וממנה. שביל העיזים שבו פסעתם בדרככם על הסוסים מכיכר השעון ביפו ועד לגבעה ההיא בלב ביצות וסבך, התרחב אך במעט מאז. קוראים לו היום ציר ז'בוטינסקי, והוא פקוק מבוקר ועד ליל. בשנים האחרונות המצב אפילו הוחמר עוד יותר, כאשר העבודות על הרכבת הקלה חוסמות וחומסות עוד ועוד נתיבים, והופכות את הכניסה והיציאה מהעיר שלך לסיוט מתמשך, אולי אפילו קשה ממלריה וקדחת. כן, יואל־מוישה, לו הרופא מזראקי היה רוצה לחזור היום פתאום ליפו, הוא היה כנראה נתקע איפשהו באזור הקניון הגדול בואכה צומת גהה, וחוזר לישון איתך על הגבעה עד שיירגעו הפקקים. ואז, אולי גם הוא היה מקבל כנפיים של ציפור, מי יודע.