אני כותב אליך, רבנו, במלאת שבעים שנה להקמת המדינה; כן, המדינה שעליה חלמת ודיברת וכתבת כבר לפני יותר ממאה שנה. לא זכית לראות בהקמתה – עלית לגנזי מרומים בג' באלול תרצ"ה (1935) – אבל כתבת ודיברת עליה בביטחון כל כך גדול, כאילו היא מציאות קיימת. כמה צדקת, רבנו, בכל מה שאמרת כבר אז.
כבר במאמרך הראשון בענייני התנועה הציונית ("תעודת ישראל ולאומיותו", התפרסם בעיתון "הפלס" בשנת תרס"א, 1901), קראת לציבור החרדי לשתף פעולה עם הציונות. זאת תנועת הגאולה של עם ישראל השב לארצו – כך הגדרת את התנועה החדשה – והיא תלך מחיל אל חיל עד הגיעה אל מטרתה. לא חששת ולא נרתעת מהעובדה שבראש התנועה עמד יהודי שהיה בעברו משכיל ומתבולל – ד"ר בנימין זאב הרצל. כמה צדקת, רבנו.
אכן, התנועה הציונית הובילה את העם היהודי למולדתו העתיקה, זכתה בהכרה בינלאומית והצליחה להקים את מדינת ישראל העצמאית. כשפרסמת את מאמרך, רק מעטים מן הציבור הדתי הלכו בעקבותיך ושיתפו פעולה עם הציונות הכללית, אבל במשך השנים הלך וגדל ציבור תלמידיך. כמה גאה היית לראות היום מאות אלפים של יהודים שומרי תורה ומצוות המשולבים בכל מערכות המדינה, ובתחומים רבים אף מנהיגים ומובילים – בחינוך ובתרבות, במדע ובהשכלה, בהתיישבות ובכלכלה, בעשייה ביטחונית ובפעילות חברתית.
לא הסתפקת בתמיכה בציונות, אלא היית "נאה דורש ונאה מקיים". בכ"ח באייר תרס"ד (1904) עלית לארץ ישראל והתמנית לרב של יפו והמושבות. כן, המושבות החדשות, שבהן תמכת ואותן עודדת וטיפחת וחיזקת. באותן מושבות פגשת את החלוצים, צעירים שעזבו את הגולה ובאו במסירות נפש גדולה לבנות מולדת לעם היהודי. חלקם התרחקו מאורח החיים הדתי, והיו כאלה שממש בעטו בכל עולם ההלכה והמסורת. היישוב הישן בארץ ישראל התרחק מהם והסתייג מדרכם המרדנית, אבל אתה אהבת אותם וחיבקת אותם; האמנת בהם ובכוחותיהם, "הם יביאו את הגאולה, הם יפריחו את השממה, הם יקימו את המדינה, הם ינצחו את כל אויבינו", אמרת שוב ושוב. רבני היישוב הישן לעגו לך ואף התרעמו עליך: "מהרשעים האלה תבוא גאולה? מהאפיקורסים האלה תבוא ישועה?". ואתה התעקשת: כן, מהם! כמה צדקת, רבנו.
הם הפריחו את השממה במסירות נפש גדולה, הקימו מאות יישובים בכל רחבי הארץ, נלחמו בבריטים וגירשו אותם, הקימו את המדינה ולחמו בעוז רוח, בגבורה ובהקרבה נגד כל הקמים עליה. כן, מ"הפוחזים" האלה באה ישועה גדולה.
אבל אתה גם הזהרת אותם: אם לא תתחברו מחדש אל התורה ואל האמונה ואל השורשים היהודיים, בניכם אשר יקומו אחריכם לא ימשיכו את דרככם. אתם קיבלתם חינוך יהודי שורשי, שאותו תרגמתם למסירות נפש גדולה למען העם והארץ, אבל מאיפה בניכם ונכדיכם ישאבו את אהבת העם והארץ? החלוצים לעגו לך. הם היו בטוחים שגם הדורות הבאים ימשיכו את דרכם הציונית. כמה צדקת, רבנו.
נכדיהם וניניהם של אותם חלוצים איבדו את הרוח היהודית והציונית הגדולה של אבותיהם. כמיליון מהם עזבו את הארץ וחזרו אל הגלות, שם הם מאבדים את שארית יהדותם ומתבוללים בקצב מואץ. זהו הכישלון האדיר של הציונות החילונית, שאתה הזהרת מפניו. רבים מהם הפכו לשונאי ארץ ישראל ואפילו לשונאי עם ישראל: "מה אנחנו מחפשים בחברון?", הם שואלים בבוז על עיר אבותינו ואימותינו שחזרנו אליה במלחמת ששת הימים.
בניגוד לאבותיהם, הם כבר לא לומדים תנ"ך. הם לא מטיילים בארץ התנ"ך בהתרגשות ובאהבה כפי שעשו אבותיהם. חלומם הגדול הוא רק הנסיעה הבאה לחוץ לארץ, והמקום שהם קשורים אליו יותר מכל מקום אחר בארץ הוא לא הכותל המערבי או מערת המכפלה – ליבם ונפשם בשדה התעופה בלוד. כמה צדקת, רבנו.
אבל אתה גם חזית שרבים מבניהם ומבני בניהם יכירו בטעות אבותיהם, ויתחברו מחדש אל השורשים היהודיים ואל מסורת הדורות. כמה היית מתרגש, רבנו, לראות את רבבות בעלי התשובה בארץ ישראל. הם פזורים בכל מקום, כן, גם בקיבוצים הכי חילוניים של "השומר הצעיר". הם מביאים רוח אחרת של התחדשות, של חיבור בין ישן וחדש. הם יוצרים מהלכים גדולים בחינוך, בספרות, באמנות, בהתיישבות ובביטחון.
כן, גם אני, צעיר תלמידיך וחסידיך, זכיתי להיות חלק מן התנועה הגדולה הזאת. זכיתי לשוב ולהתחבר אל האמונה ואל התורה בלי להתנתק מהרוח הציונית הגדולה של ההורים. זכיתי לשלב לימוד תורה ישיבתי עם השכלה אקדמית. זכיתי לשלב מסלול של שירות משמעותי בצה"ל, כלוחם וכמפקד, עם הקמת יישוב חדש, בית־אל, בנחלת אבותינו שנגאלה במלחמת הישועה בתשכ"ז. וכל אלה דווקא מתוך ההתחברות אל השורשים העתיקים של עמנו. אני חושב שאילו היית חי היום בינינו, הייתי זוכה ממך לטפיחה על השכם ולדברי חיזוק ועידוד. כמה צדקת, רבנו.
מיד עם עלייתך לארץ הפנית קריאה גדולה לאחינו שבגולה, לעלות לארץ ישראל. "הגיע זמן הגאולה", הכרזת, "ואין לנו מה לחפש יותר בגולה". כמה בכית, כמה התחננת – "הימלטו על נפשכם, הצילו את נפשכם ואת נפש דורותיכם" ("הקריאה הגדולה לארץ ישראל"). הזהרת שוב ושוב שבעידן הגאולה, הגלות תקבור את כל מי שיישאר בה ולא יעלה לארץ. אמרת וכתבת את הדברים האלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וחזרת עליהם ביתר שאת וביתר עוז לאחר המלחמה. הנה ניתנה לנו הצהרת בלפור, העולם הכיר בזכותנו להקים בית לאומי במולדתנו, שערי הארץ נפתחו לרווחה – איך אפשר שלא לשמוע את פעמי הגאולה?
כדי להקל על הציבור החרדי לעלות לארץ הקמת את "דגל ירושלים", תנועה ציונית חרדית, והיית בטוח שרבבות־רבבות של יהודים חרדים ינהרו ארצה עם רבותיהם ומנהיגיהם. אבל רוב הרבנים נשארו אדישים ומסויגים, ואתה לא ידעת את נפשך מרוב צער ואכזבה. "דגל ירושלים" דעכה, ולבסוף נסגרה מחוסר עניין ושיתוף פעולה מצד הציבור החרדי בגולה. לצערנו הגדול, גם כאן צדקת, רבנו.
כמה שנים לאחר הסתלקותך התרגשה על עמנו באירופה שואה איומה, שבה נרצחו למעלה משישה מיליוני יהודים. אלפי קהילות הושמדו על ידי הנאצים יימח שמם, צוררי היהודים. מאות אלפי רבנים וחסידיהם, ראשי ישיבות ותלמידיהם; רבים מהם שלעגו לך, שבזו לך, שאמרו עליך שאהבת ארץ ישראל העבירה אותך על דעתך. כמה כואב שלא שמעו לך, שלא הקשיבו לך, שלא הקשיבו לקול הקריאה הא־לוהית שאתה היית לה צינור ושופר.
אבל לא רק הנאצים השמידו מיליונים מבני עמנו, גם לנין וסטלין השמידו באכזריות רבה את יהדות רוסיה המפוארת. היא נרדפה עד חורמה על ידי המשטר הקומוניסטי, שנלחם בכל גילוי של יהדות או ציונות. רבבות הוצאו להורג, מאות אלפים נשלחו למעצר או לסיביר הרחוקה, ומיליונים התבוללו בעל כורחם. כמה צדקת, רבנו, כשקראת להם לעזוב לפני שיהיה מאוחר מדי. השרידים של אותה יהדות מפוארת – למעלה ממיליון יהודים – התקבצו למדינת ישראל אחרי שנס גדול התרחש ומסך הברזל נפל.
נלחמת גם נגד הגל הגדול של ההגירה מאירופה לאמריקה. מיליוני יהודים האמינו ששם, ביבשת החדשה, יש עתיד ליהדות וליהודים. ואתה זעקת והתקוממת: "אין עתיד ליהדות אמריקה! ואין עתיד לשום גלות בעידן הגאולה". כמה צדקת, רבנו.
היהודים התבוללו באמריקה בהמוניהם, ואבדו לעם היהודי. המחקרים מדברים על לפחות 12 מיליון (!) יהודים שנעלמו באמריקה מאז תחילת ההגירה הגדולה. כן, כפול משואת יהדות אירופה! "השואה השקטה", כך מכנים הסוציולוגים את התהליך המתרחש באמריקה, שבה מגיע שיעור ההתבוללות ל־70 ואף ל־80 אחוזים. רק פחות ממיליון יהודים דתיים וחרדים מצליחים לשמור באמריקה על זהותם ויהדותם, כשלפני 70 שנה היו שם יותר מחמישה מיליונים. אבל ממש כמו שאמרת, רק בארץ ישראל יש עתיד לעם היהודי.
כשהקמת את תנועת "דגל ירושלים", לפני מאה שנה, היו בארץ כ־60 אלף יהודים. עם הקמת המדינה, לפני 70 שנה, היו כבר כ־600 אלף. והיום, בעזרת השם גואל ישראל, אנחנו כמעט 7 מיליוני יהודים – יותר מפי 100 ממה שהיינו לפני 100 שנה.
מדינת ישראל פורחת ומשגשגת בכל התחומים – חקלאות, תעשייה, תיירות, מדע, ביטחון והתיישבות. שערי הארץ פתוחים בפני כל יהודי, ומיליוני יהודים התקבצו לכאן מכל מדינה שבה נרדפו או סבלו ממצוקה. וכן, גם חיי התורה פורחים בכל מקום – רבבות בתי כנסת ובתי מדרש, אלפי ישיבות ותלמודי תורה ובתי ספר דתיים מסוגים שונים. כל יהודי יכול לחנך את ילדיו ברוח התורה והמסורה, במימון של מדינת ישראל. לשמחתנו, גם ההתבוללות מצומצמת מאוד, והשפעתה על החברה הישראלית שולית.
כמה צדקת, רבנו.
מי שזכה לחזות מאה שנים מראש, בצורה כל כך מדויקת ומלאה, את כל התהליכים שיעבור העם היהודי לאורך תקופה סוערת ורבת תהפוכות, נקרא בתנ"ך נביא, או חוזה, או רואה ("שמואל הרואה", "גד החוזה", "נתן הנביא"). זכינו שגם בתקופתנו נשלח אלינו נביא השם, שהביא אלינו בצורה הכי ברורה את רצון השם ואת המעשה אשר יעשה כל מי שמוכן לפעול עם א־ל. אשרינו שזכינו.
אני חותם את מכתבי אליך, רבנו, באהבה גדולה ובהבטחה להשתדל תמיד לאחוז בשולי גלימתך וללכת בדרכך.
מצעיר תלמידיך, חגי בן־ארצי, בית־אל
