אף אחד לא יקרא לעמוס עוז "המיכאל שלי" או למאיר שלו "הרומן רוסי". אבל לך קוראים "החזון איש", על שם ספרך. זה נראה לנו טבעי, כמו שנהגו פעם. הרי את האדמו"ר מגור, הרב יצחק מאיר, לא כינו "הרי"ם" אלא "החידושי הרי"מ", על שם ספרו, שזה מוזר מאוד מבחינה לשונית, אבל מובן מאוד מבחינה רוחנית. פעם את כל הרבנים כינו על שם ספריהם, אבל נדמה לי שאתה היית האחרון. לרב שך כולם כבר קראו הרב שך, ולא "האבי עזרי".
חז"ל קבעו שאין מקימים לצדיקים אנדרטאות מפוארות, כי "דבריהם הם זיכרונם". ואתה שיקעת את כולך בתוך דברי התורה שלך. באמת היית "החזון איש". ביטלת בפני התורה את רצונותיך הפרטיים, את חלומותיך, את האגו שמן הסתם נולדת איתו, כמו כולנו.
והיית איש עדין. בישראל של היום זוכרים אותך כמנהיג חרדי בולט, ומדמיינים אותך כאיזה נואם כיכרות חוצב להבות. אבל היית ההפך הגמור מזה. שקט ועדין, שקוע בתוך ביתך הקטן והרעוע, ובעיקר – שקוע בתורה. אהבת אנשים, ובייחוד אומרים שאהבת ילדים. ולא רק שהיית עדין, אלא שכתבת לא פעם בשבח העדינות. קשה לי לזכור בתולדותינו חכם שהעריך כמוך את המידה הזו.
כמה קל לי, כשאני כותב אליך עכשיו, להתגאות בפניך בהצלחתה של המדינה. אתה לא ראית את זה מגיע. לא היית מאמין עד כמה מדינת ישראל חיה, משגשגת, חזקה. לא היית מאמין שיש בה רבבות רבות של לומדי תורה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית. הייתי יכול לכתוב לך בפירוט על כל אלו, על כמה טעית ביחסך למדינה. אבל זה קל מדי, וגם לא מספיק עדין. אז אולי אכתוב דווקא על מה אני מתבייש בפניך: על כך שאנחנו, הישראלים, לא עדינים.
לו היית חי בינינו היום, אני חושש שלא היה נעים לך לחיות כאן, כי הפכנו גסים מדי. ולאו דווקא החילוניים; נדמה לי שאם היית שומע דקה אחת של פרסומות בתחנת רדיו חרדית היית מתחלחל מהבוטות, מהמילים המוטחות בטון דרמטי, מהניסיון לסחוט בכוח כמעט אלים את בלוטות הרגש. גם החרדים הפכו לישראלים, ולא תמיד במובן הטוב של המילה.
הסופר מרדכי הורוביץ כתב פעם שהישראלי הוא יהודי בר. קראתי את זה לפני הרבה שנים, ואחר כך לא מצאתי את המאמר. כשהתקשרתי להורוביץ כדי לשאול, ענתה לי אשתו, נעמי שמר. בזכות התובנה הזו על הישראלים זכיתי לנהל עם גדולת פזמונאינו שיחה קצרה: "אפשר לדבר עם מרדכי?" שאלתי, והיא השיבה "כן". הורוביץ חקר אותי קצת איך השגתי את המספר (יש לי קשרים בעולם העיתונות, אמרתי), ואז אמר שהוא לא זוכר מתי בדיוק כתב את הביטוי הזה, אבל היה נראה שהוא בהחלט עומד מאחוריו. ובצדק.
הרבה שנים גדלנו על המיתוס של הצבר, שהוא מתוק מבפנים וקוצני מבחוץ. המשכנו עם זה גם כשהתברר שהרבה פעמים גם בפנים יש רק קוצים. בכל יום אני נתקל בנהגים שחותכים אותי בכביש בגסות, בילדים שכותבים לי קללות בפייסבוק, במוכרים בני 22 שכואב להם לומר "אדוני" אז הם קוראים לי "גבר" או "אבאל'ה", או סתם נוהמים לכיווני.
כשהייתי צעיר יותר, הישראליוּת הזו נראתה לי כחספוס חינני. אבל אני כבר לא מאוד צעיר, וגם המדינה לא. מה שהיה מתאים כשהמדינה הייתה נער לבוש מכנסיים קצרים וכובע טמבל באיורים של דוש, כבר הרבה פחות מתאים כשהמדינה הגיעה לגיל העמידה, שלא לומר: לגיל הזהב. התירוץ הזה של הצעירוּת כבר הרבה פחות רלוונטי. הרי תמיד היינו עם עדין. "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים", אמרו עלינו חז"ל. מה נהיה מאיתנו?
בגלל כל זה אני קצת מתבייש בפניך, החזון איש. לו טיילנו היום ביחד ברחובות ישראל, היית מתבונן ודאי פעוּר עיניים בכל הטוב הזה, בששת מיליוני היהודים שחיים היום בארץ ישראל, שמנהלים את חייהם בעצמם ושמדברים בלשון הקודש. אבל כשהיית שומע על מה הם מדברים ואיך הם מדברים, היית מתבונן בי במבט מוכיח, ועל שפתיך היה חיוך דק של כאב. ואני הייתי שותק.
לפני עשרים שנה לא הייתי טורח להתייחס לעניין הזה. לוּ ניתנה לי אז ההזדמנות לכתוב אליך, הייתי כותב אך ורק על הצלחת הציונות, ואיך טעית, במחילה, בנוגע למדינה. היום פחות דחוף לי לכתוב את כל זה, כי ניצחון הציונות הוא כבר פשוט, מובן מאליו. שבעים שנה, שמע, זה לא הולך ברגל. אז אפשר להפנות קצת מהאנרגיה שלנו גם לשאלות קטנות יותר. אפשר להזכיר אותך, החזון איש, גם בהקשרים לא פולמוסיים, בלי להתווכח, בלי לדבר על מדינה וצבא ובלי לחפש מי טעה.
הלוואי שבעוד חמישים שנה, כשיגידו "החזון איש", אנשים לא יאמרו: "אה, זה מהעגלה המלאה והעגלה הריקה", אלא: "אה, האיש החכם והעדין הזה, האיש הטוב הזה". ואולי הם יאמרו גם: "אה, ההוא מהשטר של החמש מאות שקל", אבל זה באמת פחות חשוב, בטח לך. ואתה בכלל היית רוצה שהם יאמרו: "אה, איזה חידוש נפלא יש לו בסימן כ"ג". אבל כל ענוותך לא תעזור לך, החזון איש: ככל שתנסה להתחבא בתוך ספריך, אנחנו נמצא אותך גם שם.
