אל כבוד שר הסעד ומנהיג 'אגודת ישראל' הרב יצחק מאיר הכהן לוין זצ"ל,
את המילים הבאות אני כותב בחשש ובמבוכה. אינני בטוח שאחרי כחמישים שנה בגן עדן, במדור של אבותיך ורבותיך הקדושים לבית גור ואלכסנדר, נכון להזכיר את שמך ברשימה אחת עם פוליטיקאים ואנשים שסלדת מהם כל ימיך. אלא שכך גזרת בעצמך: הקרבת את הנוחות הרוחנית ונכנסת לאזורים שלא תאמו את חסידותך, כדי להציל מה שאפשר ולהאציל על מי שאפשר.
אני פונה אליך משום שמדינת ישראל מציינת בימים הקרובים שבעים שנה לאותה ישיבת ממשלה היסטורית, שבאופן סימבולי אתה היית השר היחיד שנעדר ממנה. היית אז בחו"ל במסע למען תנועתך 'אגודת ישראל'. כזה היית: חתמת על העצמאות, התמנית לשר, אבל נותרת בחוץ. בגולה. באגודת ישראל.
הרבה קרה כאן בשנים שחלפו מפטירתך. אולי נכון ליידע אותך שבציבור הכללי של ימינו, זה שיחסך אליו היה כל כך מורכב, כמעט לא זוכרים את שמך. למעט כמה חידונאים ומומחי טריוויה, שמכירים אותך כ'חבר הממשלה הזמנית', כ'שר הסעד' המיתולוגי ובעיקר כאחד מ'חותמי מגילת העצמאות'. באופן כללי, איש לא זוכר. גם לא את מתנגדיך.
בציבור החרדי לעומת זאת, לא יכולים לשכוח. והאמת שיותר משמתעניינים בתפקידיך הציבוריים ובמהלכיך הפוליטיים, מתעסקים במשנתך הרוחנית, בסיפורי הוד על אבותיך הקדושים, במאות הפעמים שלמדת את הספר 'חובת הלבבות' ובחסיד הנאמן שהיית. עד היום מספרים לנו על הכיפה הגדולה שביקשת לתפור לך. "כיפה", הסברת, "מסוגלת ליראת שמים. אני משוטט במשכן פוקרים וכופרים, דרושה לי כיפה גדולה".
אבל גם שבעים שנה ועשרים כנסות לא ישכיחו את הכיפה הגדולה שהצלחת לתפור למדינת ישראל. אם יש מעט יידישקייט במדינה העברית, ביסודות החקיקה, ביחס ללימוד תורה ובעצמאות החינוך החרדי – זה בזכותך. היית שם בחבלי הלידה ועיגנת את הדברים בחוק.
במבט לאחור הסיפור שלך בלתי נתפס. עמדת שם לבד. רוב עמיתיך להנהגת 'אגודת ישראל' נכחדו בשואה. גם רוב המנהיגים הרוחניים של התנועה נפטרו או התגוללו במחנות עקורים. באותו רגע מכריע של ההיסטוריה, כשהיהדות החרדית צריכה הייתה להחליט מה לעשות עם המדינה הציונית שקמה והפכה לעובדה, אתה ניצבת ליד ההגה.
אתה עצמך איבדת את כל המשפחה שלך, אחים ואחיות, גיסים וגיסות, שם בעמק הבכא בכבשני הנאצים. נקרעת מהקהילה הענקית של חסידי גור שתמכו בך ובאידיאה שלך; נפרדת מרבבות מתפקדים לתנועה בכל עיר ופלך מפולין ועד רוסיה הלבנה. נותרת לבדך, קול קורא במדבר.
מכל עבר ארבו לך מתנגדים. המנהיגים החילונים תיעבו אותך עוד מפולין, "שחור שבשחורים" הם כינו אותך; גם מנהיגי ה'מזרחי' לא אהבו את "חוסר הפרגמטיות" שהפגנת; שלא לדבר על הקנאים מהיישוב הישן – וגורמים בתוך המפלגה – שראו בך פשרן מסוכן והאשימו אותך בהטפה ל'ציונות'.
ואתה בודד. רק קומץ רבנים מאיצים בך לקחת שוב את המושכות, להכריע באחת הסוגיות הכי מורכבות שהונחו אי פעם לפתחה של היהדות החרדית. מנהיג יהדות פולין, חותנך האדמו"ר הזקן מגור זצ"ל, אמר אז: "חתני יודע מה עליו לעשות. שיעשה כהבנתו ויצליח".
ואתה הכרעת. כדרכך, באומץ, בחוכמה ובנחישות. הצלחת לטוות את הנוסחה הכל כך מורכבת הזו שלאורה צועדת היהדות החרדית שבעים שנה, בהצלחה גדלה והולכת.
במבחן הזמן, ר' איצ'ה מאיר, אתה ניצחת. מפ"ם, מפא"י, מק"י ואפילו חירות נעלמו מהמפה. הסוציאליזם, הקומוניזם, אפילו הרוויזיוניזם ובכלל כל תנועות ה'איזם', פשטו רגל. רק 'אגודת ישראל' שלך הולכת וגדלה. מצמיחה אחיות ליטאית וספרדית, ומחוללת מהפכה בכל תחום.
"לאגודת ישראל", חשפת בריאיון עיתונאי ('מעריב' 30 באפריל 1968), "הייתה תוכנית מינימום ותוכנית מקסימום. המקסימום – לכונן מדינה לפי ההלכה, שחוקיה תורת משה. אך כיוון שלא ניתן היה להשיג זאת – הסכמתי לתוכנית מינימום: שלא יוחלט בממשלה נגד התורה. זה היה התנאי היחיד שלי". את החששות מדברים סמנטיים כמו ההמנון והדגל ביטלת: "דברים בטלים".
כמה חוכמה והבדלה בין עיקר לטפל היו בך. לוּ רק היית נתפס לרושם או לדמגוגיה, מי יודע איפה הייתה היום היהדות החרדית. בטוח שגם לך לא היה קל להריח את עשן החילון שאפף אז את כל המרחב. כמה אומץ נדרש לחתום על מסמך שאפילו אזכור שם שמים בו הפך למחלוקת. אבל אתה הסתכלת אל דור העתיד, וצעדת בראש מורם אל שולחן הממשלה.
ולא נותרת שלֵו. גם כשהשגת – כנגד כל סיכוי פוליטי – מסמך של 'סטטוס־קוו' מכונן ליחסי חרדים וחילונים במדינה, לא נחה דעתך. "מה כואב ליבי לדעת", כתבת לידיד ניו־יורקי, "שכה ירד עמנו פלאים עד כי הבטחה של סטטוס־קוו בענייני דת ל'הישג' ייחשב. ואני מלא חרדה ותפילה להשם יתברך. חרד אני משפך דם יהודי במלחמה עם הערבים, וחרד למלחמה עם החופשים שחוששני ואין מנוס ממנה למרות ההבטחות".
כמו שהיטבת לראות, המלחמה – בשתי הגזרות – לא הסתיימה. היום ניתן לומר בבירור: אלמלא ה'פשרנות' שלך ושל קומץ חבריך, עתידה הייתה היהדות להשתכח ממדינת ישראל. ההסכמים הקואליציוניים שהצלחת להשיג מתווים עד היום את התנהלות המדינה וחוקיה בכל הקשור לשמירת השבת, לכשרות, לדיני אישות ולעצמאות החינוך. אתה נתת להם שלטון, והם נתנו לך יהדות.
סביר להניח שבעולם העליון לא סיפרו לכם על הרגע המפורסם ההוא ב־1977 שבו הכריזו על ה'מהפך' שהתחולל במדינה היהודית: העם שבשדות הדיח את שלטון השמאל הוותיק והביא להמלכתו של מנחם בגין. בתוך ימים מועטים מצאו את עצמם ממשיכיך, ח"כי אגודת ישראל, צמודים לשולחן הממשלה שאותה עזבת 25 שנה קודם לכן בטריקת דלת.
אז הרבה השתנה בזמן שהלכת. ההישגים גדלו, התקציבים התעצמו; 'אגודת ישראל' הקטנה שלך הפכה ל'יהדות התורה והשבת' שמתהדרת באחותה הצעירה – תנועת ש"ס של החרדים הספרדים. ולך, כמי שקירב את העולים ואת יהדות ספרד, אין צורך להסביר את המשמעות הפוליטית העצומה של הנתונים הללו.
ובכל זאת, כמו שתמיד ידעת, הדברים לא מאוד פשוטים. לכל ההצלחה הזו יש גם צד שני, מאתגר ומסוכן. המאבק הולך ומחריף. מצבו של הסטטוס־קוו שעליו שקדת ויגעת נראה סדוק מדי פעם. ההסכם הסובלני הזה מעורר מדנים, מקים מפלגות ומצמיח דמגוגיה. במה שאנחנו רואים הישג, אחרים רואים 'כפייה' ו'הדתה'. ההצלחה שלנו מאיימת ומכעיסה.
כשקוראים על היחס החם שלו זכית מעמיתיך בכנסת, לפעמים עולים געגועים לדמות של שליח ציבור יהודי אותנטי שייצג את עמדתנו. "כשהרב לוין נואם", אמר בשעתו השר זלמן ארן, "אני לא יכול שלא להקשיב. אני חש כאילו סבי ואבי מדברים אליי". גם גולדה מאיר הצהירה שדבריך גורמים לה הרהורי תשובה. כיום, לצערנו, אין מי שיעורר ואין מי שיתעורר.
התקווה הגדולה טמונה הייתה במסר שעליו חזרת כל ימיך: "מי בימינו יכול לפקפק בניסים? והרי ניצחונות שכאלו לא היו לעמנו במשך 2,000 שנה. כך היה במלחמת העצמאות, במלחמת סיני ובוודאי במלחמת ששת הימים. משום כך אינני מתייאש, כאשר כיום אין עדיין מדינת תורה כפי שאני רוצה שתהיה. גם נס זה יתרחש – וישראל ישוב לצור מחצבתו ולתורת ישראל סבא".
לא נותר לנו, אלא להצטרף לתקוותך, להמתין אל הנס הגדול, שבוא יבוא.
מעריכך, מוקירך ומעריצך
ישראל א. גרובייס
