"הצלחתם באסטרטגיית הלוויין, עד שנראה כי קשה כיום להשתחרר ממנה"

סבא, בפעם האחרונה שכתבתי אליך היה זה ממערב התעלה יום אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור. סיפרתי לך כיצד במהלך טיהור החיץ החקלאי, על גדת תעלת המים המתוקים בדרך לסואץ, נקלענו לדרך ללא מוצא. המפקד פקד להסתובב לאחור. שדות תירס לבלבו בשיא קומתם משני צדי הדרך הצרה. פלאח מצרי יצא מסוכה קטנה, נעמד בשדה והתחנן שלא נרמוס את גבעולי התירס בזחלי הזחל"מ. צעקתי על המפקד שניסע ברוורס. היה שקט ולא ירו, אז למה להרוס שדה? במכתב התשובה שלך אליי, סיפרת בגאווה איך לקחת את המכתב לבית הכנסת בכפר אברהם, הסברת שם שמי שלמד אצלך עבודת כפיים בחום הקיץ, עם טוריה מתחת לעצים בפרדס, למד לכבד ולהעריך עבודה של אחרים – גם בארץ אויב באמצע מלחמה.

מה נגיד ואיך נספר לך? הפרדס שלך נעקר מזמן. במקומו נבנו קוטג'ים בורגניים חסרי חן. אני מתקשה להגיע לשם. עוד כשהיית במלוא כוחך, הזהרת את החברים בכפר מפני העיר פתח־תקווה ההולכת ומקיפה את הכפר. הזכרת להם שעלו ארצה כחלוצים לא על מנת לספסר באדמה חקלאית לנדל"ן. את נחלת עשרים הדונם שהיה לכל אחד בשטח הפתוח בין פתח־תקווה לראש־העין בחרתם להשיב לקרן הקיימת. חשבתם לשמר כך את האדמה החקלאית ממגרסת הפיתוח העירוני. אם תשוב לרגע לא תכיר. המושבה פתח־תקווה הולכת ומתפשטת במגדלי דירות צפופים עד גדת הירקון.

סבא יקר, מאז שעלית ארצה לפני מאה שנים הכול השתנה. היית מאמין שחיים כאן כמעט שבעה מיליון יהודים ומתחיל להיות כאן ממש צפוף? חלומכם התגשם מעבר לכל דמיון, אבל הלך והתפתח למקומות שלא תוכלו להכיר. ביקשתם ליצור בארץ יהודי חדש. לא סוחר או מלווה בריבית. לפחות בכמה מנכדיך הצלחת לטעת את ההבנה הפשוטה, שאותה היטיב לבטא א"ד גורדון: "אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו… אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה" (גורדון, האומה והעבודה, עמ' 150).

אבל היהודים עם קשה עורף, מהר מאוד חזרו לסורם, מתרחקים מעבודת כפיים. קושרים לזה הסבר מנומק, על הצורך להסתגל לעולם המשתנה. לא רק פקידי האוצר, גם חברי פורום קהלת – מכון מחקר דתי־לאומי המזוהה כימין שמרני – מציגים את החקלאות כלא יותר מעוד ענף כלכלי הנדרש להצדיק את קיומו במבחן עלות תועלת. לסלילת כביש 6 נדרשה הפקעה רחבה של קרקע חקלאית. מה היית אומר? יהודים בעלי הקרקע הסכימו לפיצוי כספי. הערבים לעומתם תבעו קרקע חלופית וסירבו לכל הצעת פיצוי כספי. על כמה יהודים בארץ אפשר באמת לומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". אלה המבקשים בתמימות לחונן את עפר הארץ נמצאים ברובם בגבעות יהודה ושומרון. הייתי רוצה לבקר יחד עמך ברכס הגדעונים. היית מתרגש לפגוש את אברי רן ונעריו. שם מתקיימת עבודה עברית במלוא תפארתה. ברחבי ההתיישבות החדשה התארגנו גם קבוצות עבודה לבניין, הן ממש יזכירו לך ימים של עבודת בניין שהובלת באהבתך לזיעת אפיים של פועל עברי, בסנהדריה בירושלים ובפתח־תקווה.

רציתי לספר שיש לנו שרת משפטים נמרצת שבאמת עושה חיל בעבודתה. במאמר שפרסמה בגיליון הראשון של כתב העת 'השילוח' הסבירה כי תחרות שוק חופשי בהגיון מילטון פרידמן היא תנאי לחירות. בוודאי היית שואל אותה, איך גאולת ישראל יכולה להתפתח רק על בסיס תחרות שוק חופשי?

שר החקלאות שלנו הוא בן טירת־צבי, קיבוץ שכה התגאית בארגון גרעין ההכשרה המייסד שלו, שעלה בעזרתך על הקרקע בימי חומה ומגדל. כחקלאי ותיק ואיש התיישבות היה לך בוודאי עניין רב לפגוש אותו. מה היית אומר לו על הצעתו למגדלי הביצים במושבי גבול הצפון לחסל את הלולים תמורת גמלה לשארית חייהם. את הביצים אפשר מבחינתו לייבא בתחרות שוק חופשי, מטורקיה או מספרד. "הורדת יוקר המחיה" היא עכשיו סיסמה מובילה. בשמה, נפתח שוק המזון ליבוא מתחרה. דגים מסין מאיימים על מגדלי הדגים בטירת־צבי, תפוחים מארה"ב מאיימים על מגדלי התפוחים, גם מגדלי הזיתים בקושי שורדים. מטעים נעקרים, משקים בכל הארץ הולכים ונסגרים. המשק המשפחתי מתמודד שנים במאבק הישרדות. זוכר איך אבי חישב לך את עלויות החזקת הלול והראה שזה לא רווחי להמשיך? אמרת בעקשנות שנתן גרדי עלה לארץ להיות איכר ואין על מה לדבר.

קראתי לאחרונה שוב את ספרך: "פרקי חיים של חלוץ דתי". מצאתי בו השראה לשאלות היסוד הממשיכות ללוות אותנו. בהתכנסות המועצה הארצית הראשונה של הפועל המזרחי – שבט תרפ"א – כתבת בפנקסך: "הפועל המזרחי זוהי ברייה חדשה בעמנו. אין אנחנו פועלים שבמקרה הם דתיים, או דתיים שבמקרה הם פועלים. אלא שאיפתנו היא לחיים חדשים בארצנו כפועלים דתיים ויצירת חברה חדשה על יסוד הצדק והיושר הסוציאלי שבתורתנו" (נתן גרדי, פרקי חיים של חלוץ דתי, חלק א' עמ' 106). הבנתי עד כמה הייתם תנועה מהפכנית בממדים כפולים: בממד הראשון פעלתם בהזדהות מלאה עם מהפכת המפעל החלוצי של תנועות הפועלים, בממד השני שאפתם למשהו נוסף. לא רק לשמר את האפשרות להשתלב במפעל הכללי מתוך אפשרות לקיום אורח חיים דתי עבורכם, אלא אף לשזור ביסודותיו של המפעל כולו את תורת ישראל. ריתקה אותי ההתלבטות שלכם בשאלת השיוך הפוליטי והארגוני של התנועה החדשה שהקמתם – הפועל המזרחי.

הדילמה שלכם מאותם ימים, בדרך שבה אבחנתם אותה, מרגשת: "העתיד בארץ הוא לציבור הפועלים. כי הם בונים את ארץ ישראל החדשה. לתנועת העבודה הכללית תהיה ההשפעה המכרעת על כל צביון החיים בארץ. על כן עלינו להיות בתוך תנועת העבודה הכללית. ורק בהיותנו בפנים כחברים שווים, נוכל להשפיע על ציבור הפועלים. מצד שני טענו החברים שכארגון צעיר בלי אמצעים, סופנו שנתבטל ונתבולל בתוך ציבור הפועלים. עלינו קודם כל להתגבש כציבור מאורגן היטב עם הייחוד שלנו בכל אורחות חיינו" (שם, עמ' 106). הדילמה הזו ממשיכה להיות שאלת היסוד בזהותה הפוליטית של הציונות הדתית. אבל היכן היום ציבור הפועלים?

במה שקשור לאותם ימים בחירתכם מעוררת בי הזדהות גמורה. באקטיביות של תנועות הפועלים הייתה באמת אמונה גדולה, כפי שכתב יעקב חזן: "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו". אבל מה נותר ממנה?

בכל זאת, במשך עשרות שנים מכוננות היה מצוי בתנועה זו מצפן חיוני להמשך מאבקנו. לא במקרה לא בחרתם להצטרף לאנשי ז'בוטינסקי. בין רעיון קיר הברזל לבין תפיסת הגאולה של בן־גוריון המתפתחת כתהליך – 'קמעא קמעא' – במומנטום מתמיד של מאבק חלוצי, קיים הבדל עקרוני. בתהליך המתרחש בהגיון הגאולה, קיימים מתחים מתמידים שהובילו אל מה שכונה אז 'פשרה מפא"יניקית'. לוי אשכול נהג לומר: "אני מתפשר ומתפשר… עד שדעתי מתקבלת". בדינמיקה הזו של פשרה לא היה צורך בוויתור על חלום נצחי, רק השהיות קלות ומעקפים. בדיאלקטיקה המתמדת של פשרה במתחים, חמקתם בתבונה ובאמונה מהכרעות דיכוטומיות. כך נהגתם גם בשאלת ימינו האם עדיפה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק רק בחלק מארץ ישראל או להפך. בהגיון מפא"י חמקתם מהכרעה עקרונית והתמקדתם בעשייה האקטיבית בציפייה שתשנה את תנאי הדילמה. כפי שאמר בן־גוריון:

"יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות. האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מיליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? … שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי" (פברואר 1937, במערכה א', עמ' 158).

בחירתכם בנתיב שהתווה אז בן־גוריון שובה את ליבי. אבל מי ממנהיגינו כיום יכול להתבטא באורח הזה? בין כה וכה, צריכים בירור מחודש. משהו משמעותי השתנה מאז, אולי הגיעה השעה לשאוף להנהגת האומה כקבוצה מובילה?

סבא יקר, כל כך הצלחתם באסטרטגיית הלוויין, עד שנראה כי קשה כיום להשתחרר ממנה. ובינתיים מפלגת הבית היהודי עומדת על פרשת דרכים: בין שימור זהות מפלגתית מגזרית דתית לאומית, לבין מגמת שילוב, בשאיפה להנהגה לאומית. מה היית מציע להם?

לא יודע מה היית ממליץ, כמה מהפכות יכול להכיל אדם אחד? אבל בוודאי היית מסכים שהתנאים להגשמת חזונך השתנו לטובה, לבלי הכר.

שלך, בהערכה רבה,

נכדך גרשון הכהן