לכבוד הסופר הנכבד מר שמואל יוסף עגנון,
אתה נהגת לפנות אל אנשים בגוף שלישי, ולכנותם "אדוני" או "גבירתי". בישראל בת זמננו אנשים פונים זה אל זה בגוף שני ישיר, וזוהי רק אחת התמורות שידעה העברית המדוברת מאז שעמדת על במת פרס נובל בשטוקהולם (1966) ובירכת על "הטוב שנתן הא־ל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד". אכן היטבת, אדון עגנון, לספר את חולין היום־יום בלשון הקודש. במלאת למדינת ישראל שבעים שנות ניסים, תשמח בוודאי לדעת שתחיית העברית היא הנס הגלוי מכולם.
בהמשך נאום פרס נובל שלך, בקטע מאלף שנדפס גם על שטר חמישים השקלים שנשא את דיוקנך ושכן כבוד בארנקינו עד לא מזמן, הסברת מדוע היית לסופר: "מתוך קטסטרופה היסטורית, שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי באחת מערי הגולה אבל בכל עת דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים. בחלום… ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלוויים בבית המקדש, כשאני שר עמהם שירי דוד המלך… כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה, נתנו לי (המלאכים) לעשות שירים בכתב".
כמו כל סופר, נראה שהמניע לכתיבתך נעוץ באופן שבו אתה תופס את המציאות ואת מקומך בה. אתה כותב משום שאתה בן לעם השרוי בחורבן ובגלות. אתה כותב משום שאינך יכול לשיר בבית המקדש. משום שתהום פעורה בין חלום למציאות – והבורא, שבסיפוריך אתה מכנה אותו "אלוקים בשמיים", נעלם בעולם ומותיר את הבריאה כבולה ומתגעגעת כמו אישה עגונה.
שניים־שניים באים בני האדם אל תיבותיך: איש ואישה, אישה ואיש, וכמעט כל הדמויות שלך נותרות בעגינותן. אם אתה מספר על איש ואישה שנשואים זה לזה, כי אז מהר מאוד מתגלה לנו שאין ביניהם אהבה הדדית. אם אתה מספר על איש ואישה שיש ביניהם אהבה הדדית, מהר מאוד מתגלה לנו שהם אינם נשואים זה לזה. ואם אתה כאילו מפתיע אותנו, ומספר על איש ואישה שנשואים זה לזה וגם אוהבים זה את זה, לא עוברות שלוש דקות מאושרות לפני שאנחנו מגלים שאין להם איפה לגור. או אין להם ילד. או אחד מהם נוטה למות.
כך הירשל, הנשוי למינה ובוכה על כפות המנעול של בלומה ב"סיפור פשוט". כך לאה ב"בדמי ימיה", המורישה לבתה תרצה את אהבתה לעקביא מזל אבל גם את תוחלת חייה הקצרה. תהילה ושרגא, המופרדים בעל כורחם ב"תהילה". מנשה חיים, שחייו נושים ממנו את אשתו ב"והיה העקוב למישור". אדון פארנהיים (בגרמנית: רחוק מהבית) המורחק מביתו ומאשתו ב"פארנהיים". יעקב שאינו רוצה לשאת את שושנה (שושנת יעקב?) ב"שבועת אמונים". ועוד ועוד, כולל הסתבכותו של פרופ' מנפרד הרבסט ברומן המאוחר שלך "שירה" וכמובן כל הזוגות בסיפורך הקסום "עידו ועינם", בעיקר הנשואים הצעירים והאוהבים שבאין להם קורת גג (וגם לא טלפונים סלולריים) הם נודדים ברחבי העיר ומחפשים זה את זה ללא הרף.
כולם עגונים, המציאות אינה מאפשרת מפגש אמיתי בין שניים, והתמה המהותית הזאת היא כנראה שגרמה לך לבחור לעצמך את השם "עגנון" ולקרוא לראשון סיפוריך המודפסים "עגונות". אני עגון משמע אני קיים, אומר הגיבור העגנוני המצוי ונשען כנראה על הדוד והרעיה אשר לעולם לא ייפגשו בשיר השירים, הספר שרבי עקיבא מגדיר אותו במשנה (מסכת ידיים פרק ג') כקודש קודשים, וקובע כי "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל".
גם הזוגיות של עם ישראל וארץ ישראל מופיעה בסיפוריך בעיקר כאהבה נכזבת. מנגד יראו רוב גיבוריך את הארץ ואליה לא יבואו, ואם יבואו לא ימצאו בה מנוח. ב"מעשה העז" מגלה הבן הצעיר את הדרך אל הארץ המובטחת, אבל ב"תמול שלשום" שמו של הבן הזה הוא יצחק קומר, וסופו מר. חוקריך אומרים שהתייחסת למדינת ישראל בעיקר כאל שלב־מעבר הכרחי בין גולה לגאולה וסירבת לראות בה את פסגת ההיסטוריה היהודית, ואני מבקשת לשאול אם זה פשוט משום שחששת לתלות בה תקווה ולנחול אכזבה.
"אינני רוצה לבקר את המדינה", כתבת (מעצמי אל עצמי, עמ' 409), "יש לנו אַ מדינה'לה, כה רבים אויביה וצריך לשמור עליה". הבעת הערצה מתמדת לכוחות הביטחון, עוד מאז ש"בחורי ישראל הלוחמים כאריות" הצילוך כשנקלעת לסכנת חיים ממשית בימי פרעות תרפ"ט בשכונת תלפיות. אבל מעולם לא הרשית לעצמך להתלהב מאותה אַ מדינה'לה, לא הסתרת את סלידתך מסממניה החילוניים־הפוליטיים־הביורוקרטיים של המדינה באשר היא מדינה, ולא נמנעת מלפקפק בדברי בן־גוריון על יכולתם של אזרחי ישראל להיות עם סגולה ואור לגויים.
למעשה אף לא תמכת בהקמת המדינה ב־1948. "אילו היו שואלים אותי בשעת הכרזת המדינה אם להכריז או לא", הודית ברבות הימים, "הייתי נבהל. הייתי אומר נחכה עוד שלושים שנה. בן־גוריון, שקודם טעיתי בו ולא החשבתי אותו, הוא לא נבהל… וחז"ל אמרו אין המלאכה נקראת אלא על מי שגומרה" (שם, עמ' 422). אך גם אחרי ההודאה הזאת, המשכת להחשיב את הדת יותר מאשר את המדינה, ואת המעשה ההלכתי יותר מן הרעיון הפוליטי שבעיניך הוא כרוך ללא הפרד במחלוקת, פטפטת ובירוקרטיזציה של החיים. כשביקש בן־גוריון שתהיה בין חכמי ישראל המביעים דעתם בסוגיית "מיהו יהודי" (1955), ענית כי רק ההלכה יכולה להשיב על השאלה הזאת. וכשהצטרפת אחרי מלחמת ששת הימים לתנועת הסופרים ואנשי הרוח שכינתה עצמה "התנועה לשחרור ארץ ישראל", וחתמת – לצד אלתרמן, אצ"ג, חיים גורי וענקים נוספים – על גילוי הדעת למען ארץ ישראל השלמה, נראה שמניעיך היו יהודיים יותר מאשר מדיניים או פוליטיים.
לאורך הרומן הגדול שלך, "תמול שלשום", משוטט יצחק קומר מעמוד לעמוד ומפרק לפרק ואינו מוצא פרנסה, אינו מוצא אהבה, אינו מוצא בית. סופו שננשך על ידי כלב משוטט־כמוהו ומת בייסורים, לא לפני שהכיר בתהום הפעורה בין ארץ ישראל שבמציאות ובין ארץ ישראל שראה בדמיונותיו טרם הליכתו מארצו וממולדתו ומבית אביו.
האם היה ליצחק קומר סיכוי לסוף טוב יותר אילו ראית, אדון עגנון, את מדינת ישראל בת השבעים? נכון שאנחנו עדיין לא לגמרי אור לגויים, עוד לא התקיים בנו "והיה העקוב למישור" ושום דבר כאן איננו "סיפור פשוט", אבל האם העובדה שהגענו "עד הנה" אינה סיבה מספקת ל"שירה" ול"תהילה"? אולי ההירשלים כבר יכולים להפסיק לבכות "על כפות המנעול" של הבלומות? אולי הם יכולים לחבור אל היצחק־קומרים ואולי "אלו ואלו" יכולים סוף־סוף לקום ולצעוד מ"תמול שלשום" למחר ולמחרתיים, מן העגינות הגלותית לחיים בארץ הטובה שבאנו לבנות ולהיבנות בה?
"יצחק חברנו לא זכה לעמוד על הקרקע לחרוש ולזרוע", כתבת באפילוג של סיפורך באירוניה עצובה, "אבל זכה כר' יודיל חסיד זקנו וכשאר כמה צדיקים וחסידים שניתנה לו אחוזת קבר באדמת הקודש. יתאבלו כל המתאבלים… ואנחנו נספר מעשי אחינו ואחיותינו בני אל חי עם ה' העובדים את אדמת ישראל לשם ולתהילה ולתפארת".
את מעשי אחינו ואחיותינו בני אל חי וגו' הבטחת לפרט ב"ספר חלקת שדה". אילו ראית כמה יפה היא ישראל בת השבעים, אפשר שהיינו זוכים כי תקוים הבטחתך זו.
