למרות פער הזמן, יש בינינו הרבה מן המשותף. כמוך, גם אני יליד הארץ, וגם שורשיי הם מיהדות המגרב. כמוך, גם אני חי היום בתל־אביב. כמוך, גם אני נע בין העולם הדתי וזה החילוני. וכמוך, גם אני חש אמביוולנטיות גדולה כלפי הציונות: מצד אחד, תחושת שייכות אדירה לנס הגדול המתהווה למול עינינו. מצד שני, ניכור כלפי לא מעט מאפיינים שנראים לעיתים כחלק מהדי־אן־איי של המיזם הציוני.
לפני כשנתיים, 82 שנים לאחר מותך ומבלי שכמעט הכרתי את שמך, ייסדתי יחד עם שותפיי לדרך תנועה חברתית חדשה. החלטנו לקרוא לה ״תור הזהב״, וניסחנו חזון ״ברוח הציונות המזרחית וערכי היהדות המסורתית״. הרגשנו מהפכנים. חשנו שזמנן של האידיאולוגיות והאליטות הישנות נגמר, ודרשנו – ״עכשיו תורנו״ להוביל את המדינה, בגישה אחרת לגמרי.
אחרי שהתנועה התפרסמה, היו שטענו שביטוי כמו ״ציונות מזרחית״ הוא דבר והיפוכו. ״אתה מערבב בין ציונות לחיבת ציון״, טענו כלפיי. התעקשו שלא היו ציונים שהגיעו מארצות ערב. ידעתי שלטענה הזו אין שחר, אבל הידע שלי לגבי המנהיגים הציונים המזרחים היה קלוש. וכך פגשתי את ספרך האוטוביוגרפי ״פרשת חיי״. כשהגעתי אל סופו, הייתי המום לגלות שתשעים שנה לפניי ישב יהודי־מרוקאי וניסח בעברית־ישראלית מלאת אופטימיות וביקורת את אותם אתגרים שעמם אנחנו מתמודדים היום.
נפעמתי לקרוא את תיאור הילדות שלך ביפו של סוף המאה ה־19. על הפרדסים והשווקים, הרכיבה על חמורים לירושלים, או האונייה לבית הספר היהודי בביירות. כאבתי יחד איתך את התנכלויות השלטונות הטורקיים, שעשו הכול כדי להצר את צעדי היהודים, ונמלאתי מרץ עם כל פגישת עסקנים שתיארת וכל בית שבנית כקבלן בעיר העברית הראשונה.
קריאת פרשת חייך העניקה לי משמעות חדשה לשוטטות ברחובות תל־אביב. רוטשילד הוא כבר לא אותה שדרה יאפית מנוכרת, והרצל הוא הרבה יותר מאשר רחוב סואן עמוס בחנויות רהיטים. לא תאמין כמה תל־אביב גדלה והתפתחה. פלא העיר העברית הראשונה הפך ל״עיר עולם״ בינלאומית. ל־TLV. וכמה שהיא גדלה מאז. זוכר את הקרקע שרכש אביך לשם הקמת בית עלמין מרוחק דיו מהעיר? כיום הוא נמצא בלב־ליבה של העיר: בית העלמין טרומפלדור.
את אחרית הדבר כתבת שנים אחדות לפני מותך, מתוך ייאוש גדול שהגיע דווקא בתקופה טובה יחסית. תל־אביב פרחה, עוד ועוד יישובים הוקמו, ואלפי יהודים הגיעו ארצה. לכאורה היית אמור לנוח על זרי הדפנה ולקטוף את פירות עמלך, אבל כבר אז ראית את הניצנים של עצי הבאובב שעד היום מאיימים לכלותנו. רצית לעקור אותם בזמן. מיותר לציין שלא הצלחת.
כתבת את הפרק הזה בסמוך לשפל של מאורעות תרפ״ט. מצאת את עצמך בין הציונים לערבים. פנית למנהיגים הערבים שהכרת באופן אישי, כדי להנמיך את הלהבות ולהרגיע את הצעירים האלימים. הטפת בעיתונות הערבית נגד הלאומנות הערבית, ועל הצורך להכיר בטובה ובברכה שהיהודים הביאו עמם. קראת לערבים לחדול מהאלימות ולהצטרף ליהודים במטרה לפתח את הארץ. לא מתוך איזו פרוגרמה דו־לאומית מסודרת; פשוט ראית בהם בני אדם, בני תרבות, בני הארץ, וכמובן – שותפים פוטנציאליים לעסקים. הם כיבדו אותך, ראו בך אחד משלהם, אבל בשלב הזה כוחך הדל כבר לא יכול היה לעצור את זרם השנאה ששטף את הארץ.
לא חסכת את שבט קולמוסך גם מאחיך היהודים: התבטאת נגד גישתם של מנהיגי היישוב שנתנו את הטון. ביקרת אותם על שני נושאים עיקריים: ההתנשאות והבוז כלפי בני המקום הערבים, והניכור של הציונים כלפי המסורת היהודית. כבר אז הבנת שאלה שני הנושאים הקריטיים, היסודיים. בטח לא יפליא אותך לשמוע שעד היום אלה הנושאים הקורעים אותנו.
וכך כתבת: ״הרבה מבוני היישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים… ושאלה זו נסתבכה כל כך ונעשתה להשאלה המכאיבה מאוד ביישוב״. תלית את זה, בין היתר, בעובדה ש״לא השתדלנו אפילו ללמוד בכדי לדעת את שפת הארץ, שפת שכנינו, באותו זמן ששפות אחרות אנו למדים בחפץ לב״. גם היום ילדי ישראל עדיין לא לומדים את השפה הערבית. אפילו אני, שמעניק חשיבות לידיעת שפת המקום, לא תופס את עצמי בידיים ולומד. ואלה שכבר לומדים, עושים זאת פעמים רבות בתפיסת ״הכר את האויב״. ואוי, כמה אויבים אנחנו.
לו רק ראית במו עיניך מה היה דינם של המוני היהודים דוברי הערבית שהגיעו לארץ ישראל כמה עשורים אחרי לכתך. לא רק שהציונים האירופים לא לימדו את ילדיהם ערבית, הם גם דאגו שאלה שהגיעו עם הערבית שגורה בפיהם, כמו הסבים והסבתות שלי, ישכחו אותה מיד. או שלפחות ישמרו אותה למרחב הביתי, אותה ואת שאר אוצרות התרבות שהיו בפיהם. כמה היית כואב את ההפניה האוטומטית של המוני היהודים הללו אל שולי גבולות הארץ, אל שולי התרבות ושולי ההיסטוריה.
ביקרת את החלוצים האירופים על היחס שלהם למסורת. זכרת את המפגש הראשון איתם: ״מוזרה הייתה בראשיתה פגישה זו… הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה המיסיונרים האנגלים… לפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופה הדורים וכובעים על ראשיהם, וכולם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים?״. גם עבורי מוזר יצור הכלאיים הזה, יהודי המתכחש לגמרי למורשתו, ועם זאת מעצים באופן בלתי פרופורציונלי את זהותו הלאומית.
התייחסת אל הציונות החילונית כ״ציונות התלויה בדבר״. ״קצה נפשי באלה המבכרים את ציונותם על יהדותם, בניגוד אלינו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות, על כן יקרה היא לנו שבעתיים״, כתבת. בעיניך, לא היה שום צורך בכינון היהודי החדש או במחיקת הגלות. ראית את הציונות כהמשך טבעי של חיים יהודיים מסורתיים. לא ראית צורך להבדיל בין קודש לחול, חיית גם וגם.
הזהרת שההפרדה הזו יוצרת כיתתיות ומעודדת בדלנות. אוי, כמה צדקת: מצב הדברים התגלגל לכדי פיצול נוראי שרק הולך ומחריף בין הציבור ה״דתי״ לזה ה״חילוני״. לעיתים נראה כאילו אלמלא המלחמה נגד הערבים, אין כמעט דבר שיכול לאחד את שני הציבורים האלה. כאילו אם חלילה יפרוץ כאן שלום, אנחנו היהודים כבר נדאג להביא על עצמנו את החורבן.
לא תתפלא לשמוע שדווקא הציבור שהגיע מארצות דוברות ערבית מהווה גשר בין שני הניגודים האלה. כבן למשפחה יהודית מרוקאית, אני יכול לתאר לך תמהיל זהות די פופולרי בימינו: מגיל צעיר שמעתי בבית את הערבית וגם את העברית; את הצלילים של המוזיקה המזרח־תיכונית לצד המילים של פיוטי ספרד; להוריי היה חשוב שארכוש השכלה מן המקורות היהודיים, אך גם שלא אניח ידי מהלימודים האקדמיים. מינקות אבי דאג להדגיש בפניי שאנחנו איננו דתיים או חילונים אלא ״מסורתיים״, אנשים אוהבי המסורת ונאמניה, שלא מהססים לקחת את הטוב גם מהעולם החילוני.
גישת כור ההיתוך, שהחלה את דרכה בימיך האחרונים ועוד לא זכתה אז לשמה זה, הכתה שורשים והטמיעה גם בתוכנו את אותה זרות כלפי התרבות הערבית שעליה דיברת. כשלעצמי, אני נאחז בקצה החוט הדק הזה, מנסה להזכיר כי גם אחרי מאה שנות קונפליקט, המרחק וחוסר האמון בין הערבי והיהודי לא נובעים מפער מהותי בלתי ניתן לגישור, משל היינו צרפתים באלג׳יריה הרואים עצמם כבני תרבות אל מול הברברים. התרבות הישראלית של היום היא הרבה יותר מזרח־תיכונית: במוזיקה, באוכל, בסגנון, בשפה. היא גם יותר מסורתית: קם דור חדש של צעירים שמבקש את החזרה לשורשים. יש כבר הקוראים לנו ״האליטות החדשות״ (לדעתי הם מגזימים), אך לי לפחות ברור שזה הכיוון של העתיד.
אתה יודע, יוסף, כשקראתי את ספרך, לא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה לו במקום לעמול כל כך על הקמת תל־אביב, היית עושה מאמצים להעלות ארצה את המוני היהודים מצפון אפריקה. את כל אותן קהילות מבוססות שהגיעו לכאן כמה עשורים אחר כך, ושובצו באופן אוטומטי בתור ״פריפריה״. מה היה קורה לו היו מגיעים שלושים שנה קודם, והופכים לכוח פוליטי משמעותי ביישוב החדש? האם הייתם עושים את הדברים אחרת? אני בטוח שכן, אבל איך?
מה אם במקום דוד בן־גוריון היה עומד שם אדם בן דמותך – יהודי דתי, דובר השפה הערבית, יליד הארץ המעורה במסורות המזרח, ועם זאת אדם מערבי ומודרני לכל דבר ועניין? אני תוהה במושגים של היום – האם היו כאן שתי מדינות לשני עמים, או מדינה אחת דו־לאומית? האם שבעים שנים של שפיכות דמים היו נחסכות מאיתנו? איך היה נראה ״כור ההיתוך״ הישראלי?
גלה עפר מעיניך, יוסף אליהו שלוש. נבואות הזעם שלך אכן התממשו, אבל ישראל של היום הולכת בכיוון שהתווית, אפילו שהיא כמעט ולא מכירה את שם משפחתך הדגולה כחלק מרכזי של תחיית עמנו.
