"יחסך לחיים ולחייהם של אחרים היה נגוע ביותר משמץ של שוויון נפש"

שלום מניה,

יש לי תחושה שלא תתרשמי במיוחד מלשון חנפה ומתק שפתיים. איננו מכירות, וכלל לא בטוח שאילו היינו נפגשות נפשותינו היו נקשרות זו בזו. לא הערכת במיוחד מילים, האמנת בעיקר במעשים, גרסת שתוכנית שלא הובאה לידי פעולה היא חסרת ערך. הרשי לי לערער עלייך, אך ראשית אפתח בווידוי: ככל שהעמקתי בדמותך הרגשתי שעשיתי משגה. שאת מקח טעות. אולי כמו שאת הרגשת כשהגעת ארצה בעקבות "מזימה" של שני אחייך להציל אותך מאמא־רוסיה שאצלה היית מבוקשת בשל פעולותייך המחתרתיות. אבל כמו שאת למדת להכיר את הארץ ולהתאהב בה כפי ששחזרת בבגרותך – "התקשרתי עם הארץ באהבה עזה, לא רגילה, הממלאת את כל הנפש, המוח והרגשות" – כך גם אני למדתי להוקיר אותך, לקרוא אותך עם הערצה ורתיעה, התפעלות וחמלה.

גרמת לי לרצות לחבק ולאמץ לליבי את הילדה בת הארבע שחיקתה את אחיה וניסתה להשליך עצמה לנהר, לבקש לחקור את הצעירה שהתחפשה לרבנית מפרנקפורט ובידיה "ארגזים גדולים מלאי ספרי קודש" שלמעשה היו נשק (איך לא פחדת? ואיך הרגת בקור רוח צעיר שעלה על עקבותייך? ואיך שלחת אותו, גווייה מנוסרת רגליים, בדואר לכתובת מפוברקת?), ולהסתופף בצילה של האישה המבוגרת שהיית כשעברת לגור במעברות עם העולים החדשים ובריאותך רופפת, חרף אזהרותיו של הרופא.

בין הפסקה הקודמת לזו שאני כותבת עכשיו את רואה רק רווח, אנחנו קוראים לזה אנטר, אבל אגלה לך שלמעשה מפרידות ביניהן שש שעות. ישבתי בספרייה הלאומית וגמעתי אותך, וכשהייתי רוויה התחלתי לכתוב לך. ואז הגיעה השעה שלוש, ואני נהפכתי לדלעת ואצתי להוציא את ילדיי ממסגרות הלימוד שלהם. בהתחלה התמרמרתי ביני לבין עצמי – עד שמשהו קרה, ונפתח בינינו הערוץ, ואצבעותיי ידעו מעצמן להקליד לך את מילותיי, ומנוע הלב התניע וכבר דהר על מאה קמ"ש – דווקא אז נהפכתי לדלעת. וכשאחזתי בהגה – שלא כמותך אינני רוכבת על סוסה אצילה, אלא על יונדאי אקסנט תכולה ומלוכלכת – חשבתי עלייך. על הבחירה שנטלת כאישה גדולה עם תעצומות נפש ואיכויות ממגנטות של מנהיגה, שהיא בעצם גם אמא.

חיי המשפחה שבנית עם אלוף נעורייך ישראל היו כישלון מוחלט. גדע, הבן הגדול שלך, עוד התרגל לאין־אמא־שלו, אבל הקטנה שלך, ענה, לא ויתרה עליך בקלות ומיררה בבכי בכל פעם שעזבת את כפר גלעדי והשארת אותה חשופה לעולם, בלי שכבת ההגנה הכי בסיסית שיש לו לאדם, אמא. כשגדע בגר ועזב את הבית לטובת לימודים, שיגרת איגרת וביקשת שיקנו לקטנה שלך כלב. ביקשת להביא לה נחמה. אם לא חום אנושי, לפחות חום כלבלבי. לא אשקר לך מניה, עיניי התלחלחו כשקראתי את האיגרת הזו.

מניה יקרה, אל תכעסי עליי שאני נוגעת בנקודת התורפה שלך. לא הרבית לכתוב בנושא האימהות שלך, לא קשה לשער שחשת אשמה, אולי הרחקת אותה מליבך כדי שלא תכלה כל חלקה טובה, והיו בך כאלו לרוב. ידעת להקשיב לכל נדכא ועזוב, כמיטב הקלישאה ללא הבדל דת, גזע ומין – רק שאצלך זו לא הייתה קלישאה, אלא דרך חיים פשוטה. לא פעם היית אוספת איזה עזובי לדירתו של ישראל בתל אביב. אבל על ילדייך, עצמך ובשרך, ויתרת. אני בטוחה שברבות הימים כאב היה מפלח את ליבך או לפחות חשת צביטה קלה כשחשבת עליהם. אני משערת שכבר לא ידעת את הדרך חזרה, בין עצי האלונים והשיטה, אליהם – גדע וענה.

הרבה השתנה פה, אף שגם היום עוד סוערות הרוחות בשאלת "הקריירה והאימהות – הילכו שתיהן יחדיו?". קולמוסים נשתברו בשאלה הזו וימשיכו להישבר. ואנחנו, נשים, אימהות, בנות, רעיות, מאהבות, יוצרות, פועלות, סקרניות – מחפשות את שביל הזהב, את דרך הגם וגם, וסוללות אותה, לא בלי טעויות כנראה (תרגישי בנוח, אצלנו צוחקים היום שבכל מקרה הילדים שלנו יהיו חייבים פסיכולוג בגללנו ההורים). אנחנו לא רוצות לוותר על האמבטיות, ארוחות הערב והסיפורים לפני השינה עם הקטנים, ולא רוצות לוותר על כל מה שאנחנו יכולות להיות מחוץ לאופק הבית.

"חיי המשפחה שבנית עם אלוף נעורייך ישראל היו כישלון מוחלט"

אני מקווה שתסלחי לי שאני מחטטת, יותר לא אציק, אני מבטיחה, אבל אינני יכולה שלא לשאול אותך – למה קראת לבנך גדע? האם נזרקה בך נבואה שבישרה את התאבדותו? האם לא ידעת שהוא בקבוצת סיכון גבוהה במיוחד כנצר למשפחה שבה שלושה מאחיך התאבדו, ובן לאם שבעצמה ניסתה לשלוח יד בנפשה לפחות שלוש פעמים? סלחי לי שאני אומרת לך, אבל זה חוסר אחריות לקרוא כך לילד.

דומה כי יחסך לחיים ולחייהם של אחרים היה נגוע ביותר משמץ של שוויון נפש. למות או להמית זו אפשרות שהייתה זמינה תמיד מבחינתך. גם בשנותייך בארץ ישראל הגעת יותר מפעם אחת למחשבות אובדניות. בשלב מסוים הפכת את המוות לידידך. לדבריך, החלטה זו הייתה מקור לביטחון. "אז חדלתי לפחד – הרי יש מוצא", כתבת.

נראה היה שלא ידעת פחד, אבל בריאיון משנת 1985 סיפרה אחייניתך כיצד לימדת אותה מהי גבורה. היא אספה במכוניתה נוסע ערבי, ואת שאלת אותה אם היא פחדה והיא ענתה שלא. "אם לא פחדת", אמרת לה, "את לא גיבורה. רק אם פחדת והתגברת את ראויה למשהו". אני אוהבת את הסיפור הזה עלייך כי הוא סודק בך סדק יפה. הופך אותך לאנושית, לקרובה. אנחנו פה היום לא רגילים לדמויות שלמות ומסותתות בשלמותן השיישית, או הברונזאית כמו במקרה של חברך אלכסנדר זייד. בגיבורים שלנו תמיד מתגלים פגמים, וכל עוד הם לא מגזימים אנחנו מוכנים לסלוח להם.

דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"בן גוריון, אנחנו מתקדמים במעלה ההר"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"
–"מדינת ישראל שלי ושלך היא מדינה יהודית גאה"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"משה דיין, אילו חיית כיום, היית חש סיפוק ותקווה גם יחד"
–"גולדה, סיפורך שזור כחוט השני בסיפורה של הציונות"

מניה, מה לי ולך? את מהפכנית, מחסלת קרת רוח שלא יודעת פחד (רק לכאורה), אם לא מתפקדת, משיגנע אמיתית, ואני רק משוגעת־דרדלה שזוכרת להשתגע טוב טוב אבל רק על הקווים. מה לך ולי? את מולאן היהודייה בבגדי הגבר, כבר בגיל 15 עזבת את הבית ולבשת בגדי נער וכשהגעת למינסק לעבוד אצל אחיך נפוצו סיפורים על הנערה שהייתה סבל ועכשיו היא נגר. בפלשתינה התהלכו שמועות על "הצעירה הנמרצת ששערה קצר". תהו את אם בעצם בחור שהתחפש בבגדי אישה, או אישה בבגדי גבר. ואני? אם אני שוטפת את הבית יומיים ברצף, בידי הכותבת שלי עולות יבלות קטנות. ואני, אם תיקחי ממני את חדוות הבגדים יינטלו מחיי כתשעה קבין של הנאה, פמיניסטית חובבת בגדים יפים וסטייל אנוכי, שלא בוחלת בעקבים ובשפתון עז צבע.

צעירים רדיקלים בני גילך ברוסיה סימנו זאת בגופם. גברים ארוכי שיער, נשים קצוצות שיער. קראתי שביום שבו נשפטת והוגלית מארץ ישראל לקושטא הגיעה גיסתך והעניקה לך שמלת קטיפה. פריט לבוש שעליו חלמת מילדות. כמה התביישת ברצונך הזה, הוא היה נראה לך טיפשי וילדותי. כשהקמת את ארגון 'השומר' הוא היה סגור בפני נשים, זולתך. אני תוהה אילו מחירים שילמת על "הגבריות" הזו שעל פי הבנתך היית חייבת לעטות עליך. אפילו יונה וולך, מהפכנית אחרת לגמרי שלא זכית להכיר (האם אהבת שירה בכלל?), העידה על עצמה שהיא נאלצה להיות "גבר" כדי להיחשב.

"קראתי שביום שבו נשפטת והוגלית מארץ ישראל לקושטא הגיעה גיסתך והעניקה לך שמלת קטיפה. פריט לבוש שעליו חלמת מילדות"

 

היום זה כבר לא ככה. למרות שהדרך עוד לא הושלמה. עדיין מראה חיצוני של נשים הוא "אישיו". את נטרלת כל שמץ של סממן נשי. אנחנו רוצות להנהיג, ולשבת בכל אותם מקומות שיושבים בהם גברים, ועדיין, וואלה לא להתבייש בזה שאנחנו נראות טוב. בקיצור, אנחנו בחורילות (סליחה, מניה, זו בדיחה פרטית, ארחיב לך בנושא אם תרצי במכתב הבא). לא היית בהכרח לוחמת מובהקת לזכויות נשים. הפמיניזם שלך, אם בכלל היה כזה, לא היה מנוסח כדבעי. עם זאת ושלא לשמה, הפמיניזם־לכאורה־שלך ללא ספק תרם לשינוי מעמדה של האישה במפעל הציוני בכלל וביישוב הארץ־ישראלי. בטח היית גאה לפגוש בטייסות ובנשים לוחמות. בטח תתקשי להאמין אילו סערות מחוללת סוגיית גיוס הנשים לצה"ל עוד היום ובפרט בתקופה האחרונה. אותי היה מעניין דווקא לשמוע את הזווית שלך, כאישה יחידה בארגון 'השומר'. מה היית משמרת ומה היית משאירה בהיסטוריה בכל הנוגע ללוחמת נשים? אנחנו לא מצליחים לנהל דיון בנושא כמו שצריך. היסטריה וצעקות. בזה אנחנו טובים, מניה.

'שאלת השאלות', כך כינית את העניין הערבי כחודש לפני שפרצו מאורעות תרפ"ט. האמת מניה שזו עדיין שאלת השאלות. את זיהית את הפוטנציאל הנפיץ שיש ביחסינו עם הערבים ולכן הקמת את הליגה לשיתוף פעולה יהודי־ערבי. אבל בפועל, גם לך לא הייתה תשובה לשאלת השאלות הזו. הייתה בך שניות עמוקה בנוגע לסוגיה. ראית את המציאות כפי שהיא ולא התעלמת מבני המקום, הערבים. מצד אחד רצית לחיות איתם בשלום ומצד שני תכננת כיצד להתיישב על האדמות שמהן יסולקו. מצד אחד לחמת בחירוף נפש בערבים המתנכלים להתיישבות היהודית ומצד שני קידמת יוזמות של הידברות. הדמות הזו שלך מסמלת ומאגדת בתוכה את שני הקצוות בישראל של היום ביחס לסוגיית הערבים. היום קוראים לזה הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ועל־אף שיש לזה שם אחר אנחנו עדיין מבולבלים. ההיסטוריה מלמדת ששווה להאזין לקול החריג, שהוא זה שעשוי לחולל שינוי. אז רציתי שתדעי מניה יקרה, אני בכל אופן מטה לך אוזן.

נ.ב

אל תיעלבי, את לא באמת מקח טעות.

בהערכה כנה

בתאל קולמן