רב קו היה עוזר לך.
רואה אותך בדמיוני מרימה מבט: מה היא רוצה ממני, ואיזה מין רב הוא, רב קו זה?
מעניין, דווקא כשעברת לרחוב קטן ליד התחנה המרכזית, הרבית לנסוע במוניות בגלל המאמץ והגיל. המגורים בכניסה לעיר הקלו על הנסיעות. תכירי, נחמה – ליד שני הבתים שבהם התגוררת, הישן והחדש, עוברת היום הרכבת הקלה, היא תיקח אותך – בעזרת הרב קו – לכל מקום בירושלים. אולי תזכיר לך קצת את החשמלית בברלין של ימי נעורייך, את הדרך לאוניברסיטה שם, ול"הוכשולה". האם הקריאו בברלין את שמות התחנות ברמקול? האם המציאו כבר את הרמקול? והנה פרט לא פחות חשוב: ברכבת הקלה קל יותר לבדוק מבחנים, נוח הרבה יותר מכל אותם מושבים אחוריים באוטובוסים הישנים של אגד שבהם הצטופפת בנסיעותייך הרבות, למעלות ולקריית־שמונה, ליטבתה ולתל־אביב.
אני חושבת שהיית אוהבת אותה. לפחות היית מעריכה את המאמץ לקרב את השכונות המרוחקות של ירושלים – למרכזה. איני חושבת שהכרת את המושג 'פריפריה' שהיום מרבים להשתמש בו. לָךְ, במחילה, לא היה מושג ירוק מהי פריפריה. מעולם לא נמנעת לנסוע ללמד במקום כלשהו רק מפני שהוא רחוק מביתך הירושלמי.
כמובן שישראל של תשע"ח יכולה להציע לך פתרונות יעילים אחרים לבדיקת הגיליונות שלך. אינטרנט, מחשב. אתרים מתאימים. כן, אני יודעת שלא אהבת מחשבים, אבל אינטרנט! כל אפשרויות השיח והלמידה שהוא מציע! לא היית נשארת שוות נפש מולו. דמייני אתר כזה, שאת מעלה אליו את הגיליונות עם השאלות שחיברת על פרשת השבוע. כל אחד יכול להיכנס ולהשיב, לשלוח לך את תשובותיו בדוא"ל, או בתיבת דואר פרטית שתותקן באתר לשם כך. את התשובות היית יכולה לבדוק בלי ללכת לדואר, לקבל אותן ולשלוח מענה בלי בולים, בלי חבילות נייר שצריך להיסחב איתן באוטובוסים. רק ככה, בנוחות, כשאת בנעלי הבית שלך מול המחשב ולידך כוס תה חמה, וצנים. כמה היית נהנית להתכתב עם תלמידייך כך. אגב, גם סמינרים אינטרנטיים יש. את מלמדת והתלמידים לומדים, בלי לזוז מהבית, בלי להיגרר בכל האוטובוסים האלה, והמוניות. אין אוניברסיטה היום שלא מתנאה באתר כזה, שבתוכו אזורים המאפשרים קשר ישיר בין המרצה לתלמידיו, לא רק רשימות קריאה, אלא חומרי הקריאה עצמם, מצולמים וסרוקים. מקום לשיחה בין תלמידים לבין המורה, מקום שאפשר לרשום הערות על עבודתו של הזולת. עולם שלם.
"אז מה, בישראל של היום כבר לא צריך ללכת לבית הספר ולאוניברסיטה?", אני שומעת אותך שואלת. ובכן, אני שמחה לעדכנך שבישראל של היום עדיין לומדים בכיתות, משחקים בהפסקה ומפריעים למורים. בישראל של היום עדיין סטודנטים משתתפים בהרצאות, מסמנים נוכחות וכותבים עבודות ומבחנים על נייר אמיתי, אבל האינטרנט עוזר. מאוד. כמובן כולם משתמשים בגוגל, האם יצא לך, לפני שנפרדת מאיתנו, לשמוע על גוגל? על פרויקט השו"ת יצא לך לשמוע, אני יודעת. בתחילת שנות התשעים הוא היה רק בחיתוליו, בקושי זמין לציבור הרחב. היום עובדים כבר על גרסאות מתקדמות הרבה יותר שלו. גרסה 26 שלו שווקה אך לאחרונה לציבור הרחב. והרי תמיד דיברת בהתפעלות על אנשים הבקיאים בכל הש"ס – בעלך ליפמן, למשל. כל כך היית נהנית מתוכנת החיפוש שפרויקט השו"ת מציע: כל אוצרות הרוח היהודיים, כל חז"ל, כל המפרשים – הכול בלחיצת כפתור פשוטה אחת.
האם ידעת שפרופ' אביעזרי פרנקל, אחיה של תלמידתך האהובה, לאה פרנקל, יזם את פרויקט השו"ת במענה לשאלה 'מה יכול המחשב לתרום ללימודי היהדות'. אני חושבת שהיית אוהבת מאוד את השאלה הזו. ואם היית מסתבכת עם המחשב, לא נורא. הנכדים והנינים של ישעיהו היו עוזרים לך בשמחה. הם טובים בזה. ידעת שאחד מהם העלה את כול הגיליונות שלך לאתר ברשת האינטרנט? 'גיליונות נחמה' הוא שמו של האתר. מעניין מה היית אומרת עליו. לא צריך למיין עוד לפי פרשת שבוע, לא צריך לערום ערמות ולעלות על סולמות – פשוט כותבים מילת חיפוש במשבצת המתאימה ומוצאים. הכול, ובקלי קלות.
אני ממש יכולה לשמוע אותך רוטנת – אם כל כך נוח להתכתב איתי למה שיטרחו לבוא אליי. אשאר לבדי בבית ולא אראה איש מתלמידיי. מה יועיל לי האינטרנט? "הרשת מיועדת לדגים", תאמרי, "ואני לא אפול בה". נניח לזה. בואי נדבר על תנ"ך.
לא תמיד קל בישראל של תשע"ח בעניין זה. מצד אחד ישנה באקדמיה קבוצה שמתעקשת לטעון שבתנ"ך אין שום דבר היסטורי ודבר ממנו לא התרחש – אני יודעת שההיבט ההיסטורי של התנ"ך לא היה הצד החביב עלייך ובכל זאת, יש לי הרגשה שלא היית מחבבת את עבודתם של אלה ההופכים את ממצאי הארכיאולוגיה או העדרם לקרדום פוליטי לחפור בו ולבסס בעזרתו את משנתם הלא ציונית. "כבר פגשתי גרועים מהם", אני שומעת אותך מפטירה בשקט. "חשבת שללמוד לצד חבריי הסטודנטים הקתולים באוניברסיטה של מרבורג היה קל יותר?"
גם בציבור הדתי לא קל. ודאי תופתעי לשמוע – ושמא לא? – כי לפני שנים אחדות התמנתה אישה לתפקיד המפמ"רית בתנ"ך. אם נאמר את האמת – קל לא היה לאותה מפמ"רית, ורצונה להפוך את הלימוד למשמעותי ולקיומי לחייו של כל תלמיד – רצון שוודאי מוכר לך היטב – נתקל בהתנגדות רבה מצד גורמים מסוימים. היו שכעסו שבאתר שבנתה ניתן היה להעשיר את הנלמד בהפניות לספרות העולם ולחומרי רקע. "חילול הקודש", הם קראו לזה.
דואר ישראל – מכתבים לדור המייסדים
–"בן גוריון, אנחנו מתקדמים במעלה ההר"
–"גולדה, סיפורך שזור כחוט השני בסיפורה של הציונות"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"יואל מוישה, פ"ת היא הממוצע הישראלי וזה מטריף לא מעט אנשים"
אגב, את עצמך נהגת בדיוק כמוה. תלמידתך לשעבר, תמר וולגרנטר המוכרת היום כפרופ' תמר רוס, תיארה במכתב להוריה איך בשיעור תנ"ך אחד – אי שם בסוף שנות החמישים – הכרזת שיש לך הפתעה, והראית להם אוסף תמונות טבע מרשים שאחד מתלמידייך מקבוצת יבנה ליקט מתוך מגזינים בכל העולם – לייף, נשיונל גיאוגרפיק, ועוד. לתמונות הללו הצמיד התלמיד כותרות מפרק ק"ד בתהילים, פרק 'ברכי נפשי'. לדוגמה, על הפסוק "כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו", הדביק תמונה ובה צבי מביט השמיימה. "כל הרעיון הזה שתלמיד ימצא בעבודה חילונית ובאמנות כללית משמעות המתארת ומשלימה עבודה דתית היה בעיניי דבר מאוד יפה, ותופעה ארצישראלית", כתבה תמר הצעירה והנרגשת להוריה שבארצות הברית. היא למדה זאת ממך.
בישראל של תשע"ח למדנו לחשוב על כסף, אולי יותר מדי. מי שרוצה להדביק את רמת החיים המקובלת, חייב לחשוב על כסף יותר משחשבו על כך בוני הארץ הזו. לחשוב יותר על כסף פירושו להתנדב פחות. לעשות פחות שלא על מנת לקבל פרס.
"עשו חשבון", אמרת פעם לתלמידייך כשלימדת אותם על רבקה. "כל ריצה לבאר, שאיבה, עלייה וחזרה להשקות, אורכות לפחות חמש דקות. הכפילו זאת במספר הגמלים ותקבלו יותר מארבע שעות של מאמץ מרוכז, זאת בלי להתלונן ולומר 'מה אתם מבלבלים לי את המוח', ו'אינני המשרתת שלכם!".
כמו רבים משיעורייך, הוביל גם השיעור הזה לשורה תחתונה מוסרית חינוכית, שעניינה הכנסת האורחים ומאמץ למען הזולת. בישראל תשע"ח היו קוראים לך 'פראיירית', בשל העמל הרב שהשקעת בבדיקת הגיליונות לפרשת השבוע, חינם אין כסף. זה לא אומר שאין התנדבות בישראל של תשע"ח. אבל חוששני שכחברה הפכנו רכושנים יותר. את אהבת מאוד לנסוע ללמד בקיבוצים, במיוחד בקיבוץ הדתי שרבים ממייסדיו הכרתם, את ואחיך ישעיהו, עוד בגרמניה. אני חייבת לעדכן אותך שלמעֵט בודדים, מרוב הקיבוצים בארץ לא נותר הרבה, רובם הופרטו. רמת חיים היא עניין חשוב מאוד בישראל של היום. דירות פשוטות כמו זו שלך מוגדרות כמעט כדירות עוני. הרכבת הקלה שהזכרתי קודם? אם לומר את האמת, נוסעים בה בעיקר צעירים ונטולי רישיון נהיגה. בישראל של היום נדיר למצוא אדם ללא רכב פרטי.
"נו נו", אני מדמיינת אותך מנידה ראש בהסתייגות מה, ושואלת: "לפחות כולם שבעי רצון?". אני צוחקת צחוק גדול, ומהמרת ביני לבין עצמי באיזה פסוק תשתמשי במכתב התשובה התאורטי שלך אליי. האם יהיה זה הפסוק ממשלי: "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב" או שמא מתהלים: "אל תירא כי יעשיר איש… כי לא במותו ייקח הכול".
"כי לא במותו ייקח הכול?" עשרים שנה בדיוק חלפו מאז הזמין אחיינך את כל אחד מהמלווים אותך לבית עולמך להצטרף אליו לאמירת הקדיש. אלפי תלמידייך ותלמידותייך שהיו לך כבנים עשו כדבריו. "כי לא במותו יקח הכול" – ייתכן שצריך להשקיע מחשבה נוספת בפסוק הזה, ובשאלה מה לוקח או לא לוקח עמו המת. אלך לבדוק מה אומר עליו רש"י.
