אברשה, שלום.
אנחנו לא מכירים, כמובן. נולדתי כמה שנים טובות אחרי הסתלקותך. סילוקך, אם לדייק. היית אז בן 42, ומדינת ישראל – בת חמישה שבועות בלבד. כף רגלך טרם דרכה על אדמת המדינה הצעירה שלחמת למען הקמתה, וכבר קופחו חייך. מאז קיץ תש"ח אתה טמון בחלקה 66 בבית העלמין בנחלת יצחק, חלקת אלטלנה, אתר קבורה ייחודי בנוף בתי העלמין של חללי מערכות ישראל. הגברים שנחים בה מנוחת עולמים לא נהרגו בידי האויב. יהודים הרגו אותם. ראש ממשלת ישראל, דוד בן־גוריון, הורה לירות בהם. עד יום מותו שלו הוא סירב להתחרט. טענתו הייתה שעשה זאת כדי לחשל את ריבונותה של המדינה הצעירה ולהבטיח שיהיה לה צבא אחד ויחיד. לתותח שירה בך הוא הצמיד את הכינוי "הקדוש", והורה להציב אותו בבוא היום בחצר בית המקדש, "אם ייבנה".
צה"ל הצעיר הפגיז את אלטלנה בנחישות ובלי רגישות. העיתונאי והחוקר שלמה נקדימון בדק ומצא כי לא היה לך סיכוי לשרוד בגלל הזמן שחלף מאז נפגעת על סיפון האלטלנה מרסיס פגז ועד שקיבלת טיפול רפואי. לאחרונה סיפר לי, אחרי בדיקה במסמכים ארכיוניים, ש"סטבסקי היה כבד משקל. בקושי הורד מהסיפון לסירה, והובל לבתוית חולים הדסה הישן בתל־אביב. בכרטיס הרפואי שלו נרשם – 'ב־22 ביוני אושפז ללא חפצים. ירך שמאלית שבורה. פצע. רסיס גדול מאוד. הוא בלי מחזור דם. הדופק לא פעל בכף רגל שמאלית. למרות זאת נותח. אי אפשר היה לכרות עורק. בניתוח הורע מצבו. עשו עירוי נוזלים ודם. שמו לו סד גבס. משולחן הניתוח הועבר במצב של הלם. נפטר לפנות בוקר'".
בשורת המוות עוררה פרץ של התרגשות תיאולוגית בחוגי מפא"י החילונית, שלא לומר תחושת זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. הם ראו בו מעשה של צדק היסטורי. דב יוסף, שר הקיצוב והאספקה, כתב בספרו האוטוביוגרפי: "ברעדה ממש קיבלתי את הידיעה למחרת יום קרב אלטלנה, שהאיש שעמד בראש האנייה, אברהם סטבסקי, היה אחד האנשים שנהרגו בקרב עם חיילי צבא ההגנה לישראל, והדבר קרה כמעט באותו מקום שבו נרצח ד"ר ארלוזורוב 15 שנים לפני כן…".
"זה היה רגע מרומם מאוד", התוודתה לימים בתו החורגת של חיים ארלוזורוב, נאוה. שאול ארלוזורוב, בנו הביולוגי היחיד, אף הביע צער שלא התאפשר לו לירות בעצמו ב"רוצח" אביו. הוא נמנה עם מפגיזי אלטלנה, אבל לא זכה להימנות עם יורי הפגז הקטלני. עד היום הוא מסרב להכיר בממצאי ועדת החקירה הממלכתית שקבעה בתחילת שנות השמונים כי לא רצחת את אביו.
ארלוזורוב, נספר בקיצור לקוראים צעירים שיציצו בהתכתבות הזו, היה מעין שר החוץ של היישוב היהודי הצעיר. הוא ניהל משא ומתן עם שלטונות גרמניה הנאצית על הצלת רכושם של היהודים שם וספג על כך ביקורת בוטה מימין. כשהוא נרצח בידי אלמונים על חוף ימה של תל־אביב בקיץ 1933 הואשם הימין במעשה. במסדר זיהוי משטרתי הצביעה אלמנת ארלוזורוב עליך, אברשה, כאיש שירה למוות בבעלה. הדעת נותנת שעשתה זאת בגלל המראה הגברתני שלך. אנשים שהכירו אותך סיפרו שהיית רחב מידות, ובצעירותך אף כונית "שלאגער", המרביץ, כי תפקידך היה לעשות שפטים בגויים שהתנכלו ליהודים. יום אחד נעלמת מהבית בליטא, בלי להגיד מילה להורים, ונסעת ארצה. אב"א אחימאיר, פטרונך הרוחני שנעצר יחד איתך, כתב בספרו שלא שמרת תורה ומצוות, לא אהבת לקרוא ספרים, ולא הערצת איש מעולם. אפילו לא את ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר שאליה השתייכת.
התהליך המשפטי ארך כשנה. בסיומו דנו אותך למוות. ערכאת משפט בריטית גבוהה יותר זיכתה אותך, אך בעיני תנועת העבודה נשארת אשם. היא מעולם לא הרפתה ממך ומהפרשה. כשהלכת להגיד 'הגומל' בבית הכנסת הגדול בתל־אביב, התגודדו בחוץ צעירי מפא"י עם מקלות ואבנים. "איפה הרוצח?", הם שאגו וביקשו לפרוץ פנימה. דורשי טובתך החליטו להרחיק אותך מהארץ לכמה שנים, עד יעבור זעם ושנאה. נסעת לפולין כדי להציל את היהודים מציפורני השואה. תכננת לחזור הנה, אבל הבריטים לא הרשו לך. אתה וז'בוטינסקי הייתם שני האישים היחידים שממשלת המנדט הוציאה להם צו הרחקה אישי. התגלגלת לארצות הברית, התחתנת עם אישה אמידה, והמשכת לסייע משם למפעל התקומה העברי. באביב תש"ח היית אחד היזמים של הפלגת 'אלטלנה', ספינת הנשק של האצ"ל שנועדה לייבא ארצה אמצעי לחימה נגד הפולש הערבי, תחנת חייך האחרונה. במותך לא השארת אחריך צאצאים, רק את תמליל הצוואה הקצרה שהשמעת ב־1934 אחרי שנידונת למוות על רצח שלא ביצעת:
"יקרה מה שיקרה, גם במקרה שיתלו אותי, אל תהי מלחמת אחים. אינני רוצה שיישפך דם יהודי. על הבית"רים להבליג ולא לענות על הפרובוקציות האלה. יהודים עלולים לעשות שטויות, אבל גם יהודי שוטה ורשע יהודי הוא. ילדיהם של המפא"יים כבר לא יהיו דומים להוריהם".
מנחם בגין, שטרם עלה ארצה כשהשמעת את הקריאה הזו, אימץ אותה בפרשת אלטלנה. הוא החליט שאלטלנה לא תהיה המערכה הראשונה במלחמת אחים יהודית חדשה, היא תהיה המערכה האחרונה. בספרו המפורסם 'המרד' הוא תיאר כך את אירועי יום שפיכות הדמים בחוף תל־אביב: "בבית החולים יוצאת נשמתו של אברהם סטבסקי, בן עירי הטוב, אשר הודות למרצו ופועלו ניצלו אלפי יהודים מכבשני הנאצים והובאו לארץ ישראל. גם את אברשה שיכלתי. עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם. ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשה הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני (הערבי) עמד בשער, ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק' (נגד היהודים). ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכול" (עמ' 250־251).
בגין כתב את 'המרד' כבר לפני כ־70 שנה, אך המילים האחרונות עדיין תקפות. למרות כל הניסיונות הקשים שעברנו בינתיים, לא הייתה מלחמת אחים בישראל החדשה. ויכוחים מרים התגלעו בלי סוף, והיו גם חמש־שש התנקשויות פוליטיות או מעשי אלימות קשים על רקע פוליטי, אבל מלחמת אחים כללית לא פרצה. היהודים הפנימו את לקחי מלחמותיהם הפנימיות שהחריבו את מקדשם ועקרו אותם מאדמתם ל־1,900 שנה. בית שני חרב בגלל שנאת חינם, בית שלישי נבנה מאהבת חינם. זה נשמע אולי מליצי, אברשה, אך זו האמת. כל חוזי מלחמות האחים התבדו, וכל מחרחריהן התאכזבו.
"כנראה בעוד חמש־שש שנים תהיה לנו מלחמת אזרחים קטנה", התנבא אחד מבכירי סופרינו כשהמדינה הייתה במחצית גילה עכשיו, וגם העיר ש"אין מה להיבהל מזה, הטובים שבעמים ניהלו מלחמות אזרחים" (א"ב יהושע, מעריב, ערה"ש תשמ"ג). פרופסור נערץ במיוחד המריץ את חבריו להשקפת העולם "לאחוז בנשק, להחזיק בנשק נגדם לפני שהם (המתנחלים) יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז. כן, לאחוז בנשק" (ישעיהו ליבוביץ', הארץ, 27.9.85). פרופסור אחר קבע ש"אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונליים. את זה עוצרים רק בכוח וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים" (זאב שטרנהל, דבר, 15.4.88).
ב־2005, כשממשלת ישראל נערכה לעקור גוש יישובים שלם, היה נדמה לרגע שאנחנו אכן על סף מלחמת אזרחים. עיתוני השמאל מלאו קריאות לאכיפת תוכנית העקירה בכל מחיר. "צריך להבהיר כבר עכשיו שאנחנו נילחם בכל האמצעים באלימות של מתנחלים קיצונים. כולל הגנה עצמית בכל המובנים", התראיין ל'הארץ' איש מרצ אבשלום וילן. "ואם לא תהיה ברירה, אם חס וחלילה יכריחו אותנו, ניאלץ לפתוח באש". בהמשך דבריו הוא הזכיר את 'אלטלנה', ולא בחלחלה: "אני כן רואה דמיון לתש"ח. אני חושב שאנחנו עומדים מול הכרעה שלא עמדנו מולה במשך 56 שנים. הדמוקרטיה הישראלית תגיע בשנה הקרובה לשעת האמת שלה. זה יהיה טובים מול רעים. אנחנו או הם".
המראיין ארי שביט ביקש לוודא שהוא מבין היטב: "בעצם אתה אומר שצריך להכין בפועל תותח קדוש חדש. תותח קדוש 2005?". אבו וילן השיב: "במפורש".
זמן מה אחרי הריאיון הזה הזדמן לי לראיין את האיש שהיה אמור להכין בפועל את התותח החדש, אריאל שרון. "כל מיני פובליציסטים ב'הארץ' ממליצים לך לבצע הקיץ אלטלנה שנייה במידת הצורך. מה דעתך?", שאלתי אותו ערב ההתנתקות. שרון היה נחרץ: "תרשו לי, מעל דפי עיתונכם, לדחות את זה לחלוטין". האם אמר לי אמת? לא בטוח. באותו ריאיון הוא גם דחה את השמועה שיפרוש בקרוב ממפלגתו ("אינני רואה שום אפשרות אחרת אלא להיבחר במסגרת הליכוד"), אבל אחרי חצי שנה פרש מהליכוד והקים את 'קדימה'.
עדות של גורם מוסמך, השמורה אצלי כבר שנים אחדות, אומרת ששרון גמר אומר לבצע את ההתנתקות גם במחיר דמים. הוא האמין שהתנגשות אלימה בין מתנחלים לחיילים תקל עליו לבצע את ההתנתקויות הנוספות שתכנן. חצי שנה לפני ההתנתקות נזף ברמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון מפני שלדעתו הצבא לא היה תקיף במיוחד כלפי מפגינים מיצהר. "הם מסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל", אמר על כלל ציבור מתנגדי הנסיגה, "צריך לעמוד מולם. אני לעולם לא אתן להם לנצח בקרב הזה" (ידיעות אחרונות, 7.1.05).
כמו בפרשת אלטלנה נמצאו גם בימין אנשים שסברו כי צריך ומותר להגיב באלימות על מעלליו הכוחניים של השלטון. לא היה חסר הרבה שהיא תתלקח בכפר־מימון, עד כדי נפגעים בנפש. זה היה הרגע המשברי ביותר בתולדות היחסים בין יהודים לבין עצמם מאז שיבת ציון המודרנית. מצד אחד ניצבו אלפי אנשי ימין, מצד שני אלפי שוטרים וחיילים שנשלחו לבצע תוכנית שמאל. ועדות חקירה לא רשמיות קבעו לימים שהאיפוק מימין מנע את ההתלקחות. מלחמת האחים 2005 לא פרצה, תותח קדוש נוסף לא ירה. אמנם אישה אחת מקדומים הציתה עצמה למוות, אבל היא לא פגעה בזולתה. עם ישראל 2005 עמד בניסיון שעם ישראל לא עמד בו בשנת 70 לספירה. הלקח נלמד, אברשה. בין השאר בזכותך.
תודה.
