ההיסטוריה משולה לחיפוש מטבע מתחת לפנס. לרוב היא מוצאת את אלה שהשאירו ראיות חד משמעיות לקיומם ונוטה להתעניינות פחותה בחייהם של אלה שלא היו חשובים מספיק בשביל להשאיר חותם מעבר לשנות הולדתם ומותם. אלא שהשארת חותם היא מונח מטעה, כיוון שחותמו של מלך או מאורע היסטורי גדול מתאפשר בזכות עבודתם האינסופית של מיליונים הזורעים את הקרקע וחורשים אותה, מולידים את הצבאות שיילחמו עליה ומצמיחים את המזון והלבוש שיאפשרו לכמה בודדים לזהור עבור ההיסטוריונים של הדור הבא. ההמונים המאפשרים את המהלכים הגדולים הם שדה החושך העצום שמעבר לפנס. אני רוצה לדבר על ההתרחשות המרתקת שבשולי האור, על המון חסר פנים של אלה שלא נכנסו לספרי ההיסטוריה כיוון שלא היו חשובים מספיק כדי להיות חלק ממנה, אבל הם אלה שכוננו אותה. ליתר דיוק: הן.
אני כותבת אלייך, בלי לדעת את שמך, למרות שפגשתי אותך רבות. אפשר לראות אותך יום־יום בתחנת האוטובוס, ברכבת, במכולת. נפטרת כמה עשורים לאחר קום המדינה, או שאת עדיין חיה בינינו. את זקנה מאוד או צעירה עדיין; אוחזת בזרוע ילדייך ובעלך וחוצה איתם את הכביש, אולי את מטיילת עם נכדייך כששקית קניות משתלשלת מזרועך. את עולה חדשה או ותיקה מאירופה או צפון אפריקה, מארצות הברית או אסיה. אינך דוברת היטב עברית, אך הענקת אותה לילדייך כשפת אם. את לבושה כאישה דתייה, חילונית, חרדית, בת קיבוץ, עיירת פיתוח, כפר או עיר. מנסה להיות יפה במחרוזת שעונדת, בשיער האסוף או המשתלשל מראשך, גלוית ראש או מכוסה במטפחת. בגדייך, בגדי אישה, הם סיפור אילם על שנות חיים והנושאת אותם: חייך כולם טלאים. את זקנה כיום, אבל שרידי יופייך עדיין ניכרים בפנייך העייפות ובידייך המחוספסות מעבודה. את חיה או מתה, בגופך ממש או ביזכרונם של המכירים אותך: יש כאלה הזוכרים אותך באהבה, בגעגועים, בגאווה; ואת חיה לא הרחק מכאן – אולי אפילו ישבנו על ברכייך.
את הולכת תמיד חדורת מטרה: אין לך פנאי לבזבז. כל יום מונח לפנייך, מדויק ומכוון כמו קו אוטובוס: כמוהו את נושאת את מפעל יומך (בעל, ילדים, ניקיון, תור לרופא). היו לך, אולי, חלומות אחרים כשהיית צעירה מאוד, אבל חלום גדול יותר הכניע את כולם. עבדת בלהיות חלק מהמפעל האדיר של הציונות, ולא שהרגשת ממורמרת: לבנה אחר לבנה, גרגר אחר גרגר, חול או אבק או רחיצת כלים – ידעת שכל מעשה שכזה הוא חלק מהזכות שבבניין הארץ.
ולבנות אי אפשר בלא להתלכלך, בלי שיכאב הגב וייסדקו הידיים. כופפת את גבך בעבודה אינסופית של כביסת חיתולים, בגדי ילדים, בגדי בעלך ומדים. חישבת בקפידה (מי היה מאמין ששיעורי החשבון שעניינו או התישו אותך בשנות נעוריך יהיו כה הכרחיים) כמויות מזון, מידות הלבשה (כמה מהר כולם גדלים, אבל אולי המכפלת בבגדים תשיג את צמיחתם), קציצות עוף, ימי כביסה. ההרגל להיות מחושבת צייר קו קשה בחיוך שבזוויות פיך, וקווים של כסף בשערך הקדימו, אולי, את זמנם הביולוגי. אם ניסה מישהו לשבח אותך על מעשייך, חייכת בהשלמה ובמבוכה ולא הבנת במה מדובר: "הרי אין לנו ברירה".
אכן, לא הייתה לך ולשכמותך ברירה. מעומק הגולה עלו מיליוני יהודים לארץ שלא הכירו, ובנו אותה מעפר. כל המעשים הגדולים, כל המלחמות, כל המפעלים האדירים של הציונות נעשו לא רק באור הצורב של הזרקור ההיסטורי, אלא גם תחת האור המעומעם של תאורת הבית: כלים, כביסה, הולדת וגידול ילדים; הליווי המתמיד של חיי הבית מראשיתו לאחריתו והמשכו בדור הבא. כל זה לא ייאמן, ובולט יותר בעקבות החלל התרבותי והמשפחתי עבור רבות מהעולות שהקימו בתים. רבות מהן היו חסרות אם; אמותיהן נשארו שם, באדמת אירופה או אדמת המדבר. רבות מהן חיו בשכנות לנשים שאת שפתן לא דיברו ואת תרבותן לא הבינו; הן ילדו ועברו כמה מהשלבים הדרמטיים ביותר בחייה של אישה ללא כל מעגל תמיכה, בשנים של מלחמות, שכול, מחסור, קיצוב ומשבר. אך למרות הקושי הנורא מעולם לא הרשו לעצמן רחמים עצמיים: הן חינכו עצמן לכך שהבכי הוא פינוק עבור אלה שיכולים להרשות אותו לעצמם, וקמו בפעם האלף באותו הלילה, כדי להיניק, לצחוק, לחתל ולחבק. הן העדיפו למלא את פיהן שחוק ולהכיר טובה על הזכות שבחיים בארץ.
לנשים רבות שעלו לארץ ויצרו את תקומת ישראל בעשר אצבעותיהן יש סיפור חיים שיכול היה לפרנס כרכים שלמים של ביוגרפיה והיסטוריה, אבל הן רבות כל כך עד שהדעת כמעט לא ניתנה עליהן. המופלא מכול הוא שהן לא תפסו את עצמן כפלא אלא התרכזו בעבודתן, בחוב האהבה שלהן למשפחה ולעם. אני חושבת על בנות משפחתי שלי, שמעולם לא ידעו שהנתינה שלהן היא חסד והעמידה שלהן נוכח המציאות היא גבורה; שאינסוף הימים שבהם עסקו בפרטים קטנים עשו אותן לגדולות מהחיים.
לא הכרתי את הסבתות של הוריי, ואני מתפללת שמשהו מהכוח וממסירות הנפש שלהן יזרום בדמי ובדם בתי: אני חושבת על סבתא־רבא אהובה שעלתה מפולין בשנות השלושים, וישבה שבעה במשך שעה אחת על קרוביה אחרי המלחמה, כשהגיעו הידיעות הנוראות באיחור של שנים לארץ. היא גידלה את ילדיה בתקופה של צנע ומחסור, ואירחה בביתה ניצולי שואה, להם בישלה ארוחות מזינות. לבעלה, סבא־רבא שלי, הייתה אומרת ש"אכלה כבר במטבח" כדי לכסות על כך שגם הפעם היא העדיפה להאכיל אחרים מאשר לאכול בעצמה.
ואני חושבת על סבתא־רבא ציפורה ניצולת השואה, שהייתה אישה מעודנת ואמידה בהולנד שלפני המלחמה והחזיקה בית עם נהג ומשרתים, ושמרה בתופת של ברגן בלזן בסוליות נעליה את מכתביו האחרונים של בעלה, סבא רבא שלי, עבור ילדיה. בארץ ישראל עבדה כדי לקיים את ילדיה ולממן את חינוכם – בתפירה, משק בית והנהלת חשבונות.
ואני חושבת על סבתא יוליה ניצולת השואה, שכמעט מתה בלידת ביתה הבכורה, אך כוח החיים שבה היה חזק מכול: היא תרמה מעודף החלב שבורכה בו לבניהן של שכנות שעלו מארצות שאת שפתן לא דיברה. ואני חושבת על סבתא לאה ילידת הארץ שנישאה לסבי ניצול השואה והלכה עמו ליישוב קטן בדרום, פתחה את לבה וביתה לאורחים גם בלא חשמל ועם מזון דל במקרר, ואחר כך נסעה עם סבי להולנד כדי ללמד עברית ויהדות לשארית הפליטה.
ואני כותבת לך, אישה אלמונית. לך ולכול הנשים שכמותך. כותבת לכן, הנשים שלא נכתבו עליהן מחקרים וספק אם ייכתבו עליהן ערכים בוויקיפדיה. נשים, הכוח הנחוץ והחזק ביותר במין האנושי, הן בוודאי המין החלש בייצוגו בהיסטוריה. הן אינן לוקחות תהילה לעצמן ואינן מבקשות אותה; הן מקיימות את הסובבים אותן, דורשות את טובת ומאפשרות את שלומם. אלא שבמעשים הלא הרואיים של כביסה וקיפולה, ניקיון, בישול, הדחת כלים, טיפול בילדים וחינוכם, סיפור וסירוק כינים וקליעת צמות, אחיזה בנשק והנחתו, גיהוץ מדים, שירה ותפילה וצעקה, צחוק ובכי, כל אותן עשרות או מאות אלפי נשים הן אלו שאפשרו את ההיסטוריה הציונית והעברית. תודה לכן.
