המכון למורשת בן־גוריון הוקם מתוקף "חוק דוד בן־גוריון" שנחקק בשנת 1976 לזכרו, פועלו והנחלת מורשתו לדורות. מדובר בגוף חינוכי היסטורי שמרכזו במדרשת בן־גוריון שבנגב, אבל יש לו גם שלוחה צפונית בקריית־ביאליק. הצריף המפורסם שבו התגורר בן־גוריון משתייך גם הוא למכון וכך גם ארכיון כתביו. בשיחה שלנו על המכון השתתפו שלושה: איתן דוניץ, מנהל המכון, שמיל אדלר, סגן המנהל, וגיל שניידר, מנהלת הצריף.
עברו חמישים שנה מאז פטירת בן־גוריון, ומאז נוספו עוד כמה ראשי ממשלה שהלכו לעולמם. מה מייחד את מורשתו שהיא זקוקה למכון?
שמיל אדלר: "כדי להיות חלוץ בסגנון בן גוריון לא צריך דווקא להקים ישוב בנגב, חקלאות מדברית בפתחת ניצנה או יוזמה חברתית בירוחם. אפשר לעשות זאת בכל מקום ובכל תחום"
שמיל אדלר: "בכל מפגש עם קבוצה במכון אני מופתע מחדש מהרלוונטיות של מורשת בן־גוריון. אנחנו מביאים להם את ההיסטוריה שלו לא כדי שידעו באיזו שנה קרה אירוע כזו או אחר, אלא כדי לתת להם כלי או ידע שישכללו את ההתנהלות שלהם מחר בבוקר. אם אנשים יוצאים מפה עם משהו ישים, זה אומר שאנחנו רלוונטיים".
גיל שניידר: "יש משמעות לאבות מייסדים, למנהיג מכונן ולעקרונות מכוונים. בן־גוריון היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, חתום ראשון על מגילת העצמאות ועל חוק שירות הביטחון, ולכן משנתו רלוונטית בכל שאלה שעולה, כמו למשל אם הצבא יכול להפוך לצבא מקצועי. ההיסטוריה לא תשתנה גם כשיהיו יותר חוקים להנחלת מורשתם של ראשי ממשלה נוספים. היא אולי תתעמעם. מצד שני, דווקא מרחק הזמן מפטירתו מאפשר לנתח דברים מפרספקטיבה היסטורית יותר".
איתן דוניץ: "בסוף, אני חושב שבן־גוריון גם היה אדם מאוד מסקרן ומאוד מעניין. האיש נסע לבורמה, התעניין בבודהיזם בשנות השישים, בפלדנקרייז, ובכל התחום של גוף-נפש. הוא שאף כל הזמן ללמוד ולדעת וכל הדברים סקרנו אותו מאוד. מדובר באדם שקיבל המון החלטות ושילב בין אידיאולוגיה למעשה עם המון סקרנות, כך שזה אפילו כיף להנחיל את מורשתו".
אם בן־גוריון היה מתעורר היום לתחייה, כאן בנגב של ימינו, מה היה גורם לו לשביעות רצון ומה היה מתסכל אותו?
איתן דוניץ: "אני חושב שהקהילתיות בנגב הייתה מדברת אליו. הוא לא האמין ביישובים של יותר מעשרת אלפים איש. הוא האמין שצריך להיות חיבור בין אנשים שגרים יחד במקום מסוים, ואני חושב שהוא היה מאוד נהנה מהמשפחתיות שקיימת בנגב. גם כל ההמצאות החדשות בתחום שהוא כינה 'המדע של האנרגיה השמשית' היו מאוד מדברות אליו. אני חושש שדברים אחרים היו חורים לו – למשל שמשתמשים בנגב כחצר האחורית של מדינת ישראל, ושהתשתיות בתחומי התחבורה או הבריאות רחוקות מלספק. זה היה מטריף אותו. אם מסתכלים על הנגב כמקום שלא משלים עם המציאות ואם האנשים בנגב הם חלוצים, איך אפשר שלא לתת להם את הדברים הבסיסיים כדי לעמוד במבחן? אנחנו בנגב לא מדברים כמסכנים וכאומללים. כיף לנו כאן, אבל אנחנו לא צריכים לשלם קנס על החיים בנגב, אלא להפך".
גיל שניידר: "אני חושבת שבעייתי לשאול מה הוא היה אוהב או לא. אני מקפידה לא לשאול את השאלה הזו בהדרכה בצריף, כי אם מתמקדים באישיות זה מרחיק משיח. צריך לשאול איך מתחברים היום לערכים שלו. אני חושבת שהוא לא היה מרוצה מהנוף שנשקף מהקבר שלו, כי הוא רצה חמישה מיליון איש שמתגוררים בנגב. ועם זאת, אני חושבת כמו שהוא נהג לומר – כל דור טוב מקודמו. היום אנחנו מתאמצים יותר לחיות חברת מופת, ולמשל פחות מתעלמים מהבדואים. בסך הכול מתקדמים, ויש שאיפה".
איתן דוניץ: "היה מטריף את בן גוריון איך משתמשים בנגב כחצר האחורית של מדינת ישראל, ושהתשתיות בתחומי התחבורה או הבריאות רחוקות מלספק"
שמיל: "אני לא יודע ואין לי דרך לשאול אותו, אבל חושב שהיו דברים שהיו מטריפים אותו ממש כמו למשל הקצב שבו הדברים קורים בנגב. הוא היה איש שמחליט והדברים קורים, ולא משנה אם זה להקים מוסד חינוכי, התיישבות או קידום פרויקט. הבירוקרטיה הייתה משגעת אותו. דבר נוסף שהוא לא היה שבע רצון ממנו הוא האופן שבו חלק מהאנשים שלא גרים כאן ורק עוברים דרכו מתייחסים לנגב. אני מתכוון לאנשים שעוברים פה בדרך לאילת, נוסעים כמו מטורפים וזורקים זבל. אני מקווה שהוא היה מרוצה מהיישוב שיזף שבו אני גר, ואני חושב שהוא היה מבסוט גם ממגוון היוזמות והרעיונות של אנשים שחיים פה במרחב, ומקדמים דברים לא רק לטובת עצמם, במגוון של תחומים".
בן–גוריון ואני
כשאני שואל היכן בן־גוריון פוגש אותם ברמה האישית, התשובות של השלושה מגוונות. אצל גיל שניידר התשובה קלה; היא חברת קיבוץ שדה־בוקר, ומתגוררת עם בן זוגה ושתי בנותיהם עשרות מטרים מצריף בן־גוריון שאותו היא מנהלת. שניידר נולדה וגדלה במושב שילת ליד מודיעין. כשסיימה את התיכון ביקשה להתגייס לגרעין נח"ל והצטרפה לגרעין שהגיע לשדה־בוקר. "מאוד דיברו אליי שדה־בוקר, הנגב והרעיונות האידיאולוגיים. זה היה ערבוב ערכי", היא אומרת. אחרי פרק השל"ת הראשון החלה לשרת כמורה חיילת בצריף בן־גוריון, ומאז, פחות או יותר, היא עדיין שם. שניידר: "מצאתי שירות צבאי שאיחד את החיבה שלי לשטח ולהיסטוריה. זכינו לעבוד בדברים שמעניינים אותנו, ועם זאת אני חושבת שאפשר לנהל את צריף בן־גוריון בלי להעריץ כל מעשה שהוא עשה ובלי להתרגש מכל חפץ בצריף שלו. בן־גוריון השאיר אחריו המון מידע וגם אחרים השאירו עליו. כתבו עליו גם בארכיונים של יוצאי האצ"ל והרביזיוניסטים. אני עצמי מגיעה ממשפחה כזו, ויודעת עליו גם משם".
שמיל אדלר יכול בקלות להזדהות עם העלייה של בן־גוריון לנגב. לפני 11 שנה הוא ודפי רעייתו היו ממקימי שיזף, יישוב מעורב לדתיים וחילונים ברמת הנגב. שמיל גדל בעיר העתיקה בירושלים. "בשנות התיכון ביליתי הרבה בשבילי הנגב וזה היה אחד החיבורים הראשונים שלי לאזור", הוא משחזר, "וכמו להרבה צעירים, גם לי ולחברים שלי היה חלום להקים יישוב בנגב". אחרי לימודים באוניברסיטת בן־גוריון ונישואיו לדפי, החלו השניים להתעניין ביישובים הכפריים ברמת הנגב. ההתעניינות הזאת הולידה בסופו של דבר יישוב חדש שבו הם גרים היום עם חמשת ילדיהם. אדלר: "היום, בכל בוקר, כשאני מסיט את הווילון בבית, אני ממש רואה את החזון של בן־גוריון מתגשם – כשאני רואה קבוצה של אנשים שונים מרקע שונה עם אורח חיים שונה ואמונות שונות שהחליטו לקבוע את מקום מושבם בנגב. ההזדמנות שמובילה ומחברת את כל האנשים האלה היא האפשרות לשנות משהו ביחד. בן־גוריון מדבר על חברת מופת ועם סגולה. אפשר לבקר אותו אם הוא עשה את זה פחות טוב או יותר טוב, אבל הוא לא חי ב־2023. המציאות משתנה, ובכל זאת, אני יכול לראות את ההמשכיות, על אף הטעויות שנעשו, מבן־גוריון שהוביל פה קיבוץ של המון אנשים שונים מרקע שונה עם אורח חיים שונה, ורצה לבנות איתם משהו אחד טוב, שגם יוצא החוצה". בעבר עבד אדלר כמנהל אזור דרום בעמותת "אתגרים" והסתובב ברחבי הארץ. "נראָה לי לא הגיוני לגור בנגב ולנסוע כל הזמן מבאר־שבע צפונה, אז התחלתי לחפש משהו אחר. כשהגעתי למכון לפני ארבע שנים, חששתי מאוד שהמקום רציני מדי וקצת יבשושי, ופחדתי גם שכל בוקר מצדיעים פה לבן־גוריון. מהר מאוד הבנתי שזה לא הסיפור, ונרגעתי".
לעומת אדלר ושניידר, אצל איתן דוניץ החיבור למורשת בן־גוריון מתחיל כבר מהבית. אביו, יגאל דוניץ ז"ל, היה ממקימי המכון למורשת בן־גוריון ובתקופה מסוימת אף היה עוזרו של הזקן. "אבא הגיע לכאן בצעירותו כסטודנט באוניברסיטה העברית שהיה חלק מצוות שביקש לכתוב מסה על בן־גוריון", הוא מספר, "היה לו אז שיער ארוך שמשך את תשומת ליבו של בן־גוריון. הוא התחיל להיות פה כמה ימים בשבוע, ובשלב מסוים הפך להיות עוזר של בן־גוריון בערוב ימיו". הוריו של איתן קבעו את מושבם במדרשת בן־גוריון והוא חווה "ילדות רומנטית בנגב". אמו דפנה הייתה מחנכת ומנהלת בתיכון הסביבתי השוכן במדרשת בן־גוריון. לאחר שירותו הצבאי הוא החל להדריך במכון. בשלב מסוים עזב למרכז, עבד בפרקליטות, בג'וינט ובמקומות נוספים, ואז חזר עם רעייתו עינב לנגב, לישוב טללים שבו הם גרים היום עם שלוש בנותיהם. "חיי העיר בירושלים היו מנוכרים לנו והחלטנו לבוא לנגב עוד לפני שהייתה לנו פה עבודה", אומר דוניץ. בשנת 2016 הוא סגר מעגל כשהחל לעבוד כסגן המכון שאביו היה ממקימיו. לאחר שנתיים הציעה לו מנהלת המכון דאז דפנה ארבל להחליף אותה בתפקידה.
ממלכתיות מודל 2023
במכון בוחנים את חמשת נושאי הליבה במורשתו של דוד בן־גוריון – ממלכתיות, מנהיגות, חברת מופת, חלוציות ונגב, ומבררים את משמעותם לחברה הישראלית היום.
איך מתרגמים לימינו את מושג החלוציות, שבזמן בן־גוריון נמדד בעיקר בהקמת ישובים?
גיל שניידר: "חלוציות היא יזמות. כשבן־גוריון מדבר על חלוציות זה אומר להיות ראשון במובן של לעשות מעשה. גם אנשים שהיו חלוצים בעל כורחם יכולים לעשות מעשה. חלוציות זו גם שותפות. להיות חלק, וזה מתחבר לחברת מופת. הרי אי אפשר רק להקים כל הזמן. אתה לא יכול למשוך אחריך אנשים או להיות חלק ממשהו ראשוני, ללא שותפות. גם כשבן־גוריון עלה לשדה־בוקר, הוא הצטרף פה לאנשים והפך לשותף שלהם".
איתן דוניץ: "בן־גוריון הגדיר את החלוציות כאי השלמה עם המציאות, ויש בנגב משהו שמוליך אותך לעשייה ולאי־השלמה עם המציאות. במרכז ובגליל, או שיש המון דברים שכבר נעשו או שיש ירוק סביבך. פה יש צהוב, והמדבר, הנגב ו'הלבד' דוחפים אותך לעשות ולחשוב מה התפקיד שלך פה, מול הטבע, מול הא־לוהים ומול אנשים אחרים. ההגות והמעשה עדיין משתלבים כאן זה בזה באופן נהדר והראשוניות עדיין נוכחת. זה מעורר פליאה וגם אופטימיות ומחשבות מה עוד אפשר לעשות בנגב. בן־גוריון הוא אמצעי לדבר על עצמנו. כשמגיעה לפה קבוצה, מכל מקום בארץ, אנחנו שואלים אותה עם מה במציאות הם לא משלימים".
שמיל אדלר: "חלוציות זו הבחירה של אנשים להתנהל ולעשות מעשה שלא תמיד תואם לחלוטין את המציאות. הנגב הוא מקרה בוחן לסיפור הזה. גם אני מסכים שהצהוב פה דוחף לעשייה, והעשייה הזאת לא תואמת לגמרי את המציאות, כי רחוק פה, יבש פה, מורכב וקשה. ניצנה זה סוף העולם, אז למה שמישהו ילך עד לשם להקים כפר נוער? אבל דווקא שם הדברים האלה קורים. לצד זה, כדי להיות חלוץ לא צריך דווקא להקים ישוב בנגב, חקלאות מדברית בפתחת ניצנה או יוזמה חברתית בירוחם. אפשר לעשות זאת בכל מקום ובכל תחום".
בואו נדבר על הממלכתיות. מה השתנה בממלכתיות של בן־גוריון? היום מדובר במושג אחר?
איתן דוניץ: "המשמעות הפופולרית של המונח ממלכתיות היום הפכה להיות קצת פרווה. זה בעיקר להיות ייצוגי, להגיד את הדברים הנכונים ולהיות פוליטיקלי קורקט. ובכל זאת, המונח הפופולרי רלוונטי כי הקונוטציה של ממלכתיות היא עדיין חיובית, ובזה בן־גוריון הצליח. בעיניי ממלכתיות היא מערכת ההפעלה של הישראליות. היא מאפשרת לנו לפעול בתוך החברה ולדבר בשם החברה. נבנו פה מוסדות שמדברים את הממלכתיות ומנחילים אותה כמו צה"ל, בית ספר ממלכתי או חוק בריאות ממלכתי, שתפקידם ליישם את הממלכתיות בכל מיני תחומים. עם זאת, למערכת ההפעלה יש עדכונים, וצריכים לדבר על זה. הממלכתיות לא תיקח אותנו את כל הדרך, ובחלק מהדברים צריכים לשבת על המדוכה ולפתור דברים, אבל לזכור שאנחנו חיים ביחד".
שמיל אדלר: "ממלכתיות נבחנת בכל קבוצה שמתנהלת בצורה בריאה, ושיש לה ערכים משותפים שהיא פועלת להגשימם. ממלכתיות זה אומר שאני לא חי את ערכיי במאה אחוז אלא בוחר לחיות אותם בתשעים אחוז כדי שהשכנה שלי גם תוכל לחיות את ערכיה בתשעים אחוז. זו בחירה לא פשוטה. פעם זה נעשה מתוך חוסר ברירה כדי להקים את המדינה, והיום זה הרבה יותר מורכב. היום פחות מקבלים ויתור ופשרה, וצריכים יותר לבחור אותם. יש היום אנשים שנהנים מזכויות הממלכתיות אבל לא נוטלים מספיק חלק בחובות. חלק מהממלכתיות זה גם לנסות כל הזמן להיות בתנועה מתמדת אל עבר הפתרונות. אני חושב שגם הוויכוחים של החודשים האחרונים חשפו דברים מאוד עמוקים שצריך לדבר עליהם".
גיל שניידר: "אני לא חושבת שהיה קל יותר בעבר לייצר ממלכתיות. אני גם חושבת שאי אפשר לבחור להיות לא ממלכתי, כי זה כל הרעיון של ממלכתיות. אומנם ברמת הפרט אתה יכול לעשות פעולות לא ממלכתיות, אבל לממלכה ולמדינה דמוקרטית יש כלים לפעול כנגד מי שפועל בפעולות לא ממלכתיות. ממלכתיות במדינת ישראל זו גם דמוקרטיה. האזרח מחויב למדינה על פי מערכת הכללים שהמדינה הדמוקרטית יצרה".
"לממלכתיות של בן־גוריון יש שלושה חלקים", מוסיף דוניץ. "קודם כול, מחויבות האזרח למדינה כמקור סמכות אחד. שבטים הגיעו לכאן ממקומות שונים ופה הייתה 'מדינה שבדרך'. הם היו נאמנים לארגונים שדאגו לכל מחסורם, ופתאום בא בן־גוריון ואמר:' יש מדינה ואתם נאמנים אליה ישירות, בלי חיבורים'. לכן הייתה דרישה חד־משמעית מהאצ"ל לא להעביר נשק לגדודים שלהם כי יש צה"ל אחד, וגם אמירה שאין דבר כזה מטה של הפלמ"ח שאומר לגדודים בצה"ל מה לעשות. עיקרון מנחה שני הוא שהמדינה מבינה שהיא אמצעי להגשמת המאוויים של הפרט, וזה אומר שהיא צריכה לתת שירות במידה שווה לכל האזרחים באשר הם. העיקרון השלישי הוא אזרחות פעילה. אתה לא יכול לשבת בצד אלא עליך לקחת אחריות כפרט כלפי הקהילה והחברה. אתה לא נתין, אתה הריבון. ממלכתיות גם מתבססת על אקטיביות. בן־גוריון היה ממלכתי גם אם הוא לא היה עולה לנגב, אבל אין ספק שבעלייה שלו לכאן הוא הפך להיות אזרח פעיל וחיזק את הצד הממלכתי שלו, ולא רק את החלוציות. אגב, ההפך מממלכתיות בעיניי, זו שבטיות".
כמכון למורשת, איך מנחילים מורשת בשנת 2023?
שמיל אדלר: "לא קופאים על המורשת. צריכים להיות כל הזמן בתנועה מתמדת, לשמור על רלוונטיות ולא להתנהל לבד – לא במרחב הפיזי ולא במרחב הרעיוני – אלא לשתף פעולה עם מרכזי מורשת אחרים וארגונים שונים. אנחנו משתדלים לחשוף בצורה חווייתית ומגוונת את המורשת ואת ההיסטוריה ולחבר אותן למציאות. יש לנו למשל פארק חלוציות התנסותי במתחם הצריף, ויש גם גרסה ניידת שמסתובבת בארץ. זו פעילות קבוצתית מסוג ODT שממוסגרת בסיפור שקשור למורשתו של בן־גוריון, נגב וחלוציות. מתוך ההתנסות, הקבוצה מחלצת ערכים רלוונטיים עבורה היום. כשמגיעה למשל הנהלה של משרד ממשלתי ארצי עם כל אגפיה, אנחנו בודקים באמצעות משימות את רמת השיתופיות שלה".
איתן דוניץ: "מורשת זו לא התבוננות אל העבר אלא התבוננות אל עבר העתיד עם צידה לדרך. הצידה ב־2023 היא לא הצידה של 1973. פעם היא הייתה תמרים, מחברת ועיפרון, והיום היא מחשב וחטיף אנרגיה. אם אתה רוצה להנחיל מורשת ב־2023 ברור שאתה לא יכול להיעזר רק בספר, אלא חייב להשתמש בכל החושים. אנחנו פועלים לייצר מרחב בן־גוריוני, אם זה בצריף או בארכיון, באמצעות הסכתים או חדרי בריחה, ושימוש בכמה שיותר חושים. בסופו של דבר, בן־גוריון הוא אמצעי לדבר על ערכים ועל שינוי מציאות, ולחבר הגות ומחשבה למעשה".
