פרופ' מיכאל בר־זוהר (85) החל לכתוב את הביוגרפיה שלו על דוד בן־גוריון עוד כשהיה בן 24. זהו סיפור שנשמע מדהים מכדי להיות אמיתי. בר־זוהר, איש חרוץ בכל קנה מידה, הספיק לכתוב עד אז דוקטורט בצרפת על יחסי ישראל וצרפת סביב מבצע סיני ב־1956. הוא גם הספיק לעבד את הדוקטורט לספר הפונה לציבור הרחב, שזכה לפופולריות עצומה הן בישראל והן בצרפת. עם ההצלחה בא התיאבון, ובר־זוהר העז אפוא לפנות לחיים ישראלי, עוזרו הקרוב של בן־גוריון, בבקשה להפגיש אותו עם "הזקן". הוא אפילו היה מספיק חצוף (או שלא ממש האמין שבקשתו תיענה) כדי להתנות את נכונותו לכתוב את הביוגרפיה בתנאי רגיש: שבן־גוריון יעמיד לרשותו את כל החומרים הרלוונטיים, כולל "המחברות השחורות", הכינוי ליומנו האישי.
לתדהמתו, ישראלי חזר אליו כעבור יומיים עם תשובה חיובית, כולל הסכמת בן־גוריון לפתיחת היומנים. השניים נפגשו. בר־זוהר הכין לפגישה תסקיר בן שלושים עמודים הכולל את מבנה הביוגרפיה הצפויה, וכן הסבר מדוע לדעתו הוא מתאים לכתיבת הספר. אבל בן־גוריון ניגש ישר לעניין: "מה השאלות", הוא שאל את בר־זוהר בקוצר רוח, ונאלץ לחזור על השאלה שלוש פעמים לפני שבר־זוהר הבין ש"הזקן" מתכוון שכבר יתחיל סופסוף לראיין אותו, ויפסיק לנסות להסביר למה הוא ראוי למשימה.
הוא לא תמיד היה זהיר בכבודם של אנשים, וכשרצה למחוץ מישהו יכול היה להיות מאוד פוגעני. ישראל גלילי, שהיה ראש מפקדת ההגנה, פרץ פעם בבכי בכנסת כשבן–גוריון תקף אותו"
כך נצמד בר־זוהר לבן־גוריון במשך כמה שנים, הן בימי העבודה שלו בתל־אביב, והן בסופי השבוע בשדה־בוקר, והפך לאחד האנשים הקרובים אליו. הוא אפילו הפך לאחד ממייסדי רפ"י, המפלגה שבן־גוריון ומקורביו הקימו כאשר פרשו ממפא"י, בגלל התנגדות ראשי המפלגה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את הפרשה שבה ישראל הפעילה במצרים מחתרת יהודית, כדי לפגוע במוסדות אמריקניים ובריטיים על מנת לשבש את היחסים בין מצרים לשתי המעצמות. בסופו של דבר, הכרך האחד שפרסם בר־זוהר בצרפתית הפך לשלושה כרכים במהדורה העברית; כולם ראו אור כבר אחרי פטירת בן־גוריון: הראשון ב־1975, ושני האחרים ב־1977.
מה בעיניך עיקר גדולתו של בן־גוריון כמנהיג?
"שהוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. זה גם מאוד השפיע על אנשים. כי כשהוא היה נואם, הוא היה מנתח את המצב בצורה קרה, אכזרית, ואחרי הניתוח פרשׂ את הצעתו להתמודדות עם המצב, וזה היה מאוד משכנע. רק כדי להמחיש לך עד כמה היה מוכוון מטרה: הוא הרי שינה את שם משפחתו מגרין לבן־גוריון עוד ב־1908. ניסיתי לבדוק איתו מדוע הוא בחר בשם בן־גוריון, והוא היה מתחמק ממני בכל פעם שהעליתי את הנושא. אז הלכתי לחפש במקורות, וגיליתי שבתחילת המרד הגדול ברומאים הייתה בירושלים ממשלת אחדות לאומית של החוגים המתונים, שבראשה עמד אדם בשם יוסף בן־גוריון. זאת אומרת, בן־גוריון כיוון את עצמו לתפקיד ראש ממשלה כבר כשהיה בן 22".
"אתן לך עוד דוגמה: ביולי 1945, מלחמת העולם השנייה בקושי נגמרה, ובן־גוריון נפגש בניו־יורק עם 18 מיליונרים יהודים ואומר להם: המדינה היהודית כבר כתובה על הקיר, וברור גם שנצטרך לעמוד למלחמה מול כל מדינות ערב. אז אנחנו זקוקים בדחיפות לנשק. ובאותו ערב הוא כבר מגייס מיליון דולר. כך שהוא ידע להעריך מראש את כל מה שהתרחש שלוש שנים אחר כך, וגם להיערך לכך".
"הוא גם היה מסוגל לשנות את עמדותיו מקצה לקצה אם הרגיש שאינן מתאימות למציאות. במשך שנים רבות הוא האמין בחלום ארץ ישראל השלמה. עוד ב־1956, קצת לפני מבצע סיני, הוא כתב ביומנו 'תוכנית לסידור המזרח התיכון': את סיני ניקח מהמצרים, וכך תעלת סואץ באמת תהיה תעלה בינלאומית. מלבנון ניקח את השטח עד לליטני; מצפון לליטני נקים מדינה נוצרית שתהיה איתנו בקשרים, ואת החלק המוסלמי ניתן לסורים. וירדן היא בכלל מדינה מלאכותית שאין לה זכות קיום. אז אנחנו ניקח את חלקנו עד הירדן, ואת החלק המזרחי ניתן לעיראק. אחרי מבצע סיני פרס ודיין לקחו אותו לרצועת עזה, והראו לו את מחנות הפליטים שם. הוא הבין שבניגוד למלחמת השחרור, הפעם הפלסטינים לא ברחו, כי כבר הבינו שצה"ל הוא לא צבא ששוחט את נכבשיו. אז הוא חזר לתל־אביב, ואמר שאסור לכבוש את יהודה ושומרון, כי הפלסטינים לא יברחו משם. וגם אחרי ששת הימים הוא אמר: צריך להחזיר את הכול, חוץ מירושלים והגולן".
ומה היו החולשות העיקריות שלו?
"הוא היה סוס מלחמה, לא תמיד היה זהיר בכבודם של אנשים, וכשרצה למחוץ מישהו הוא יכול היה להיות מאוד פוגעני. סיפרו לי שישראל גלילי, שהיה ראש מפקדת 'ההגנה', פרץ פעם בבכי בכנסת כשבן־גוריון תקף אותו. הטינה שלו לימין בכלל הייתה נוראית. הוא הבין מהרגע הראשון שהיריב העיקרי של תנועת העבודה זו תנועת החרות, שהייתה לה הרבה אהדה בציבור, ומבחינתו הדרך היחידה להילחם בה הייתה ליצור דה־לגיטימציה כלפיה. הייתה לו אישיות כל כך חזקה, שאפילו כל גדולי מפא"י, כמו גולדה וספיר, היו נכנסים אליו קטנים ומכווצים".
"בן–גוריון היה פונה היום לחרדים ישירות, מעל ראשי ההנהגה הפוליטית והרבנית, ומסביר להם שוב ושוב למה חשוב למדינה וטוב גם להם להשתלב בכלכלה המודרנית"
הטעות היחידה
כמה מרעיונותיו של בן־גוריון הפכו ממש לאובססיה שלו, ומזוהים איתו גם היום, חמישים שנה אחרי מותו. כך למשל, חזון פיתוח הנגב וחשיבותו. בר־זוהר מסביר זאת בכך ש"הוא הסתכל תמיד קדימה. הוא ראה שהנגב כולל 65 אחוזים משטח המדינה, אז ברור שזה המקום המרכזי לכל היהודים שיגיעו בעתיד. זה נהפך מבחינתו סמל משתי בחינות: א. מאחר שחייבים לפזר את ההתיישבות בכל רחבי המדינה, הנגב הוא היעד המרכזי, כי זהו האזור הכי פחות מיושב. ב. הוא האמין שבאופן עקרוני צריך תמיד להציב בפני הציבור, ובמיוחד בפני הצעירים, אתגרים חלוציים. הוא הרי קיווה שבפרישתו ב־1953 לשדה־בוקר, בני הנוער יבואו אחריו, וזה לא קרה. רק בני תנועת המושבים התייצבו בכנס גדול והודיעו שהם נענים לקריאתו".
אחרי קום המדינה טבע בן־גוריון את הרעיון שמטרתה של מדינת ישראל אינה רק בעצם קיומה ושגשוגה, אלא עליה להוות "אור לגויים". מאיפה בא הרעיון הזה?
"הוא ראה בתקומת ישראל לא רק תקומה פיזית, אלא גם תקומה רוחנית, תקומת עם ישראל של הנביאים. בכלל, מה שהיה מאוד מיוחד אצלו זו סקרנות בלתי רגילה. באחת מחגיגות יום ההולדת שלו הוא תפס שני אורחים שנראו לו אסייתים, והתחיל להרצות להם על נפלאות הבודהיזם. עד שהתברר לו שהם לא בודהיסטים, ושזה ממש לא עניין אותם. הוא תמיד אמר: 'מדינת ישראל תיבחן בשני דברים – בכוחה ובצדקתה'. הוא חשב שעמידה בקריטריונים של מוסר וצדק היא עניין קריטי לעצם הקיום שלנו".
מנטרה שלישית וחשובה לא פחות שאפיינה את בן־גוריון היא הממלכתיות. את חשיבות הרעיון הזה מסביר בר־זוהר בכך ש"הוא הבין שהאתגר שניצב בפניו הוא לא רק להקים מדינה, אלא גם לבנות אומה. כי עד הקמת המדינה העם היהודי היה מפוזר בכל רחבי העולם ולא היה קשר בין האנשים, אז כדי ללכד אותם לעם אחד היה צורך ליצור מערכת ערכים משותפת ומחויבות משותפת לכלל".
הוא לא היה יותר מדי קיצוני בסוגיה הזו? הרי כשמשעינים הכול על סמכות ומסגרת המדינה, אתה בהכרח מקבל תפיסת עולם שנשענת על המכנה המשותף הנמוך, ואתה מחמיץ הזדמנות לחינוך ערכי ספציפי, שבגללו אנשים גם הרבה יותר מוכנים להתנדב ולא רק לציית למדינה. לא במקרה הציבורים הכי מגויסים במדינה זה החרדים והדתיים־לאומיים, שבן־גוריון אפשר להם לקיים זרמי חינוך עצמאיים.
"זה נכון. בממלכתיות יש ממד של פגיעה ברוח ההתנדבותית. זה מה שגיבש למשל את תנועות הנוער, שהתפתחו כדי לטפח רעיונות ספציפיים בוואקום שהשאירה המדינה. זו טעות שבן־גוריון מעולם לא הודה בה. כשפעם שאלתי אותו איפה טעה לאורך כל שנות הפעילות שלו, אחרי כמה דקות מחשבה הוא אמר לי: רק בזה שמיניתי את אשכול להחליף אותי כראש ממשלה".
מצד שני, כמו רבים אחרים, בר־זוהר גם מתגעגע לממלכתיות של ימי בן־גוריון: "מה שקורה היום זה נורא, כשאפילו נשיא המדינה אומר שצריכים להיות יותר שופטים מזרחיים בעליון. בשום אופן לא. בעליון, ובכל מסגרת ממלכתית, צריכים להיות האנשים הכי טובים והכי מתאימים, ואני יכול לומר את זה דווקא כמזרחי (בר־זוהר נולד ב־1938 בבולגריה, ועלה לארץ בגיל עשר, י"ש). האם בקורס טיס גם נמנה אנשים לפי מפתח עדתי? אני כמובן אשמח שיהיו יותר מועמדים ראויים מעדות המזרח לכל תפקיד, אבל הדרך לכך עוברת בחינוך, במתן הזדמנויות גם לבני הפריפריה, לא במינויים לפי מפתח עדתי".
"אני מתגעגע לא רק לרעיון הממלכתיות, אלא גם לתפיסה של כור ההיתוך, ולעברות השמות הגלותיים. עד היום מרגיז אותי כשאני פוגש אנשים עם שמות גלותיים. אני שיניתי את שמי לבר־זוהר ללא שום קושי, ואני לא מצליח להבין למה מיקי זוהר, שאני מכיר אותו הרבה שנים, פתאום מחזיר לעצמו את השם מכלוף. עוד כשהוצג קזבלן לא אהבתי את ההתרפקות על ה'יש מקום רחוק אחרי הים'. פתאום כולם מתרפקים על המלאח והשטעטל. אלה הרי היו מקומות נקלים, מקומות שיהודים חיו בהם בזבל. אז מה פשר ההתרפקות הזו"?
ביקורות מכל עבר
לפני עשר שנים בדיוק הייתה לי חוויה עיתונאית מטלטלת. לקראת יום העצמאות ה־65 ראיינתי שלושה ישראלים מבוגרים על ניסיון חייהם במדינה: העיתונאי אורי אבנרי, עורך הדין אליקים העצני וההיסטוריון והמחנך מוקי צור. הדבר המרתק היה שלשלושתם, עם כל ההבדלים בין נקודות המבט, הייתה ביקורת חריפה על בן־גוריון. למעשה, הם תלו בשגיאות שעשה לשיטתם בן־גוריון בשנות המדינה הראשונות את הסיבה לבעיות הפוקדות אותה עד היום. אבנרי דיבר על הוויתור של בן־גוריון על חלום "היהודי החדש", החלום של דור הצברים שהביא את הניצחון במלחמת השחרור, ואז נבגד בידי המנהיגות הוותיקה והדילים של בן־גוריון עם המפלגות הדתיות. העצני התלונן על השחיתות שאפשר שלטון בן־גוריון. ואילו מוקי צור התלונן על הריסת זרם החינוך של תנועת העבודה, ובאופן כללי על אידיאולוגיה ממלכתית קיצונית מדי, שהאמינה שהמדינה צריכה לקחת על עצמה את כל המתרחש, ופירוש הדבר פגיעה קשה במוטיבציה ההתנדבותית שאפיינה את צעירי היישוב לפני קום המדינה.
בר־זוהר לא מקבל אף אחת משלוש הביקורות: "אורי אבנרי לא הבין שבדמוקרטיה חייבים תמיד להגיע לפשרות. אם אתה רוצה מהפכה מונומנטלית כזו של הקמת מדינה יהודית אחרי אלפיים שנה, אתה צריך שכמה שיותר כוחות יתמכו בה. וזה אומר, בין השאר, לוותר לדתיים, שיש להם כמה דברים שמבחינתם הם 'ייהרג ובל יעבור', כדי שיתמכו בך. מעבר לכך, אבנרי היה קרוב לרעיונות הכנעניים, עם התפיסה של עם עברי חדש. אבל המדינה הזו נועדה לעם היהודי, לא לעם חדש שהומצא זה עתה. לגבי השחיתות – אליעזר ליבנה, ח"כ של מפא"י, בנה לעצמו וילה קטנה ועלובה בירושלים, ובתגובה המפלגה העיפה אותו מהכנסת ומכל תפקידיו, כי זה נחשב 'מעשה בורגני'. גם בן־גוריון עצמו הרי גר בצריף קטן בנגב. נכון ששחיתות למען המפלגה לא נחשבה אז בגדר שחיתות. המפלגה הרי נחשבה לכלי החשוב ביותר כדי לשרת את המדינה, אז שחיתות למען המפלגה נחשבה בעצם כפעולה למען המדינה. ולגבי זרם החינוך של תנועת העבודה – אתה צריך לזכור שתנועת העבודה הייתה בכל השנים האלה השלטון. אז איך אפשר להציע שהמדינה תממן זרם חינוכי של מפלגת השלטון? זו כשלעצמה הייתה יכולה להיות השחיתות הגדולה ביותר".
בתקופתו הרוב הציוני היה ברור וחד־משמעי. היום, מתוך ארבעת השבטים שעליהם דיבר הנשיא ריבלין, שתי הקבוצות שגדלות בקצב המהיר ביותר, החרדים והערבים, בכלל לא שותפות לחזון הציוני. מה להערכתך הוא היה עושה במצב כזה?
"בן־גוריון היה פונה לציבור החרדי באופן ישיר, מעל ראשי ההנהגה הפוליטית והרבנית, ומסביר להם שוב ושוב למה חשוב למדינה וטוב גם להם להשתלב בכלכלה המודרנית. נדמה לי שבתהליך הזה הוא גם היה בונה הרבה על כוחה של האישה החרדית. כי היא יוצאת החוצה, מכירה בערכה של ההשכלה, ודרכה אפשר להשפיע הרבה. שנית, הוא לא היה מהסס לכפות לימודי ליבה. ודבר שלישי: הוא היה מתאמץ בכל כוחו כדי להביא עלייה גדולה מהמערב, שתאזן את הדמוגרפיה הלא־ציונית. כמו שהעלייה הגדולה מרוסיה בלמה, לפחות לזמן מסוים, את התהליך הזה".
"לגבי הערבים – צריך להודות שכל חייו הוא לא הסתדר איתם. הוא לא אהב אותם, והיה מאוד חשדני כלפיהם. בכל תקופת שלטונו הוא נפגש פעם אחת בלבד עם מנהיגים ערבים, ועד יומו האחרון בשלטון התעקש להמשיך את הממשל הצבאי. לדעתי זו הייתה אחת הטעויות הגדולות שלו, כי בסופו של דבר מדובר באזרחי ישראל, והיה צריך לחפש דרכים להבנה והתקרבות אליהם".
אילו קם בן־גוריון מקברו לישראל 2023, הוא היה לדעתך מודאג יותר או מרוצה יותר?
"מודאג יותר. מה שהיה הכי מדאיג אותו זה הפערים החברתיים. הוא הרי אמר שישראל תיבחן בכוחה ובצדקתה. אז אם חיים פה אנשים שהם עשירי עולם לצד אנשים שלא גומרים את החודש, איפה הצדק? מעבר לכך, הוא באופן עקרוני אף פעם לא היה מרוצה. יש אפילו נאום שלו שבו הוא מסביר מדוע אסור להיות מרוצים. כי תמיד צריך לחשוב על היעד הבא; מה עוד ניתן וצריך לעשות. ומי שמרוצה, לא יתקדם".
